אוכל צ’כי: לחי עגל ושניצל גבינה

“הניימן הזה” – אני יודע מה אתם מרכלים עלי מאחורי הגב – “כל היום מסתובב לו ברחבי אירופה וזולל מטעמים בכפרים”.

אז זהו שלא. רוצה לאמר, “כל היום מסתובב ברחבי אירופה” כן, אבל “זולל מטעמים”? ממש לא. רוב הזמן חייתי על פירות, יוגורט, מלנתלפים עוגיות, ופסטה ביתית מבושלת רע. הזמן קצר והרכיבה מרובה!

זה סוג של טרגדיה; כי מהבחינה הקולינרית צ’כיה היא אחת המדינות המוצלחות שראיתי. הכפרים מוצפים מסעדות עממיות עם אוכל מקומי. מוצפים. אי אפשר להתמחק מזה. בוקר, צהריים, ערב ולילה. צ’כים בולסים צלחות ענק ומורידים בירה אחר בירה אחר בירה.

באולומוץ, עיר יפייפיה שעוד נחזור אליה כשנדבר על הטיול, ישנתי אצל יז’י. שלח אותי אליו בחור שפגשתי יום קודם בברנו. יז’י בחור רזה, ארוך ורגוע. התחלנו לדבר על אוכל, ומהר מאד הבנתי שנפלתי על הגירסא הצ’כית של לא סוגרת ת’פה.

הוא תיאר שעות את מטעמי המטבח הצ’כי, וכשהגיע ללחי העגל דמעו עיניו. “מבשלים את התבשיל 24 שעות ברוטב חום. ואם עושים אותו נכון אז הלחי יוצאת רכה כמו מים ונימוחה כמו אוויר”.

יז’י הלך והוציא כרטיס ביקור של מסעדה, “פה עושים את לחי העגל הטוב בצ’כיה!”. הוא דחף אותי לכיוון הדלת, ולפני שהספקתי לאמר ש”המאכלים האלה זה לא כוס התה שלי” כבר נחתה לי צלחת על השולחן במסעדה.

בחשדנות נגסתי במנה – ואז בלעתי אותה פחות או יותר. מהמם! הבשר, הרוטב, הבירה ליד – ואפילו הפירה עם השמנת האלוהי שהגיע בצלחת ליד. מצאתי עצמי מנקה את הצלחת עד טיפת הרוטב האחרון.

למבקרים באולומוץ, מורביה או צ’כיה בכלל מומלץ [המסעדה באולומוץ]

————————-

לחי עגל הוא המאכל השני שצריך לנסות בצ’כיה. הראשון הוא להיט התיירים, אויב העורקים, גאוות המקומיים ומעדן אמיתי: סמאדגני סיר (smazeny syr): שניצל גבינה.

השניצל מגיע בגרסאות שונות – מההכי פשוטה עם אמנטל ועד כל מיני שניצלים מגבינות מיושנות שלדעתי חבל לבזבז עליהן שמן טוב.

בצד יש מלא צ’יפס או לביבות תפו”א מטוגנות וגם סלט כרוב מטוגן. סתם סתם, הסלט כרוב לא מטוגן, למרות שזה היה מתאים. בדר”כ ירימו גבה אם תקחו את המנה בלי בירה. זה נחשב חוסר נימוס משווע בצ’כיה.

במקומות הזולים השניצל נוטף שמן. במקומות היקרים הוא נוטף המון שמן אבל אני מקווה שזה שמן יותר יקר ובריא. אפילו עם כל הספורט שעשיתי פחדתי לאכול את זה יותר מדי – אז לקחתי את המנה “רק” פעמיים. ביום הראשון בצ’כיה, כמובן, ובאחרון – מתנת פרידה.

בת”א, למי שלא יודע, אפשר למצוא סמדג’ני סיר בפראג הקטנה באלנבי. אכלתי את זה פעם אחת, לפני שנים, וזכורה לי חוויה יוצאת דופן. אשמח לעדכונים אם הטעם אותו הדבר. ואם הוא לא, אז פשוט אאלץ לדווש מדי פעם לגבול הצ’כי ולטרוף איזה שניצל גבינה.

—————————–
הנה ארוחת בוקר טורקית מברנו שהכינה בחורה, טורקיה, שמתגוררת בעיר. היא חשבה שבחור בטיול אופניים אוכל כמו חצי צבא. הפינה לשיפוטכם:

14 תגובות

  1. ושוב מוזכר שמי. בסוף יחשבו שאני משלמת לך על האזכורים האלו. תזכיר לי כמה אני חייבת לך?
    יואו, מה עשית לי עם האוכל הזה.
    דווקא השניצל לא מדבר אלי, אבל הלחי… הפירה… ואפילו ארוחת הבוקר. אלוהים אדירים!

  2. kerenmk הגיב:

    לטבעונים מותר להמליץ על אוכל לא טבעוני? אם כן, נכון לספט’-אוק’ 2011, הסמאדגני הרמלין על בסיס קממבר בפראג הקטנה היה גאוני, כמעט כמו הלנגוש: לחם מטוגן עם חמאה, שום ואמנטל מגורדת.

    עצוב לשבת שם ולרדת על פילזנר אורקוול שמועל בתפקידו ולא מוריד חוסמי עורקים משמחי לב.

  3. הכבשה הגיב:

    הבירהףהגולאש וצכ’יה. עכשיו גילית שהפסדתי את מנת העגל, אני אאלץ לחזור אליה….

  4. יעל ר. הגיב:

    רררררררר….
    הייתי מחשבת את קיצי לאחור מול התמונות המעוררות תיאבון הללו, לולא זיהיתי לפני חמש דקות אדם שהפקיר חבילת שי ענקית של מקס ברנר על הדלפק במשרד. הבעיה חוסלה (:

  5. טליה הגיב:

    מדהים,נהרסתי! איזו לחי…הלך עלי.

  6. אני אחרי ארוחה די גדולה וקינוח ובירה ובכל זאת, הלחי והפירה פגעו נמוך. התמונות כמעט הקימו אותי לסיבוב שני.

    לגבי הרכילות. אני שמח שפתחת חריץ לשאלות חטטניות שתמיד ניתן להתעלם מהם. מהרושם שמתקבל מהפוסטים שקראתי (מינימום 10) עולה תמונה די…יוצאת דופן ובה כבודו מדווש, אוכל מטעמים במסעדות הנכונות ולן לצידן של יפיפיות קסומות בבתי חווה שלכולם יש אגם פרטי. השאלה המתבקשת אם אתה לא סוכן מוסד כמובן – איך יש לך מקום אירוח חינמי מודיעין גסטרונמי בכל מדינה , באיזה כלים בנית את הרשת הזאת וכמה עולה לתחזק אותה?

    טי’ץ אס, מאסטר!

    • ניימן הגיב:

      רושם שגוי לגמרי כמובן. אני כותב רק על ההיילייטים. היו איזה ארבע ארוחות טובות בשבועיים טיול. וזה עוד בכמויות אוכל של טיול אופניים – כן? מה שאומר שאני אוכל פי שתיים מהאדם הממוצע ויכול לדגום המון.

      אין סוד ואפילו לא בטוח שיש משהו יוצא דופן. אולי אני יודע לזהות מצבים מעניינים, להוציא אותם מהקונטקסט ולכתוב עליהם פוסט לבלוג. הרי בדר”כ אין פה סיפור טיול, אלא רק תמונה פה, תמונה שם.

      קשרים אפשר ליצור אם מטיילים לבד ומחייכים הרבה – כמו כל ישראלי. גם לדבר את השפה המקומית עוזר. ומידע? יש אינטרנט, ופורמים של קאוץ’ סרפינג וגוגל טרנסלייט וכו’. רק צריך לנבור, ומהפיכת המידע כבר תדאג לשאר.

      אולי ראוי לכתוב מתישהו פוסט “מדריך למטייל הבודד על אופניים באירופה”. אם כי אני בספק כמה קהל באמת יהיה לו.

  7. טוב, המוטעה הצליח לך לא רע. הנחתי שקאוץ’ סרפינג פחות רלוונטי לישראלים שמטיילים באירופה ולא דוברים גרמנית או פלמית עתיקה. בימינו במיוחד לאור המתח מהגרעין האיראני אולי כדאי שתפנק אותנו בהלכות הטייל 3.0 .הנבירות עליך, הבירה עלי.

    • ניימן הגיב:

      דווקא קאוץ’ סרפינג עוזר לך למצוא את המקומיים שכן מדברים אנגלית. והם בדר”כ מה זה נחמדים.

      אנסה לכתוב איזה מדריך לתכנון טיולי אופניים בארצות שאני מכיר. אלו הטיולים שאני יודע לעשות. אבל יקח זמן..

  1. 28 באוקטובר 2012

    […] לייז'י, באולומוץ, נשלחתי דרך מישהו שפגשתי יומיים קודם. הוא היה סחוט מעייפות כשהגעתי אליו. העבודה שלו היא ייעול תהליכים במפעל מקומי והוא מתעורר כל יום בחמש. הוא רצה לדבר אבל אני רציתי לאכול, וכך שלח אותי לבד למסעדה הכי טובה בעיר. […]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting