מברלין למוסקבה פרק ח’: רכיבה לחמלניצקי, נסיעה באלקטריצ’קי

[פרק ז’ פורסם באוגוסט רגע לאחר שהתרחש]

לקח הרבה זמן לגבש את התוכנית הבאה: רכיבה לחמלניצקי (Khmelnytskyi), ומשם אלקטריצ’קי לקייב. אלקטריצ’קי הן רכבות פרברים אוקראיניות. הן איטיות למדי, אבל יש להן יתרון חשוב: אפשר להעלות עליהן אופניים! אין אלקטריצ’קי בכל מקום: אבל בין חמלניצקי לקייב במקרה יש. בגלל האלקטריצ’קי הזו ויתרתי על אומן (Uman) ועל חסידי ברסלב המשתוללים. אלך מתישהו להר מירון בל”ג בעומר בתור פיצוי.

הדבר הכי מעניין שקרה ברכיבה לחמלניצקי זה שלא מצאתי אוכל בדרך, אלא רק כמה תחנות דלק עם ג’אנק פוד שהחלטתי לוותר עליו. בכניסה לעיר פגש אותי סלאבו – עוד חבר של רוסלאן. דבר ראשון ששמתי לב אצלו זה הגודל: הוא ענק! לא בגובה (1.85-1.90), לא בשומן – אלא במין נוכחות מאסיבית כזאת. בהמשך הלילה גיליתי שהוא מתאבק. הוא הרים את האופניים ושני התיקים ביד אחת, כאילו הם נייר, והכניס את הציוד לאוטו. הלכנו לאכול.

סלאבו חי בקצב אחר. הוא לא הולך ממקום למקום: הוא רץ או מדלג בצעדי ענק. הוא נוהג כמו נהג שודים, טורף אוכל כאילו הרגע שבר דיאטה, ויורה משפטים במהירות. ברוסית ואוקראינית – הוא לא יודע מילה באנגלית. בהתחלה קצת חשש לתקשר איתי, אבל לאט לאט גילינו שאנו מפתחים שפה משותפת. יש לו חיוך מקסים עם עיניים חמות, וכל כולו משדר ‘אני בחור טוב. ענק, אבל טוב’. הוא גם מאד אוקראיני, מאצ’ו וחי בעולם פטריאכלי: אחת הבעיות העיקריות עם האקסית שלו הייתה שהיא לא ידעה לבשל.

הלכנו לקנות כרטיסי רכבת.

—————
בתחנת הרכבת היו שלוש קופאיות, שני לקוחות – ותור. הגיון אוקראיני. הקופאית אמרה שהרכבות שרצינו לא קיימות ושלחה אותנו למודיעין לקבל מידע. במודיעין כתבו פתק יפה, אבל כשהצגנו אותו לקופאית היא אמרה שהרכבות בפתק גם לא קיימות. נשלחנו שוב למודיעין, קיבלנו פתק חדש עם מידע שונה לגמרי – מן הסתם של רכבות לא קיימות – ובסופו של דבר הצליח סלאבו להקים את גברת מודיעין לדבר עם גברת קופה בנידון. זה נגמר בעשר דקות של צעקות ידידותיות ו – אם הבנתי נכון – איום בדקירה וברצח עם או משהו בסגנון.

אחרי זה שאלנו בטעות על האופניים. התשובה הייתה: אי אפשר כמובן – אבל סלאבו התעקש שאפשר אז קראו למנהלת שקראה לעוד מנהל שהתקשר למי שאחראי על הכרטיסנים שאמר שאולי אפשר ואולי לא ובעצם אף אחד לא יודע וכדאי שנפרק את האופניים ונשים אותם בקופסא ליתר בטיחות.

באתי לשלם: לא מקבלים כרטיסי אשראי. ואין בנק בסביבה. אני וסלאבו נשלחנו לצד השני של העיר להוציא כסף רק כדי לחזור ולגלות שאחרי חצות כבר לא מוכרים כרטיסים למוסקבה. סתם סתם – החלק האחרון זו המצאה, אם כי הוא היה יכול להיות נכון באותה המידה. במילים אחרות: בלאגן. כל העסק הזה לקח שעתיים. בסופן יצא לקופאית עשן מהאוזניים וקנינו לה חבילת שוקולד במתנה כדי לשפר מצב-רוחה.

————-
בחצות, בדירה של סלאבו, פתחנו את הבירות. סלאבו שותה בירות בשלוקים גדולים, ומסיים אחת לפני שאני מגיע לעשירית שלה. כדי להדביק אותו התחלתי להגביר את הקצב. התקשורת שלנו מאד משתפרת עם אלכוהול, ושנינו מנהלים שיחה מעניינת. אם כי לא בטוח שזו אותה השיחה. בשלוש בלילה פתחנו שולחן עם מאכלים מהאיזור שסלאבו התעקש שאני חייב לטעום: דבש, שמנת, קצפת, גבינה ולחם מקומי. בארבע הלכנו לישון, ואחרי חמש שעות התעוררתי.

סלאבו אירגן מהר ציוד לאריזת האופניים. המצרך העיקרי הוא שתי שקיות ענקיות אליהן אפשר להכניס את כל החלקים כולל השלדה. הורדתי את הגלגלים, המושב והכידון וחיברנו אותם לשילדה עם המון המון מסקנטייפ. אחרי זה הכנסנו את כל זה לשתי השקיות – אחת מכל צד – והדבקנו אותן שוב עם כמויות מסחריות של מסקנטייפ. זו הייתה טעות: היינו צריכים להיות עדינים פה עם המסקנטייפ למען שימוש עתידי חוזר. באותו הזמן עוד חשבתי שקל למצוא שקיות ענק בכל חור בקייב. זה מה שסלאבו אמר.

העמסנו את האופניים על הרכב שלו, וטסנו לרכבת. היינו לחוצים בזמן, אז יצא שסלאבו סחב הכל מהאוטו לקרון. לאורך 500 מטר הוא הרים את האופניים ביד אחת ואת אחד התיקים בשניה בעודי משתרך מאחוריו. עלינו על הקטר, הצטלמנו לפני פרידה (הדפסתי את התמונה לאחר מכן ושלחתי לו מצורפת לגלויה. אין לו אינטרנט).

האלקטריצ’קי נסעה בערך שש שעות. עוד חצי שעה ישבתי כמו תמהוני ברציף בקייב עם ערכת כלי עבודה, מרכיב את האופניים מחדש – מכוון את המעצורים, מחזק ברגים. בסוף הם עבדו בצורה משביעת רצון – לא מושלמת, אבל משביעת רצון. היות ולא התכוונתי לרכב בקייב, לא התעקשתי בנידון.


[אופניים על אלקטריצ’קי. אם תשאלו אותי, לא יקרה כלום גם אם לא תארזו אותם]

בהוסטל שמצאתי עליו המלצות באינטרנט אמרה הפקידה שאין מקום הלילה. איך שהיא אמרה זאת עבר מי שגיליתי אחרי שהוא הבעלים במסדרון, והחל לדבר איתי. הוא גרמני בן 48 שמאס בחיי הבורגנות לפני כשבע שנים, עבר לקייב, פתח שם הוסטל חמים קטנטן שמאז הוא מתפרנס ממנו. הוא משמש בתור המארחת של ההוסטל: כל בוקר מסביר לחדשים מסלולי טיול מומלצים והמלצות לקייב – כל לילה יוצא עם האורחים לפאב ואז למועדון להשתכר. כל לילה. שותה כמויות. והוא גם מעשן: מתעורר באמצע הלילה, יוצא למרפסת לסיגריה, וחוזר לישון. לא ברור איך הוא שרד בצורה בריאה עד גיל כזה.

פטפטנו קצת, וביקשתי שיכוון אותי לעוד הוסטל. הוא אמר: אני מחבב אותך – חכה רגע – והלך לחדר השינה המשותף. הוא חזר אחרי כמה דקות, “דיברנו עם אחד האורחים, שהוא כבר יותר חבר מאורח, שישן בסלון. אז הלילה אתה יכול להישאר פה. 20:00 בערב בירה – אל תאחר!”, הזהיר. באמצא הבירה השניה, אחרי שני שותים של וודקה, הוא הודיע לי שאוכל גם להישאר מחר. הוא ידחוס משהו ויהיה בסדר. שני הלילות שביליתי שם גרמו לי להחליט שמדובר כנראה בהוסטל הטוב ביותר בין לונדון ליאקוצ’ק.

5 תגובות

  1. טליה הגיב:

    נהניתי לקרא.אתה לוקח אותי למחוזות רחוקים,אחרים כל כך,מעניינים.איזהז חוויות.. תודה.ממתינה לבאות.

  2. ניימן הגיב:

    תודה. יש עוד פוסט אחד לסיום, וזהו..

  3. טליה הגיב:

    אם כך,עלייך להמשיך ולנדוד בדרכים,אתה כותב על כך באופן כה מוחשי שאני מדמיינת אותי רוכבת(וגונחת מקושי)ומזנבת מאחורייך. חבל שקלקלת לי את הפנטזיה שזה יימשך עוד אי אלו פוסטים…

  4. רונה הגיב:

    שמחתי לקרוא. עשית לי את הבוקר! כתיבה רהוטה, ממחישה את החוויה כאילו עכשיו עברת אותה. תודה.

  1. 21 בנובמבר 2011

    […] פודולסקי והסלולרי החשדן. אירוע טראומתי לכל הדעות. 8. פרק ח': רכיבה לחמלניצקי, נסיעה באלקטריצ'קי. כולל: סלאבו המתאבק […]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting