מברלין למוסקבה, פרק ד’: סיפורי אוקראינה (בדרכים בין הגבול ללוצק ולבוב)

[למי שפספס: פרק ג’ : על מעבר הגבול בין פולין לאוקראינה, פורסם בסוף יולי, יומיים לאחר שהתרחש]

הימים הראשונים באוקראינה עברו עלי בסוג של חשדנות למקום.

אומרים שהנהגים האוקראיניים מטורפים; צופרים לרוכבי אופניים ולעיתים נוסעות שתי מכוניות בנתיב אחד. במציאות אין כמעט מכוניות באוקראינה. בעיקר משאיות הובלה שהתנהגו אלי יפה – לצד כמה חוליגנים כמו בכל ארץ. מטיפים לזהירות מבריונים אוקראיניים עם מכנסי טרנינג אדידס – כמו בכל מזרח אירופה. בדיעבד ספגתי מהם כמה צעקות גסות ולא יותר. ביקשו שאמנע מלצאת לפאב בגפי. כלל עליו שמרתי בערים הקטנות. בפעם היחידה בה יצאתי לבד באמת נטפלו כמה שיכורים זקנים מוזרים. לא היה מאיים, אך היה מטריד.

בעיה אחרת היו הכלבים.

————————-
כמה מטרים לאחר מעבר הגבול מתנהל מסחר מוזר. סוחרים עייפים פורשים על הרצפה מיני פיצ’פקס זולים. אוקראינים אחרים ניגשים לכל מי שעובר ורוצים למכור או לקנות כסף פולני. משני צידי הדרך עומדות תחנות דלק, וביניהן מפריד כביש מודרני ראשי ולא עמוס. השבתי בשלילה לסוחרים שרצו לקנות כסף בשחור, ודיוושתי באיטיות לכיוון דוכן החלפת הכספים.

לפתע פצח לעברי בזינוק כלב זאב חשוף שיניים. מבוהל התחלתי לברוח ממנו, וכשראיתי שלא אספיק סטיתי לנתיב הנגדי של הכביש הראשי – שהיה ריק למזלי – לעבר תחנת הדלק שנמצאת שם. הכלב ויתר על המרדף אחרי כמה עשרות מטרים. התקדמתי לתחנה, ליבי פועם מהאקשן – כשלפתע זינק משם עוד כלב זאב חשוף שיניים עלי.

עשיתי פניה סיבובית חדה והתחלתי לברוח. עוד כמה עשרות מטרים של דיווש עצבני, וגם הכלב הזה ויתר. החלטתי… להחליף כסף בהמשך. היו עלי כמה שטרות אוקראיניים שאמורים להספיק ליום הראשון.

בשבועיים באוקראינה למדתי שכלבים אוקראיניים לא אוהבים רוכבי אופניים. ויש המון כלבים אוקראיניים. הם הולכים בחבורות-חבורות, של בין שלושה לשבעה כלבים אם ספרתי נכון. לפעמים חבורה שלמה צדה אותך וזה מפחיד. מזלי היה שתמיד הייתי בהיכון להעלות להילוך אחרון ולברוח במלוא המרץ. אבל חששתי מה יקרה אם יתפסו אותי ברגע של עייפות או בזמן עליה מפרכת.

הכלבים האוקראיניים נמצאים בערים, בכפרים ובשדות שבין לבין. את הולכי הרגל הם מניחים לנפשם (בדרך כלל – אם כי ראיתי גם יוצאי דופן פה). ייתכן שאני מאחרון רוכבי האופניים שסבלו מהם – כי בימים אלו מטהרת אוקראינה עצמה מהכלבים בדרך לא אנושית: שריפתם בעודם בחיים. הייתי מרחיב, אבל הנושא מעלה בי קבס.

——————–
הכפריים האוקראיניים הם סיפור משלהם.


[אכרות אוקראיניות עם מוצריהן בכיכר בלבוב]

יום שני של דיווש באוקראינה. 70 קילומטרים של כביש ארוך ומשעמם מחכים לי מקובל (kovel) ללוצק. יום גשום – ביליתי את שעות הבוקר מתחבא מתחת לעץ. פה ושם אני סוטה לדרכים צדדיות כדי לתפוס מבט כפרי. הכפרים האוקראיניים הם כלום כפול שתיים. דרכי עפר ואפס מכוניות. מדי פעם עוברות מרכבות עם סוסים. בתכיפות רבה רואים זקנות עבות בשר מרביצות לפרות עם מקל בדרך למרעה.

בפתח כל חצר עומדים דליים עם תוצרת מקומית. בקבוקי פלסטיק מלאים בחלב טרי, מלפפונים, תפוחים וספציפית באיזור הזה: המון משמשים. עצרתי ליד דלי כזה וקראתי לתוך החצר. זקנה חביבה באה לעברי; יש לה פנים קשות יום וגוף מרובע וחזק. כל זרוע בול עץ. כל רגל עץ סקויה.

ביקשתי לקנות משמשים. היא בחנה אותי עמוקות: טי-שירטס מזוויעה ומכנסיים מלאות גריז. ‘פולני?’ היא שואלת. זה בגלל שאני מערבב מילים פולניות ברוסית שלי. ‘לא. מישראל’. היא מנידה בראשה, ‘היו לנו פה פעם חברים יהודיים’. אחרי זה היא שואלת מאיפה באתי, ולאן אני הולך. לפני שאני מספיק לענות היא סוחבת אותי פנימה.

היא מצביעה על עצי המשמשים בחצר. מתחתיהם יש שלל סחורה על הרצפה. ‘קח כמה שאתה רוצה – חינם’. רציתי לשלם, אבל היא ממש התעקשה: ‘רוכב מברלין למוסקבה באופניים. אפילו כסף לרכבת אין לך.. מסכן’. היא נעלמת לתוך הבית, וחוזרת עם דלי גדול מלא במים – הולכת איתו בכבדות. ‘שטוף שתוכל לאכול כבר עכשיו’. אני טועם, ‘טעם גן עדן, נכון?’ היא מתגאה בסחורתה.

היא ניסתה לדחוף לי סנדוויצ’ים לתיק, ואז הציעה מקום ללון. סירבתי בנימוס והמשכתי בדרכי. פגישה ראשונה עם קבלת הפנים האוקראינית.


[תרבות של פרחים. בעיר, בכפר ובשדה – תמיד יהיה מי שימכור פרחים וגם מי שיקנה. את הזרים האלו מניחים על קברים. מה שגורם לכך שבתי הקברות האוקראיניים הם היפים שראיתי מעודי. כמו שדה פורח באביב]

—————-
הסיפור הזה חזר על עצמו בהמשך. באחד הכפרים נתקעתי מתחת לעץ עקב גשם. ילד ראה אותי והלך לקרוא לאבא – שהגיע עם כוס תה וכמה מוצרי מזון. דקה לאחר מכן: עוד שכן – עם עוד אוכל. כולם סקרנים, כולם מציעים עזרה: שתיה חמה, מקום ללון או סתם פינה לעצירה. מכולות שקניתי בהן אוכל זרקו פנימה עוד כמה עוגיות צ’ופר. “צריך כוח לטיול שלך”.

הגיון הפוך יש בעולם: ככל שהאנשים יותר עניים, כך הם חולקים יותר מרכושם עם אחרים.

—————-
בקובל ובלוצק מצאתי מקום לינה עם קאוץ’ סרפינג. אלו היו הלילות היחידים שארגנתי מראש באוקראינה. בקובל התארחתי אצל בחורה בשם אנה. היא ג’ינג’ית-תפוזינה בת 25 עם תינוקת קטנה, יוליאנה. האבא לא היה בבית: נסע לפולין לכמה שבועות לעשות כסף בעבודות בניין. שאלתי אם היא לא חששה לארח גבר בביתה ככה לבד, והיא השיבה שבתמונות היו לי עיניים טובות. אכלתי פלמיני מעשה בבית מעולים וישנתי כמו מת.

בלוצק קיבל את פני רוסלאן. עוד לפני שהגעתי אליו הוא היה מלא התלהבות, מרץ וכוונות טובות בחליפת התכתובות בינינו. האנגלית שלו בינונית אך הפולנית מעולה – אנחנו מחליפים בין השפות. ביום השני בלוצק ירד גשם שוטף. נשארתי שם יומיים.

6 תגובות

  1. לא הבנתי אם גם אתה חשבת שהמשמשים טעימים או שרק היא.
    ואיך לא צילמת את הדליים והבקבוקים עם התוצרת המקומית?

  2. פאזי הגיב:

    זה מרתק. וכמובן, אני מוצף קנאה.

  3. פאזי הגיב:

    תגיד, אולי ישך המלצת קאוצ’ בלונדון עבורי?

  4. ניימן הגיב:

    לא סוגרת ת’פה: המשמשים? נו, משמשיים. טובים אני מניח. ולא צילמתי כי לא היה נעים לי להוציא מצלמה ליד אנשים עניים כל כך..

    פאזי: תודה. הייתי בלונדון לפני… 8 שנים. אין לי שם המלצה מוצלחת :]

  5. Judaica הגיב:

    מקום מדהים.. וגם לפולניות לא חסר..

  1. 21 בנובמבר 2011

    […] פולין. 3. פרק ג': על מעבר הגבול בין פולין לאוקראינה. 4. פרק ד': סיפורי אוקראינה (בדרכים בין הגבול ללוצק ולבוב). על […]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting