מברלין לאוקראינה, פרק ה’: לוצק, לבוב והרבה מים

בשמונה וחצי פרש רוסלאן למיטתו – משאיר אותי עם הרבה זמן פנוי. שיחקתי עם המחשב ואז עברתי לקרוא ספר. באיזור אחת בלילה הלכתי לצחצח שיניים לפני השינה – פתחתי את הברז ונאדה. פתאום נזכרתי שבלוצק אין מים בברזים בין 22:00 ל – 6:00 בבוקר. עמדה קערה עם מים ליד והשתמשתי בהם. הלכתי לישון ושכחתי את הברז פתוח.

6:12 דקות בבוקר אחרי – צליל עדין של זרם מים מעיר אותי משנתי. דאם! מים בגובה שני סנטימטר כיסו את רצפת הדירה – זורמים מכיוון האמבטיה. זינקתי מהספה, מרטיב גרבי לחלוטין, וסגרתי את ברז המים. הלום שינה הבטתי מסביב, חושב מה לעשות.


[הטירה בלוצק]

החדר של רוסלאן מוגבה בכמה סנטימטר משאר הדירה, והמים לא נכנסו אליו. הוא גם לא התעורר מהרעש שהקמתי והמשיך לישון. החלטתי לצמצם נזקים לפני שאעיר אותו. תפסתי דלי ריק ומגב, והתחלתי לפנות את המים לתוך הכיור. באמצע תפסה אותי חרדה – כשהבנתי לפתע שייתכן והיה על הרצפה ציוד שנהרס. מהר ביצעתי בדיקה: שקית ניר טואלט אחת נרטבה לחלוטין. כמה בגדים יצטרכו כביסה – אבל שום דבר חוץ מזה. תודה לאל שרוסלאן חולה סדר ונקיון פתלוגי.

בערך בשמונה סיימתי לעבוד. הרצפה עדיין הייתה לחה אבל החלטתי שזה עניין של דקות עד שתתייבש. רוסלאן התעורר חצי שעה מאוחר יותר. ארבתי בפתח החדר וסיפרתי לו את הסיפור לפני שיספיק לראות את הדירה. הוא זינק, מבוהל קצת, הביט ימינה ושמאלה – בדק בחדרים, ואז התחיל לצחוק. ‘שטויות’ הוא טפח לי בעוצמה על השכם. ‘שכח מזה. דווקא די מצחיק הסיפור’. איש זהב רוסלאן.

———————
טיול אופניים גדול שני. פעם שניה שאני מציף דירה (פעם קודמת הייתה באיטליה. המקלחת של זוג זקן שאירח אותי עלתה על גדודתיה וגלשה החוצה לחדר).


——————-
לוצק גשומה לגמרי, אני עייף לחלוטין. העברתי יום בין האטרקציות השונות. פה שותה קפה במקום יוקרתי מדי, שם אוכל מאפה בשוק. ראיתי את הטירה המפורסמת של המקום, עקבתי אחרי להקות כלבים וניסיתי להרגיש את העיר. Little known fact: סבתו של בלוגר מסוים הגיע מהעיר הזאת.

——————
הגשם היה אמור להמשיך גם ביומיים הבאים, אותם תיכננתי לבלות בדרכים. רוסלאן שיכנע אותי לשנות תוכניותי: ‘איך תצליח להגיע ללבוב? ובאיזה מצב מנטאלי תהיה אז?’. הוא רצה למצוא לי מקום לינה בלבוב, אבל התעקשתי ללון בהוסטל: הוסטלים מבחינתי הם חלק בלתי נפרד מהטיול.


[לבוב]

נסעתי מוקדם בבוקר במטרושקה, המיניבוסים הקטנים האוקראיניים, מלוצק ללבוב. הם נראים כמו אוטו-ערסים: הגירסא המזרח אירופאית. בנסיעה היו שני חבר’ה עם מכנסי האדידס שנטפלו לנוסעים ממין נקבה. אותי לשמחתי עזבו לנפשי.

יומיים הסתובבתי בלבוב עם מיני אנשים מתחלפים שפגשתי. גיליתי שבמועדונים באוקראינה הבנות באות אליך ושואלות אם אתה רוצה להזמין אותן למשקה. לא ידעתי איך להגיב לזה יותר מדי.  אכלתי אוכל מקומי מזין במסעדות סוף סוף. לא ניכנס לאיך ולמה, אבל עשו לי כוסות רוח בגב. נכנסתי לפאניקה רגעית עקב הסימנים השחורים משחור שנשארו. לקח להם יותר משבוע להיעלם.

אחרי הלילה השני התעוררתי מוקדם בבוקר – נסעתי באוטובוס כמעט ארבע שעות ללוצק, ועליתי על האופניים לכיוון הגבעות האוקראיניות. לא לפני שרוסלאן התעקש לפטם אותי בארוחת נקניקים ותפוחי אדמה מעשה ידיו. הכנסת האורחים האוקראינית, כבר אמרנו?

3 תגובות

  1. עידו הגיב:

    אתה מרבה להזכיר את החבר’ה עם מכנסי האדידס במזרח אירופה.
    עד כמה זה באמת מטריד? עד כמה אתה יכול להרגיש בנח בשיטוטים בערי אוקראינה,פולין בלילות?

  2. ניימן הגיב:

    כמו ערסים בישראל – רק שיכורים. הם משדרים אלימות, ובערים הקטנות זורקים הערות לכל מי שעובר לידם. לא נתקלתי באלימות אמיתית, אבל הרגשתי לא נוח עם זה. יכול להיות שזה היה בראש שלי.

    (אגב, הבעיה הייתה רק באוקראינה. בפולין הרגשתי בטוח לגמרי בכל מקום שהייתי)

  1. 21 בנובמבר 2011

    […] (בדרכים בין הגבול ללוצק ולבוב). על כלבים ואיכרים. 5. פרק ה': לוצק, לבוב והרבה מים. או: איך ניימן הציף את דירתו של […]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting