המדף הז'אנרי: House of Suns – אלסטר ריינולדס

ז'אנר אופרות החלל קיבל לראשונה פירסום לפני מאה שנה בערך. היצירות הפופולריות אז, סדרת העדשאי של דוק סמית' וסדרת מאדים של אדגר רייס (מחבר טרזן) היו אולי מהנות, תלוי בטעם שלכם, אבל גם מאד ילדותיות ופשטניות. לאורך השנים סבל הז'אנר מתדמית של ספרות נחותה. יצירות עמוקות כמו חולית שהיו פה ושם נחשבו ליוצא מהכלל שלא מעיד על הכלל.

בשנות ה-90 התחוללה מהפיכת אופרות החלל, ותוך כמה שנים הוא הפך לז'אנר שמכיל כמה מהיצירות העמוקות, ספרותיות ובוגרות ביותר בז'אנר. סדרת היפריון של דן סימונס היא מופת של עירבוב בין מד"ב לספרות איכותית, אש על פני תהום של ורנור וינג'י היא סדרה מלאת רעיונות שדי חזתה את ההשפעה החברתית של האינטרנט כיום. סדרת בריאר של לויס מקמסטר בוז'ולד שלטה בתקופה מסוימת בכל פרס אפשרי. שלא להזכיר את סדרת התרבות של איאן בנקס, שיש כאלה שמוכנים להישבע שהיא הדבר הכי טוב שנכתב אי פעם בז'אנר.

אלסטר ריינולדס הגיע לחגיגה קצת מאוחר. הוא התחיל לפרסם ספרים "רק" בשנת 2000, אבל תוך כמה שנים הפך לאחת ההמלצות החמות ביותר בפורומי המד"ב. הוא כתב מאז יותר מ-15 ספרי אופרות חלל. כבר כמה שנים שאחת התשובות הקבועות ל"תמליצו לי אופרת חלל לקרוא!" היא "משהו של אלסטר ריינולדס".

ואני? אני קראתי את  עיר הבקיע של ריינולדס לפני עשרים שנה בערך, עוד לפני שהיה פה אתר. ומאז כלום. זאת למרות שמאד אהבתי את הספר. איך זה? כנראה בגלל שריינולדס כמעט  לא מועמד לפרסים הגדולים, ולכן הוא לא בתודעה שלי.

House of Suns הוא מהספרים של ריינולדס שעומדים בפני עצמם, כלומר, הם לא חלק מסדרה, ולכן הוא מומלץ כספר למי שרוצה להכיר את הכתיבתו של הסופר. האמת היא שהוא גם נחשב לאחד הספרים הטובים ביותר של ריינולדס, או יותר מדויק, המקוריים והיצירתיים שלו, אז זאת לא נקודה רעה להכרות.

אחרי 463 עמודים סוחפים ומהנים אני יכול לקבוע בבטחה: הכל נכון! House of Suns עושה עבודה מופלאה בלאזן בין אופרת חלל יצירתית ומוזרה, לבין להיות ברור. הוא בטח לא אופרת החלל הטובה ביותר שקראתי, בתואר הזה מחזיקה לפחות מאז 2020 סדרת היפריון של דן סימונס (ואולי The Expanse, קשה לבחור), אבל הוא בהחלט ספר מצוין.

עושה חשק לקרוא עוד ריינולדס.

בונוס: פוסט חמש אופרות החלל הטובות ביותר ע"פ ניימן ב-2020. הרשימה נשארת אותו הדבר גם חמש שנים מאוחר יותר. אבל אולי כדאי להרחיב אותה קצת כי מאז קראתי עוד כמה אופרות חלל מצויינות.

קמפיון ופורסליין הם שני Shatterling של אביגיל גנטיין שחיים שש מליון שנים אחרי המאה ה-31.

רגע רגע, עוצר. הבטחתי ש-House of Suns יצירתית אך לא מבלבלת! יש צורך לנסח את המשפט הזה מחדש.

במאה ה-31 אביגיל גנטין, אז אשה צעירה מאחת המשפחות העשירות ביקום, החליטה לשכפל את עצמה 1000 פעמים ולשלוח את כל העותקים לשוטט בחלל לאסוף מידע. זה היה סוג של טרנד במאה ה-31, ומלבד גנטין היו כמה אנשים שיצרו שכפולים כאלה שנשלחו לשוטט בגלקסיה. לכל אוסף כזה קוראים "קו" (כמו קו משפחתי) ולכל עותק בקו קוראים Shatterling.

הקו של גנטין משוטט בגלקסיה כבר שש מליון שנים וכל ה-Shatterling נפגשים אחרי כל פעם שהם מסיימים להקיף את הגלקסיה, משהו כמו פעם ב-200 אלף שנה. לא, הם לא קיבלו מתנה חיי נצח, אלא פשוט רוב הזמן מוקדש לטיסה במהירות האור כשה-Shatterling במצב שינה מוקפא, וכך הם מצליחים לחלק את מעט השנים האנושיות שיש להם לכל כך הרבה זמן.

הקווים הם מהארגונים החזקים בותר בגלקסיה, וצריך המון Suspension of belief כדי לקבל את כל ההנחות האלה. איך הם נעשו כל כך חזקים? האם זמן העירנות שלהם, קטן ככל שיהיה, באמת מספיק כדי שהם יחיו שש מליון שנים? אם הקווים הם כזאת הצלחה, איך זה שהטרנד לא ממשיך כיום? יכול להיות שלספר יש תשובות לשאלות האלה – או יותר מדויק – יכול להיות שלסופר יש תשובות לשאלות האלה שנרמזות בספר. אני פשוט התעלמתי מהן ונהניתי מהמצב הקיים.

הסיפור מתחיל כשמישהו מנסה להרוג את כל ה-Shatterling של הקו של אביגיל גנטין. שני הגיבורים שלנו, קמפיון ופורסלין, מנסים בעזרת הניצולים האחרים גם לשרוד וגם לפתור את התעלומה.

בניגוד לספרי מד"ב אחרים עם תעלומה בלשית, התעלומה בספר לא מובילה את העלילה. היא נמצאת ברקע והיא מסקרנת, אבל בשום שלב היא לא נהפכת למרכז הספר. למנוע שמוביל אתכם להפוך עמודים.

מה כן מניע את הספר? ראשית הדמויות. הסיפור מתמקד בבערך חמישים Shatterling מקו גנטין, והדינמיקה הקבוצתית שלהם מזכירה קצת ספרי פנימיות בריטיים. יש את הבריון, יש את המנהיג, יש את הזוג, יש את התמימים ויש את כל שאר הדמויות שאתם מכירים מספרים כאלה. אני מת על ספרי אינטרקציות קבוצתיות גדולים כאלה, וזה לדעתי טריק נהדר להביא את הז'אנר לתוך עולם אופרות החלל.

האלמנט השני שמניע את הספר זה שהוא מלא סיפורים קטנים.  ריינולדס מעולה בליצור, ואז לפתור, סיטואציות קטנות בכיכוב הדמויות שלו. הן גורמות לכם להתחבר לדמויות, להתחבר לעלילה, ולהכיר את העולם העשיר מאד שריינולדס יצר לספר.

ואוי, איזה עולם עשיר זה! יש את הקווים, יש ספינות חלל, יש כדורי דייסון, תרבות אנשי מכונה (יענו רובוטים), בינת כוורת, משחקים עם זכרון ומה לא. הדבר היחיד מכל הטוב שז'אנר אופרות החלל יכול להציע שריינולדס לא זרק לסיפור זה טיסה יותר מהירה ממהירות האור.

הטיסה האיטית הזאת גורמת לסקלות הזמן של הספר להיראות מגוחכות. הקווים נפגשים פעם ב-200 אלף שנה. זוג הגיבורים שלנו מאחר לפגישה ב-50 שנה וזה נראה להם משהו זניח. זה נותן לנו הרגשה של כמה גדולה הגלקסיה, וכמה עושר יש בה. משהו שמעט מאד ספרים מצליחים לעשות.

אם מעולם לא קראתם אופרת חלל אז House of Suns הוא לא הספר להתחיל בו. הוא טוב מאד, אבל לא יצירת מופת שתסחוף קוראים חדשים לז'אנר. אבל אם כמוני כבר קראתם את רוב מה שיש לז'אנר להציע, אז House of Suns הוא אופציה מצוינת לספר נוסף.

[House of Suns – אלסטר ריינולדס, 473 עמודים, 2008]