המדף הז’אנרי: דן ולס – אני *לא* רוצח סדרתי

אתה יודע שיש לך בעיה בחיים, כשאתה צריך לשכנע אנשים שאתה *לא* רוצח סדרתי.

ג’ון קליבר הוא פסיכופת. הוא עובד בבית קברות. תחומי העניין שלו כוללים רוצחים סדרתיים, חלקי גופות והבת היפה של השכנים. ג’ון קליבר הוא, אתם מבינים, לא בן ה – 15 הטיפוסי שלכם.

אבל הוא גם לא רוצח סדרתי! אפילו אם לעיתים נדמה שהעולם התכוון שיהיה כזה.


[הספר באמזון]

חייו של ג’ון עוברים בשלווה. הוא מתווה שורת חוקים נוקשים שמונעים ממנו להרוג אנשים, ובסופו של דבר די נהנה משגרת חדר המתים והתיכון.

עד שיום אחד מגיע רוצח סדרתי אמיתי לעיירה. למשטרה אין מושג איך לטפל בו. ‘ברור שלא’, חושב ג’ון לעצמו, ‘חבורת בורים חובבנים’. אבל לג’ון, שהקדיש את חייו הקצרים לחקר נפש הרוצחים הסדרתיים, יש כלי שאין לאף חוקר בעולם: הוא יודע איך רוצח סדרתי חושב. כי הוא גם אחד כזה; בתיאוריה כמובן.

מפה מתחילה עלילה בלשית של ילד קטן ולא תמים נגד רוצח סדרתי אפילו פחות תמים. יהיה כיף.

מכירים את ‘הלפר ספרים’ באלנבי 87? חנות ספרים משומשים שהיא אוצר: שלושה-ארבעה חדרים גדולים וכאוטים לגמרי עם מגוון עצום של יצירות בעברית ואנגלית.

ספציפית מרתק אותי תמיד מדף הקומיקס הצנוע שלהם, עם כל מיני אוצרות כמו אורי-און, ספרי אורי פינק ישנים ואלבומי קומיקס אמריקאיים ענתיקה צבעוניים. גם חדר המד”ב שם אדיר, פשוט אדיר(!) – אבל רק למי שאוהב לקרוא באנגלית. אהמ, נסחפתי ואיבדתי את הנקודה.

אז כן: מסוכן להיכנס להלפר. תמיד מגיעים לשם בכוונות תמימות, ויוצאים עם ידיים עמוסות ספרים. זו חוויה שהדור החדש כבר לא מכיר: ללכת לחנות ספרים עם מטרה אחת, ולצאת עם עשרה ספרים אחרים ביד. אף אחד מהם כמובן אינו הספר המקורי שהתכוונת לרכוש.

פעם ככה גיליתי ספרים. כיום אני מגלה אותם דרך המלצות רשת ואבד קסם המסתורין. אך הרגלים ישנים מתים לאט, וככה מצאתי את ‘אני *לא* רוצח סדרתי’, מסתתר לו על המדף. ספר אדום עם שם מוזר, וכריכה אחורית מורבידית ביותר.

אני *לא* רוצח סדרתי הוא ספר לנוער – בדיוק כמו משחקי רעב. כבר אמרתי שם שזא’נר הספרות לנוער משתלט על כל חלקה טובה? כמו משחקי רעב גם כאן הנושא כבד משהו: נער עם נטיות רצחניות נתקל ברוצח סדרתי בעיירה קטנה ושלווה. אבל כאן יש לפחות דילמות מוסריות, ועולם פנימי מאד אפור של הפרוטגוניסט.

אם נמשיך בהשוואה למשחקי רעב: אני *לא* רוצח סדרתי ספר פחות אנרגטי ממנו. פחות מהפנט, קצבי ומותח. אבל הוא ספר טוב בכל קריטריון אחר. דמויות אמינות ומרתקות, עלילה מהודקת, עולם מקורי וכתיבה שחורה מלאת הומור שמלאה אהבה לרוצחים סדרתיים. זה לא חולני כמו שזה נשמע.

כמו את משחקי רעב, גמעתי את הספר הנוכחי בקריאה אחת כמעט (קריאה וחצי. אבל כבר היה ארבע בבוקר ויום אחרי זה עובדים). מה שמושך כאן אינו המתח – אני *לא* רוצח סדרתי הוא לא ספר מותח במיוחד – אלא פשוט ההנאה. זה לא רק ספר שכתוב טוב, זה גם ספר שהגיבור הראשי בו – על כל חסרונותיו, קשייו והאישיות הרצחנית הבעייתית שלו – הוא דמות מרתקת.

הספר הוא הראשון בטרילוגיה (שוק). לפי ויקיפדיה הספר השני מתמקד במאבק של ג’ון בנוסע האפל שלו (=הדחפים הרצחניים). זה היה עלול להישמע משעמם בכל הקשר אחר. אבל בהקשר של ג’ון, בן ה – 15 טוב הלב, זה נשמע כמו מסע כיף טהור לתוך אישיות מורכבת ואפלה.

[9/10 בסולם ניימן. למה לא יותר? כי: קצר מדי, מעט מדי, פחות מדי. דברו איתי בסוף הטרילוגיה ואולי הציון יעלה. 221 עמודים קלים לקריאה (אמזון). 2009]

תגובה אחת

  1. 31 במרץ 2012

    […] ג'ון קליבר עושה בדיוק אותו הדבר. הספר הראשון, אני *לא* רוצח סדרתי, הציג עלילה בלשית, סוג של סטנדרטית, עם אנטי-גיבור […]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting