קמניץ פודולסקי והסלולרי החשדן

לא קל להיות תייר באוקראינה. בעיקר תייר נודד על אופניים שלפתע, באמצא הדרך בין חוטן לקמניץ פודולסקי*, נשמט לו הסלולרי מהכיס. עקרונית, לאבד סלולרי היה מעניין אותי כקליפת השום ביום רגיל. אבל כרגע אני לחוץ בזמן, חייב להגיע למוסקבה עוד חמישה ימים, כל פרטי הקשר של האנשים טובים שאמורים לעזור באמצע הדרך שם – ומצאתי עצמי נכנס לקצת פאניקה.

מאד לא אופייני לי, אבל קורה.


[קמניץ פודולסקי. עוד על המקום + תמונה מפה]

גיליתי את זה מול בית מלון כלשהו (לא שלי. אני ישנתי בדירה שסידרו לי) – וישר נכנסתי פנימה. בתי מלון באוקראינה עלולים להיות המקום הידידותי ביותר לתייר – וגם המקום היחיד בו תתקלו באנגלית שוטפת – מדי פעם לפחות. לי היה מזל: הפקידה הייתה מורה צעירה (ויפייפיה) לאנגלית.

היא ניסתה לעזור לי כמיטב יכולתה: התקשרנו כמה פעמים למספר שלי – יש צלצול אך אין עונה. ‘זה סימן טוב’ אמרה. ‘באוקראינה גנבי טלפונים ישר סוגרים אותו ומשליכים את הסים לפח’. כרטיס סים עולה גרושים: חמישה שקלים בערך.

עשיתי סיבוב מהיר בכל המקומות בהם הייתי בשעה האחרונה, מקווה שהאבדה טריה. כלום ונאדה. חזרתי למלון והתקשרנו לרוסלאן טלפינסקי המפורסם מלוצק. רק יומיים קודם הוא הציל אותי מאיזה עסק ביש אחר. הגענו להסכם הבא: הוא ינסה להמשיך להתקשר למספר שלי – ובנוסף לכמה אנשים אחרים שצריכים לשמוע ממני בימים הקרובים – ואני אשחזר את צעדי אחורה באותו היום.

שעה וחצי רכבתי לכיוון ממנו הגעתי, מנסה להבחין בברק טלפון בין השיחים והעפר. לא הצליח. חזרתי לעיר, נכנסתי לכמה חנויות, הסברתי את המצב וביקשתי להתקשר. הם לא היו קואופרטיביים מדי – אפילו כשהצעתי לשלם על השיחה. בסוף ניסיתי במלון נוסף – הכי גדול בעיר. שם נתנו לי להתקשר לרוסלאן בחינם. הוא לא נשא בשורות גדולות. אמרתי לו שאני חוזר לדירה – בה אין טלפון או אינטרנט – ואנסה ליצור איתו איכשהו קשר מחר בבוקר.

העברתי ערב ולילה מדוכדכים למדי. דברים פשוטים באוקראינה, כמו לקנות סלולרי, עלולים להתגלות כמשימה כמעט בלתי אפשרית בערים קטנות ובינוניות. רבעק – גבינה צהובה לא הצלחתי להשיג פה במשך יום שלם! התוכניות שלי להיום בבוקר היו מתישות: ב – 10 בעל הדירה חוזר ואז אוכל לעזוב. אחפש מקום להתקשר לרוסלאן (אתחנן שוב לבעלי חנויות ובתי מלון), אנסה לקנות סלולרי חדש – איפושהו. איכשהו. – ואצא ל – 100 הקילומטר עד ליעד הבא שלי.

העברתי את הלילה עם חבילת ואפלים גדולה ולא בריאה לנשמה, וסרטים במחשב.

בוקר. סערת גשמים בחוץ. אני מתעורר למקלחת הקפואה (אין מים חמים בדירה). מכין ארוחת בוקר, מנקה את הבית, עורך את טכס אריזת תיקי האופניים, ומחכה לבעל הדירה. הוא מגיע בדיוק ב – 10 – מאושר לראות שלא גרמתי שום נזק למקום. ביקשתי ממנו להתקשר לרוסלאן.

רוסלאן: ‘חדשות טובות! הסלולרי שלך נמצא! אבל…’ הוא התחיל לגולל סיפור ארוך. אתמול בערב מישהי סוף סוף ענתה לסלולרי. היא הסכימה לפגוש חבר של רוסלאן בכיכר המרכזית של העיר תוך שעה ולהחזיר לו את זה. הבחור חיכה לה שם שעתיים(!), והיא לא הופיעה. ניסו להתקשר אליה, היא לא ענתה – ובסוף, אחרי שעתיים, כשענתה, התבררה הבעיה: הבחורה חשבה שמדובר בהונאה!

למה? כי רוסלאן סיפר לה שהסלולרי שייך לבחור גרמני שמטייל באוקראינה על האופניים – והיא הבחינה שם באותיות עבריות. הוא תיקן עצמו: זה בחור ישראלי שלומד בגרמניה – אבל היה מאוחר מדי. היא לא הסכימה להחזיר את הסלולרי ואמרה ‘בוא נדבר על זה מחר’.

סיכמתי עם רוסלאן שאגש לאותו בית המלון הגדול מאמש, ואשב שם בלובי עד שהוא ישדל את הבחורה להגיע. רוסלאן התקשר ללובי כמה פעמים בזמן הזה (ועכשיו כל הפקידות מכירות ומחבבות אותי): הבחורה לא עונה, כן עונה ולא מוכנה להגיע, עונה ומוכנה לבוא אבל רק אולי בעוד חודש – ובסוף: עונה וטוענת שתהיה שם עוד מעט!

קצת פחות משעתיים אחרי העוד מעט הזה נכנסה ללובי מישהי, לא צעירה ולא זקנה, לבושה ברישול בבגדים ירוקים עם מבט חשדני בעיניים. היא הסתכלה עלי, לבוש בבגדי ספורט עם תיקי אופניים לידו. חייכתי ועשיתי סימן של סלולרי עם היד: ‘הסלולרי שלי אצלך?’

היא הנהנה והושיטה לי אותו. ‘רוצה אישור שזה אני?’ בטלפון היא ביקשה שאוכיח שאני בעל הסלולרי. היא טלטלה ראשה לשלילה במרץ ורצתה לברוח – ‘רגע! רגע! איך קוראים לך? אולי אפשר לקבל את המספר שלך? שאוכל לשלוח לך הודעת תודה יפה..?’. אבל אין, האישה מבועתת. שוב טלטלה ראשה בשלילה, וברחה משם לפני שהספקתי להוציא מילה נוספת.

שלוש אחה”צ זו שעה קצת מאוחרת להתחיל לרכב באופניים, בעיקר כשיורד גשם. החלטתי לפנק עצמי עם חדר במלון (ומקלחת חמה! חמה!) לפני שאצא לדרך שוב מחר. לשלב האחרון של הפרק הנוכחי של הקיץ.

[הערת אגב: פחות ממאה חמישים עמודים ל – Clash of Kings, הכרך השני של שיר של קרח ואש? מה אעשה כשהוא יגמר? איך אעביר את רגעי המנוחה בדרכים?]

—-
* שניים משבעת פלאי אוקראינה]

7 תגובות

  1. פאזי הגיב:

    תענוג לקרוא אותך ושמחתי שהכל בא על מקומו בשלום.
    וגמני קורא את שירשלאש – אבל אני בכרך הראשון. עם זאת, כל הכרכים ליינד אפ אצלי בקינדל. כך שחומר קריאה לא יחסר לי בקרוב.
    וניטפוק: צ”ל שוטפת ולא שותפת בפסקה השנייה.

  2. JuVi הגיב:

    כתיבה מצויינת כהרגלך. מזדהה מאוד, כאדם שחרד בטירוף לגורל פלאפונו, ושנוטה לאבד/לשכוח דברים במקומות… נשכחים. יש לך הרבה מזל חביבי. בהצלחה בהמשך.

  3. Angelica הגיב:

    איזה יופי של סיפור (:
    מזכיר לי ששכחתי פעם בקפה אינטרנט בהודו שעון Citizen יקר ולא האמנתי שאראה אותו יותר, אבל הוא חיכה לי להפתעתי במגירת עץ נעולה אצל המוכר.

  4. ניימן הגיב:

    פאזי: לטיול הבא אני יוצא עם אייפאד וקינדל :] (סתם סתם. יקח לי עוד זמן עד שאשבר בעניין של קריאה דיגיטלית. אם וכאשר)

    JuVi: תודה. אני מלך בלאבד דברים – אבל כמעט אף פעם לא דברים חשובים. הסלולרי היה יוצא דופן – מה גם שהוא “קפץ” לי מהכיס ולא נשכח או משהו כזה.

    Angelica: יש אנשים טובים בעולם. טיולי אופניים באוקראינה גורמים לזה שאפגוש בהם בלי הפסקה (עוד אחד מצאתי אתמול. אולי זה בגלל שאני מכניס עצמי לצרות פה ללא הפסקה?)

  1. 15 בנובמבר 2011

    […] במרכז העיר, החלטתי להאריך את השהייה בקמניץ פודולסקי. איבדתי את הסלולרי, ובסוף מצאתי אותו ויצאתי שוב לדרך. […]

  2. 18 בנובמבר 2011

    […] [פרק ז' פורסם באוגוסט רגע לאחר שהתרחש] […]

  3. 21 בנובמבר 2011

    […] האוקראיניות הגדולות. מלוצק עד קמניץ פודולסקי וחוטן. 7. פרק ז': קמניץ פודולסקי והסלולרי החשדן. אירוע טראומתי לכל […]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting