השנה שהייתה: 2011. סיכום שנה במוזיקה הגרמנית.

שלושים אלבומים מגרמניה, שוויץ או אוסטריה שמעתי השנה. מה שנקרא אצל הלאומנים ‘גרמניה הגדולה’. הרבה? ממש לא. טיפה קטנה בים יצירה משובחת.

לא מצאתי ביניהם יותר מדי יצירות מופת; כנראה שאני לא מחפש מתחת לאבנים הנכונות. אבל עדיין היו בכמה יצירות מעולות – ואלבום אחד שהיה מתבלט בכל שנה, בין אם זו 2011 או 1920.

מקום שלישי: תיקו! Ja, Panik – Dmd Kiu Lidt. אל מול Kreisky – Trouble

שתי להקות שהן תאומים סיאמיים שהופרדו. אחת Ja Panik הפכה להיות התאום המוצלח. השניה, Kreisky, היא התאום המוכשר. אם כי זה קצת כמו להעדיף את לארי בירד על פני מג’יק ג’ונסון: כשרון יש מספיק לשניהם. השאר זה עניין של טעם.

בואו נתחיל מ – Ja Panik. חבורת וינאים ש”היגרו” לברלין והפכו לחביבי המבקרים. איזה מבקרים? כל המבקרים! אלו שכותבים לעיתונים הגדולים לצד יצרני הפנזינים. כו-לם מלהגים ש ja panik (משחק מילים מטופש להחריד, ‘כן, פניקה’ וגם ‘יפני’) הפכו באלבום הרביעי לשילוב מנצח של נירוונה פוגשת את הביטלס. מסקנה: מבקרי מוזיקה גרמנים מעולם לא הקשיבו לא לנירוונה ולא לביטלס. ודי לחכימא ברמיזא.

צחוק בצד, ‘יא פאניק’ די עלו על סוד הרוק המנצח. פשוט אך חכם, שברוח גרמניה המודרנית משלב טקסטים קליטים בעברית ואנגלית, ומסרים חברתיים לצד מסרי השתכרות. מה שכן, הם חכמולוגים בריבוע. אפילו שם האלבום, Dmd Kiu Lidt, הוא ראשי תיבות ל ‘”Die Manifestation des Kapitalismus in unserem Leben ist die Traurigkeit’. (‘התגלמות הקפיטליזם בחיינו היא העצב’ בתרגום מהיר ובטח שגוי). זה כאילו שהם רוצים להיות פארודיה על פוסט מודרניזם!

עדיין: אלבום מעולם. שמיעה מומלצת. ולא רק בגלל שתרגישו כמו גרמנים מעודכנים, אלא אף על פי ש. הנה השיר הטוב באלבום, עם השם המעצבן באלבום.

[Ja Panik -DMD KIU LIDT]

את קרייסקי, לעומת זאת, מכירים בעיקר באוסטריה. בעצם, כנראה שרק באוסטריה; הגרמנים שפגשתי לבשו מבט מבולבל כששאלתי אותם על הלהקה, כאילו הרגע ביקשתי מהם לעקוף בתור.

כבר כתבתי עליהם בעבר (פה! פה!), אז לא אכביר מילים. בקצרה: אלבום רוק אינטיליגנטי, בועט וממכר. אבל עדיין, אלבום רוק! אל תחפשו לחנים דביקים, תחפשו לחנים מרדניים. צריך כמה שמיעות כדי ממש לאהוב. יוצא דופן הוא השיר הבא. האזנתי לו, בהארכה גסה, בין שניים לשלושה מליון פעם השנה. או אולי כמה מליונים יותר.

[Kreisky – Menschen Brauchen Liebe]

מקום שני: עוד תיקו! Udo Lindenberg – Live Aus Dem Hotel Atlantic. אל מול Herbert Grönemeyer – Schiffsverkehr

בחיי שאני לא אמור לאהוב את האלבומים האלה. אפילו חברי הטובים ביותר מסכימים שזה נובע מטעם רע במיוחד. מה בתפריט? שני זמרים גרמנים מזדקנים, אחד בשנות השישים לחייו ואחד בשנות החמישים. שני פיסות מיינסטרים גרמני, לב התפוח של הקונצנזוס – וכל מורד במוסכמות אמיתי צריך לבוז להם.

ויותר: שני אמנים אדירים אדירים אדירים, שקנו שמם בזכות.

על אודו לינדנברג כבר כתבתי פה. הוא הפרוטוטייפ של הרוקר המזדקן בכבוד, ותמונתו מונפת לצד אלו של טום וייטס ואריק איינשטין. הוא גיבור המבורג, וזוהי העיר היחידה בה מותר גם לצעירים להעריצו. דיסק ההופעה החיה שלו הוא מופת של רגש, לצד שגעון ושירים בועטים בראש.

[Udo Lindenberg – Ich Lieb Dich Ueberhaupt Nicht Mehr]

אם לינדנברג הוא אריק אינשטיין, אז הרברט גרנמאייר הוא שלמה ארצי. לראיה: שני הדיסקים הנמכרים ביותר בתולדות גרמניה הם שלו! מדובר בדיסק השני (4630 Bochum) ובאחד עשרה (Mensch). הוא האמן המצליח בתולדות גרמניה עם מכירות של 13 מליון עותקים.

Schiffsverkehr שיצא ב – 2011 הוא האלבום ה – 13 של גרנמאייר. הוא יוצר ויוצר ויוצר. הוא כבש את המקום הראשון במצעד המכירות הגרמני, אוסטרי ושוויצרי יום אחד בלבד לאחר יציאתו, ונשאר שם עד…. היום בערך (באוסטרי ובשוויצרי הוא ירד אחרי עשרים ומשהו שבועות. בגרמני? טרם).

אבל עזבו אתכם ממספרים, באנו לדבר פה על איכות: הרברט גרנמאייר עושה מוזיקה מרגשת. לרגעים הוא מזכיר לי את בועז שרעבי. וזו מחמאה, כי אני מעריץ של השמאלץ השרעבי. לרגעים אחרים הוא מזכיר לי צליל מוקדם של אתניקס – או כל להקה אייטיז אחרת שתחשבו עליה.

מיושן? קצת. מרגש פחות? אפילו לא קצת. תאזינו לסערת הצלילים של Auf Dem Feld (על השדה) המצורף, או לתפילה המאושרת של Lass Es Uns Nicht Regen (עשה שלא ירד עלינו גשם).

[Herbert Groenemeyer – Auf Dem Feld]
[Herbert Groenemeyer – Lass Es Uns Nicht Regnen]

נקנתם? כנראה שלא. זו סטיה אישית שלי. אבל שווה הכרה למען ההשכלה המורחבת – ובשביל מוזיקה איכותית אמיתית חכו למקום ה… ->

מקום ראשון: Max Raabe – Kuessen Kann Man Nicht Alleine

כשאתה מוציא אלבום בינואר, אתה מצפה שהוא ישכח עד שיגיע תור סיכומי השנה. ואכן, רוב האלבומים היו נשכחים. אבל מקס ראאבה יצר יצירת מופת נדירה, אלבום שעושה לי טוב בלב מצליל א’ עד צליל ת’. לשכוח ממנו לא הייתה אופציה. אני מתכנן להיזכר בו בעיניים מצועפות עוד שנים.

כבר כתבתי על ראאבה פה. הוא בוגר לימודי אופרה, שבשלב מסוים התאהב במוזיקה הגרמנית התמימה של שנות העשרים והשלושים. המוזיקה שסיפקה מפלט מבעיות התקופה. ב – 1985 הקים ראאבה יחד עם אחד עשרה סטודנטים נוספים את ה – Palast Orchester: להקה ששמה לה למטרה להחיות את שנות העשרים הגרמניות. הם קנו כלי נגינה ישנים בשווקי הפשפשים, ולמדו לבד איך לשחזר את הסאונד המקורי.

כל דבר שמקס ראאבה שר נשמע טוב. הוא פשוט אחד מהזמרים האלה; כמו ברי סחרוף. אני יכול ללכת ולהשתפך מפה ועד הודעה חדשה על האלבום שלו. זה לא יגמר. במקום זאת אדרוש מכם את שורת הדרישות הבאות:

ראשית – האזינו וצפו(!), מאד חשוב – צפו – בקליפ לשיר ‘אי אפשר להתנשק לבד’. מומלץ במיוחד לאוהבי החבובות.

שנית, צפו בביצוע של ראאבה ל Oops I Did It Again. הביצועיסט הנהדר בו פורץ שם לחיים.

שלישית, אם טרם השתכנעתם, הורידו נא את שני השירים הבאים:

[הורדה: שיר הנושא של הדיסק Max Raabe – Kuessen Kann Man Nicht Alleine]
[הורדה: אני פה רק בגללך Max Raabe – Ich Bin Nur Wegen Dir Hier]

ורביעית? לכו להאזין לדיסק, ואז לדיסקוגרפיה הענפה של 17 שנה. מתאים לגשם, אבל גם לאביב, לשרב ובכלל לכל מזג אוויר.

[סוף סיכום. להתראות בשנה הבאה עם סיכום מוזיקה גרמנית 2012 נוסף ונוצץ. כבר התחלתי לעבוד על רשימת המועמדים!]

לקריאה נוספת: סיכום מוזיקה גרמנית 2010.

4 תגובות

  1. בן הגיב:

    היי ניימן,

    קודם כל, בגלל שאני לא מגיב, אבל קורא קבוע, אני רוצה לומר תודה ענקית על “גנזך הרשת”, שאני משתמש בו על בסיס יומי!!!

    בנוגע למוזיקה, אני מתוודה שגם לגבי קרייסקי “menschen brauchen liebe”, אני מכור. יש בשיר הזה, בגירסתו הארוכה, איזו תחושה של עצבות. מצד אחד, רצון לאהבה, שלא שומעים בדרך כלל גברים מביעים אותה בצורה הזאת [הרי הוא מגיש את השיר במין רפיסות כזאת, ואולי סוג של תחינה, שכן הפזמון לא אומר שום דבר חוץ מזה שגברים צריכים/זקוקים לאהבה], ומאידך, המוזיקה איטית שנותנת הרגשה של ויתור על האהבה, כאילו הוא התייאש – אבל הוא מנסה עדיין לחזור על המנטרה של הפזמון בשביל לשכנע את עצמו. אבל אני חייב לומר שלא הצלחתי להשיג את המילים של השיר, אז קשה לי להבין את רוב השיר. אולי בעתיד יופיעו המילים ברשת.

    תודה על ja panik – הם נשמעים אחלה. בקרוב אצלול למילים שלהם.

    לגבי גרונמייר, אני חייב לומר שההבחנה שלך שהוא מקבילה של שלויימה היא מדוייקת. שמעתי כמה אלבומים שלו, ואותי הוא לא ריגש. אפילו הקיטש לא עבד עלי, לצערי:( השיר היחידי שאני מחבב שלו זה mensch.

    השנה הוציא אמן אחד בשם f.r. אלבום שהוא מעניין, בשם: Ganz normaler Wahnsinn, לדעתי הוא יכול להיות משוייך “ללא-מיינסטרים”, כי רבים לא מכירים אותו. אולי לא בסוג המוזיקה שהוא עושה, מכיוון שהיא פופית. אני אוהב. הנה לשמיעה, שיר הפייסבוק שלו, Gefällt mir, מילים מגניבות: http://www.youtube.com/watch?v=dFBrfXKZ8HM לא שיר משנה חיים, אבל חמוד.
    הנה עוד שיר מגניב שלו, EInfach mal: http://www.youtube.com/watch?v=t7k0SFt-SH0&feature=related
    והשיר המצליח ביותר שלו, Sonne schneit, http://www.youtube.com/watch?v=u_-YxOHcFJo&feature=related

    יש עוד דברים… אבל אני חייב לומר שקשה לי למצוא דברים מרגשים במוזיקה הגרמנית.

    להית

  2. ניימן הגיב:

    תקשיב, תודה על התגובה המושקעת.

    לא מכיר את ה – F.R הזה. הוא עושה היפ-הופ לפי הדגימות שהבנת. קשה לי עם היפ הופ גרמני; אני יודע שהמוזיקה הגרמנית העכשווית ביותר אמורה להיות בז’אנר ההיפ הופ, אבל התכנים שם (שטויות פוליטיות) מעניינים אותי כמו קליפת אבוקדו. אם כי אבדוק את הדיסק שלו. אולי אשנה את דעתי.

    מכיר את קספר אגב? סוג של נו-מטאל\רוק אלטרנטיבי אמריקאי. מיינסטרימי לגמרי, אבל לא רע. mindless fun.

    גם קשה לי למצוא מוזיקה גרמנית מרגשת. קרייסקי מרגשים, אבל הם אוסטרים. מקס ראאבה לא בדיוק מרגש, הוא יותר “נעים”. אני יכול להאזין ולהאזין ולהאזין לו ועדיין להיות מרוצה. יש המון מוזיקה גרמנית ישנה מרגשת (כלומר, משנות השמונים-תשעים), אבל זה סיפור אחר.

    אני חושב שהפאק הוא בי. או באנשים שממליצים לי. לא יכול להיות שאין מוזיקה גרמנית טובה. אני מסרב להאמין בזה. מדינה של שמונים מליון אנשים שחצי ממנה הם אומנים מקצועיים או אומנים לעת מצוא :p חייב להיות אוצר של מוזיקה שתגע בי. אני ממשיך לחפש אותו.

  3. בן הגיב:

    איזה כיף לשמוע אותך אומר את זה גם. מסכים לגמרי. מעניין אם זה עניין של “הרגשת שייכות לאומית”. לפי מה שהבנתי הסוציולוג מוטי רגב מתייחס מעט לשאלת ההבדלים במוזיקה בין הלאומים השונים [לכאורה אין הבדלים משמעותיים בצורה של המוזיקה, אלא באופן בו אנשים תופסים את המוזיקה כייחודית ללאום שלהם]. לדעתי, ההבחנה שלך שגרונמאייר הוא שלוימה שלהם, נופלת בדיוק למה שהוא אומר.
    http://www.haaretz.co.il/misc/1.1176740

    אני מאוד אוהב את השפה הגרמנית, ואנ’לא חושב שהריגוש של המוזיקה קשור, מבחינתי לפחות, להבנת השפה [למדתי כמה שנים באוניברסיטה], כך שאני לא מצליח לפענח למה זה לא זה. הרי אביתר בנאי בשיר “אבא” מרגש גם מבלי להקשיב למילים, על אותו משקל ניל יאנג ב”last trip to tulsa”‘, שלפחות בשמיעות הראשונות ריגש אותי, ואז עוד לא צללתי לעומקן של המילים [וגם לא תמיד הבנתי הכול, בדומה לגרמנית].

    אני גם לא משוגע היפהופ, אבל זאת מוזיקה חביבה אם עושים אותה טוב. למשל בושידו, ופלר, וכל דומיהן לא עושה לי את זה. בדרך כלל יש שם גם מימד של לאומיות חזק מאוד. למשל בשיר של פלר ובושידו, Das alles ist Deutschland

    בכל אופן, מכיוון שהפוסט הוא סיכום 2011, אז לא שמתי את השיר הזה, שיש לו השפעה. אמנם האמנית היא שוויצרית, אבל שרה בגרמנית בשיר הזה, Sophie Hunger – Walzer für Niemand.
    http://www.youtube.com/watch?v=9OIyGgdAHkY

    עוד שיר, שאמנם הוא לא מרגש כל כך, אבל היפסטרי לחלוטין וחמוד, מגיע מהלהקה הזאת, Chapeau Claque – Platte an!
    http://www.youtube.com/watch?v=dWRVsO-Ne6Y

    טוב אני מפסיק למה זה לא “ארץ האמורי” פה.

  4. ניימן הגיב:

    מרתק המאמר שהבאת. גם השירים טובים – לא הכרתי. יש עוד שיעורי בית לעשות.

    אין לי בעיה עם השפה הגרמנית; להקות רוק גרמניות מהנייטיז מדברות אלי חזק. בעצם, גם להקות אוסטריות מרגשות אותי.

    אולי הבעיה היא בתרבות: גרמנים הם טיפוסים לא רגשניים. אתה יודע כמה קשה למצוא גרמני עם זיק התרגשות ילדותי בעיניים? אולי פעם זה היה שונה. או שאולי בכלל יש לנו עולם רגשי שונה.

    יש אפשרות נוספת: שכל הגרמנים מ”הסוג שלי” (אלטרנטיביים, מחרתיים, לא מיינסטרימיים) יוצרים באנגלית. אמנים גרמנים שיוצרים באנגלית יש בשקל. ע”ע Get Well Soon אהובי נפשי. פעם הייתי בעד אמנים ששרים באנגלית, כי זה היה בארץ והרבה מהם היו חברים שלי. כיום אני בעד לשיר בשפת האם שלך. זה מוסיף מימד למוזיקה.

    יאללה, זזתי להקשיב לאלבום האחרון של Chapeau Claque. תודה על ההמלצה. אל תתבייש להמשיך לשלוח לינקים. יש לי גם כתובת אימייל בשביל זה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting