מברלין למוסקבה, פרק ו’: בגבעות. הטירות האוקראיניות הגדולות. מלוצק עד קמניץ פודולסקי וחוטן.

הדרך בה רכבתי מלוצק עד קמניץ פודולסקי מתפרשת לאורך 350 קילומטר. עברתי אותם לפי התכנון בארבעה ימים, וזו הייתה טעות חמורה. האיזור, שנחשב לאחד היפים באוקראינה, מורכב כולו מגבעות. מה שאומר שהרכיבה היא טיפוס תשעים אחוז מהזמן. בשלושת הימים האחרונים בקטע רכבתי בערך מאה קילומטר ביום. התוצאה: כושר חסר תקדים שפיתחתי לצד פציעה בשריר שעד עכשיו, חודשיים אחרי, מטרידה אותי.


[חוטן]

בדובנו ישנתי אצל אנדריי. הוא בן 26, בעליה של סוכנות נסיעות מקומית קטנה – ונראה ומתנהג כמו כוכב רוק אנורקטי. הוא גר, כמו הרבה אוקראינים שפגשתי, בכוורת: בית גדול עם מלא חדרים שמאכלס את כל המשפחה המורחבת. כולם דיברו פולנית שוטפת היות וערוץ הטלוויזיה הכי טוב באיזור מגיע משם. אנדריי הפיל עלי סט מפות טופוגרפיות של כמעט כל אוקראינה. אחרי זה שתינו כמה בירות בפאב יחד עם דג מלוח. באמת: על הדלפק בבר היו צלוחיות של סוגים שונים של דג מלוח והאוקראינים השתויים עפו עליהם.

התחנה הבאה הייתה טרנופיל (Ternopil). הגעתי אל העיר לקראת חשיכה, כואב ודואב. בקבלה של המלון נערכה חתונה קולנית, אבל החלטתי לוותר עליה מטעמי עייפות. בבוקר האבסתי עצמי בשלל לחמניות ושטויות בתחנת דלק מקומית. עצרתי לקפה ושווארמה עם מתנדב אמריקאי מה – peace corps בדרך. קיבלנו את האוכל חינם היות והזוג שמנהל את המקום התלהב גם מהפולנית שלי וגם מטיול האופניים. בלילה לנתי בחורטקיב (Chortkiv) בחור אמיתי שעלה עשרה יורו ללילה. שתיתי כמה בירות בפאב שבחצר המקום וקראתי. היה שם סופרמרקט –  לא פגשתי הרבה כאלה בדרך. אכלתי ארוחת ערב של שחיתות: לחמניות טריות, גבינות, ירקות, טונה – והמון ממתקי גבינה קפואה מצופים בשוקולד. בדיעבד, אלו היו היומיים הכי בודדים ועצובים בטיול. המון לבד.

היה זה יום שבת כאשר יצאתי מחורטקיב לכיוון קמניץ פודולסקי. בכל עיירה בדרך מתנהלת לפחות חתונה אחת. העיירות כולן ממוקמות מתחת, על פסגת או לאורך צלע הר. הן פשוטות, מוזנחות ובעלות קסם מיוחד משלהן. הכל סגור חוץ מחנויות מכולת זניחות שמוכרות וודקה ובירה. כל מי שלא מתחתן, או מכיר מישהו שמתחתן, יושב שתוי ברחוב תחת השמש הקופחת ומתווכח עם חברים. היה קשה למצוא מזון בדרך, ובסוף נסגרתי על שני סמבוסק רותחים נוטפי שמן מטיגון עמוק. קיבלתי בחילה חזקה.

בחמש שאלתי חבורת אוקראינים איך מגיעים לקמניץ פודולסקי. הם סיפרו שהמקום נמצא ממש מאחורי הסיבוב. גל של אושר שטף אותי.

———————-

קרנתי מאושר עת נכנסתי לקמניץ פודולסקי. הרגשת ‘עמידה במשימה’ התערבבה עם התרוממות הרוח ממראה החומה וצריחי הטירה המרהיבים. עכשיו, כשאני קורן מאושר אני זורח, והזריחה מושכת תשומת לב מאנשים. אני לא מתכוון להתרברב, אבל זה מסביר את מה שקרה בדקות הבאות:


[קמניץ פודולסקי]

עברתי ברכיבה איטית את הגשר שתלוי מעל העמק שליד החומה. הסתכלתי ימינה ושמאלה בגאווה, והמשכתי בטיפוס לכיוון הכיכר התיירותית בכניסה לעיר. המקום הוא בליל של אוקראינית, פולנית, גרמנית וקצת אנגלית. באחת הנקודות חייכתי חיוך רחב לקבוצת רוכבי אופניים מבוגרים שנחו מרכיבת היום. הם סימנו להתקרב – והשיחה קלחה בשלוש שפות שונות: בתחילה באנגלית, אחרי זה בגרמנית כשגיליתי שהם מגיעים מגרמניה, אוסטריה ושוויץ. ובסוף בפולנית, היות והמדריך שלהם, וויטק, פולני. הם שאלו איפה אני לן הלילה, והשבתי שאני עדיין בחיפושים. וויטק, המדריך, שאל: “רוצה לשתות יותר מאוחר עם כמה מדריכי טיולי אופניים?”. הוא נתן לי את שם המלון בו הוא נמצא, והצביע לכיוון הכללי שלו. חקקתי זאת במוחי.

קניתי קפה ופיצה, וישבתי על המדרכה – שותה ואוכל. בירכתי כמה אנשים לידי וניהלנו את השיחה הרגילה של ‘מאיפה באת ולאן אתה רוכב?’. אחרי זה התחלתי לדבר עם עוד בחור שהיה שם: אוקראיני מקסים שלא מדבר מילה באנגלית. הוא הקשיב לסיפור שלי בסבלנות אין קץ – ואז החליט שיעזור למצוא לי מקום ללון. הוא התקשר לחברה שלו, שגרה עם הוריה: הוא בא לבקר אותה. ההורים לא הסכימו לארח אותי, לגיטימי. הוא עשה עוד כמה טלפונים, ואז נכנס לאוטו ואמר לי לחכות. ישבתי לעצמי, בוהה בכיכר, וחיכיתי לו שעה ארוכה. הוא התעקש שלא אלך לחפש מלון בלעדיו. התעקש!

בסוף הוא חזר עם חבר באוטו. ביחד דחפנו את האופנים לבגאז’, והתחלנו לנסוע. האמת היא שלא ממש הבנתי לאן. הוא אמר משהו על כך שלצערו אאלץ לשלם על לינה, וחזרתי ואמרתי שלא איכפת לי לישון במלון. עצרנו בסופר והעמסתי עצמי באוכל כאילו אין מחר – כולל גבינות כי הבנתי מהם שיש מקרר איפה שזה לא יהיה שאנחנו נוסעים. הגענו לקומפלקס דירות סובייטי מיושן בקצה העיר. העלנו את האופניים לקומה החמישית, ופתחנו את הדלת לדירה שני חדרים מרוהטת ומרווחת. החבר’ה הצביעו בגאווה: הם השיגו לי אותה מזקן שמשכיר אותה למקומיים בגרושים.

בדקנו שהכל עובד. החשמל מתפקד והמים זורמים. לא היו מים חמים. השירותים הסריחו כאילו אין מחר. בחדר השינה עמדה מיטת אפיריון. הם התנצלו שהם חייבים לנטוש. אחד מהם הציע לערוך לי מחר בעיר סיור תיירותי. אבל זה התבטל היות ובסוף הוא הוקפץ לעבוד.

בתשע בערב ערכתי מקלחת קפואה, התלבשתי מהר, וירדתי עם האופניים לרחוב. הסתבר שאני נמצא די רחוק ממרכז העיר, אבל הצלחתי להגיע לשם עם הכוונות מנערים ברחוב. קצת פחדתי שלא אצליח למצוא את הדרך חזרה, ורשמתי על פתק את שמות הרחובות הראשיים. היה קשה למצוא את המלון של מדריכי האופניים – הוא נמצא בדיוק בכיוון ההפוך לכיוון עליו הם הצביעו. התברברתי והסתבכתי בדרך, אבל נהניתי מכל רגע: קמניץ פודולסקי יפה ושקטה בלילה. אחרי כמעט שעה רכיבה הגעתי מזיע למלון המבוקש ונכנסתי ללובי.

——————–

חבורה של שלושה, פולני אחד ושני אוקראיניים, ישבה על הרצפה לצד שלוש זוגות אופניים מקולקלים וקיללה את העולם. הם היו מלאי גריז ותסכול.


[במתחם חוטן]

וויטק הסביר לי את המצב: הוא מדריך קבוצת גרמנים בטיול אופניים קליל באוקראינה. גילאי הקבוצה הם בין 55 ל – 75. הגרמנים מגיעים כולם מצוידים במילה האחרונה בתחום דגמי האופניים היוקרתיים. הוא, לעומת זאת, מגיע עם זוג בחצי שקל שמספקת לו חברת התיירות. יש לו שני זוגות ספייר מאותו הסוג, ובממוצע מתקלקלים כולם פעם ביומיים. הבחור הכרסתן שעמל על תיקון שרשרת שבורה הוא נהג האוטובוס האוקראיני, המשמש בעת הצורך גם כטכנאי תיקונים. לידו עמד אוקראיני מצחיק עם שפם ובטן בירה וסיפר בדיחות: הוא מדריך התיירים שהם שכרו להיום.

פקידות הקבלה מקבלות בסוג של אנחה מתוסכלת את החבורה הרעשנית שהשתלטה להם על הלובי בחצות. וויטק מכיר את כולן ומפלרטט איתן אחת-אחת. בחצות ומחצה היה נדמה שסוף סוף הצלחנו לתקן את אחד הזוגות – אבל השרשרת התפרקה שוב לאחר שתי דקות רכיבה. עוד עשר דקות עבודה, איתרנו את התקלה, נסיון נוסף – ווואללה: עובד. וויטק מדווח שהם מתעוררים עוד פחות משש שעות – אבל זה לא מפריע לחבורה לקחת אותי לשתות לתוך הלילה.

חיסלנו בירה אחרי בירה בגן של המלון. הם ניסו לעזור לי לארגן את המשך הטיול. ולדימיר, נהג האוטובוס, סיפר שאפשר לדחוף את האופניים לאוטובוס שלו ושאוכל להצטרף אליו בחינם. אבל הוא לא נסע בכיוון הנכון עבורי. אחרי זה רקמנו עוד כמה תוכניות, וכשהסכמנו על אחת, עברנו לשלב הסיפורים. וויטק בחור מרתק: בעל דוקוטורט בהרפטולוגיה (חקר זוחלים ודו-חיים). חצי שנה הוא עובד במכון מחקר בקראקוב, ושאר הזמן הוא מדריך תיירים. בקיץ אלו טיולי אופניים – הוא רוכב מעל 5000 קילומטר כל קיץ. בחורף הוא מדריך חובבי ציפורים בפולין. הוא שוטף בחמש שפות, ולומד עכשיו כמה נוספות. החלפנו פרטים.

חזרתי מתנדנד אל הדירה באמצא הלילה. את הבוקר למחרת ביליתי מול המחשב צופה בסרטים. בצהריים יצאתי להסתובב במרכז העיר, החלטתי להאריך את השהייה בקמניץ פודולסקי. איבדתי את הסלולרי, ובסוף מצאתי אותו ויצאתי שוב לדרך.

3 תגובות

  1. טליה הגיב:

    כתיבתך מרתקת,מענגת.איזה אומץ,איזה כושר,כמה חן…והנופים,הנופים…מעתיקי נשימה.

  2. ניימן הגיב:

    תודה. והנופים בהחלט מדהימים. החלק היפה ביותר שהיה לי בטיול.

  1. 21 בנובמבר 2011

    […] לבוב והרבה מים. או: איך ניימן הציף את דירתו של רוסלאן. 6. פרק ו': בגבעות. הטירות האוקראיניות הגדולות. מלוצק עד קמניץ […]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting