ספרי עיון: לחשוב מהר, לחשוב לאט – דניאל כהנמן

[חלק מפרויקט ספרי העיון הטובים ביותר של 2025. מקום שני]

שנת 2011 הייתה מוצלחת עבור אינטלקטואלים ישראליים. בינואר אותה שנה יצא קיצור תולדות האנושות של יובל נח הררי, ובאוקטובר – לחשוב מהר, לחשוב לאט של דניאל כהנמן. שני ספרים שהפכו לרבי מכר בינלאומיים, מכרו מליוני עותקים, והפכו את מחבריהם לגיבורי תרבות מודרנית.

עם זאת, לא יכלו להיות שני ספרים שונים יותר.

"קיצור תולדות האנושות" לא בא ללמד; הוא בא לספר סיפור. הוא לא באמת סוקר את ההיסטוריה האנושית, אלא יותר מספר סיפורים נחמדים מעורבבים במשנתו הפילוסופית של נח הררי. "לחשוב מהר, לחשוב לאט", לעומת זאת, הוא ספר מדעי פרופר. אם השתרבב סיפור באיזה פרק זה מקסימום אנקדוטה שעוזרת להבין את אחד הניסויים.

כתוצאה מכך "לחשוב מהר, לחשוב לאט" הוא לא ספר סוחף. הוא ספר שקוראים לאט. לפעמים הוא מעייף מרוב עומס מידע וידע. אבל הוא גם ספר מאד מתגמל.

מדובר, לעניות דעתי, בספר ה-self help הטוב ביותר שנכתב אי פעם – למרות שהוא בכלל ספר פסיכולוגיה. לחשוב מהר, לחשוב לאט יעזור לכם להבין את עצמכם, להבין אחרים. אם תקראו אותו בזהירות, הוא ישנה את הדרך בה אתם מתנהלים בחיים.

לחשוב מהר, לחשוב לאט כולל חמישה חלקים. סיכום מצוין שלהם יש בויקיפדיה בעברית. מה אני אעשה אחרי התמונה? אסקור עשר נקודות שאני זוכר מהספר עכשיו, חודשיים אחרי סיום הקריאה. שמונה חיוביות – שתיים ביקורתיות; כי זה בפירוש לא ספר מושלם.

הנקודות הללו, שאני יכול לשלוף עכשיו מהראש בלי מאמץ, הן הנכס האמיתי שאקח איתי מהספר להמשך החיים.

1. החלק הראשון של הספר מתמקד בשתי מערכות חשיבה שיש לנו:
👈️ המערכת המהירה היא האינטואטיבית, הלא מדויקת – וגם הפחות מעייפת. היא שולטת ברוב התשובות שאנחנו שולפים מהמותן בלי לחשוב.
👈 המערכת האיטית, היא מדויקת, אנליטית – וגם מעייפת. היא שולטת בניתוחים לוגיים שאנחנו עושים.

אנשים רבים אוהבים ללכת ולחשוב באותו הזמן. בזמן הליכה הם מפעילים את המערכת האיטית על אש קטנה. שתי הפעולות – ההליכה הפיזית והחשיבה האיטית – מזינות אחת את השניה.

אבל תעשו את הניסוי הבא: תצאו עם מישהי להליכה איטית כזאת, ואז פתאום תשאלו אותה שאלה אנליטית קשה, נגיד, כמה זה 47 כפול 692? היא כנראה תעצור לרגע, תתבונן באוויר, ותנסה לעשות את החישוב בראש. כשהבעיה קשה מאד אין לגוף מספיק אנרגיה גם להליכה עצמה וגם לפעולת המערכת האיטית.

כל החיים אני יוצא להליכות כשאני צריך לפתור בעיות. כל מי שלמד איתי או עבד איתי מכיר את הקילומטרז' שאני עושה בזמן מחשבה. אני מכיר את התופעה של לעצור ולחשוב כשהבעיה מגיעה לנקודה קשה במיוחד – אבל אתם יודעים מה? עד היום נלחמתי בצורך לעצור. אבל לא עוד! אם זה מה שהגוף דורש, למה להילחם?

2. איה אשה בת 35. היא רווקה, דעתנית ונבונה מאד. לאיה תואר ראשון בפילוסופיה. בזמן הלימודים היא התעניינה בנושאים כמו אפליה וצדק חברתי, ואפילו השתתפה בהפגנות למען איכות הסביבה.

מה לדעתכם הכי הגיוני שאיה עושה כיום? תדרגו את האפשרויות לפי סדר ההגיון:

👈️ איה מורה בבית ספר יסודי
👈️ איה משתתפת בהפגנות נגד ההפיכה המשטרית ופקידה בבנק
👈️ איה עובדת סוציאלית
👈️ איה פקידה בבנק

זה טוויסט על ניסוי בשם "לינדה" (The Linda Experiment) שעשו כהנמן ושותפו עמוס טברסקי. תירגמתי וקיצרתי את הניסוי, אבל אני מקווה שהפואנטה נשארה. הרבה אנשים – הרוב המוחץ – ידרגו ש"איה מארגנת הפגנות נגד ההפיכה המשטרית ופקידה בבנק" יותר גבוה מ"איה פקידה בבנק" – למרות שהאופציה השניה מכילה את הראשונה!

ניסיתי את הגירסא שלי על כמה חברים; רובם נכשלו. יותר מזה, אפילו אני, שיודע לוגית איזה אופציה נכונה, מרגיש צורך לציין ש"איה משתתפת בהפגנות נגד ההפיכה המשטרית ופקידה בבנק". הרצון ליצור סיפור קוהרנטי שולט בחשיבה שלנו יותר ממה שאנחנו רוצים להודות. מה שמוביל לנקודה הבאה:

3. אשליה קוגנטיבית יותר חזקה מאשליה אופטית.

קל לשכנע אנשים שאשליה אופטית לא נכונה. אבל אשליה קוגנטיבית? שיהיה לכם בהצלחה עם זה. גם אם הם מודעים לתופעה, גם אם הלוגיקה צורחת להם בקול מול העיניים – אנשים עדיין מסרבים לקבל שהמוח משלה אותם.

אף אחד לא רוצה לחשוב שהוא משוגע – ואני לא יוצא מהכלל.

4. בחודשים אחרי השיחרור מהצבא פיתחתי חוק: כל סופ"ש לעשות משהו זכיר. לא משנה מה – רק שיהיה מיוחד מספיק כדי שאזכור אותו בעתיד. זאת הייתה תגובת נגד לשנים של סופ"שים מונוטונים שהתערבבו ביחד בזכרון.

החודשים האלה, שלווא דווקא היו מוצלחים, זכורים לי בחיבה בזכרון. כהנמן מסביר שזה בגלל ההבדל בין האני החווה לאני הזוכר. האני החווה: שנא את הטירונות שנאת מוות. האני הזוכר? תיעד כמה אירועים משעשעים וכיפים שקרו שם – לכן אני זוכר את הטירונות לטובה.

האני הזוכר שולט בקבלת ההחלטות שלכם יותר מהאני החווה. הוא זה שבוחר חופשות נוראיות עם כמה רגעים נוראיים חזקים. הוא זה שגורם להתגעגע לאקסים ממערכות יחסים זוועתיות.

5. במשא ומתן, כמו בהרבה משחקים בין שני שחקנים, יש יתרון בולט למי שמבצע את הפעולה הראשונה. כלומר: מי שנותן ראשון הצעת מחיר. הצעת המחיר הזאת קובעת "עוגן" פסיכולוגי לדיון. אפשר לחרוג ממנה, פסיכולוגית, קצת למעלה או למטה, אבל לא בסדר גודל.

ראיתי את זה הרבה בשוק הנוצרי בעיר העתיקה בירושלים. המוכר מתחיל מאיזה מחיר מגוחך. הלקוח מצליח במשא ומתן "קשוח" להוריד 5-10 אחוז, ואז הוא מבסוט לגמרי למרות שהוא שילם פי 2 מהמחיר ההוגן.

העצה של כהנמן להתמודד עם זה? אל תסכימו לשחק במצב הזה! כלומר, אל תתפתו לתת הצעה מגוחכת משלכם לכיוון השני. זה יוצר שני עוגנים רחוקים מדי שאי אפשר לגשר עליהם. פשוט תבקשו הצעה ראשונית חדשה, הגיונית יותר – ותבהירו שאם זה לא יקרה אתם לא מעוניינים.

עם זאת ראוי לאמר שבסיטואציה כזאת יש יתרון ענק למי שצריך את העיסקה פחות.

6. כששואלים אתכם, סתם ככה פתאום, כמה זה 253 כפול 156 – תתפסו לרגע מופתעים, בלי מילים.

מצבים כאלה, בו אתם נתפסים בלי מילים, נדירים בחיים. המוח שלכם בונה בעזרת אינטואציה ורגשות תשובה ודעה על כמעט כל דבר. זאת למרות, שבינינו, על כמה דברים יש לנו מספיק ידע כדי לגבש דעה? כלום כמעט. גיבוש דעה כמעט על הכל זה טריק שהמוח שלנו עושה לנו.

7. אין דבר כזה דאגה קטנה. המוח שלנו או מתעלם לגמרי מסכנות, או מקצין אותן בצורה שגורמת נדודי שינה. אל תנסו לנהל דאגות קטנות – זה לא יצליח לכם.

כל כך נכון עבורי.

8. תחזית ואינטואיציה אמינות של מומחים אפשרית אך ורק בנושאים שממלאים את התנאים הבאים:
א. הנושאים מספיק קבועים; האירועים בהם חוזרים על עצמם כל הזמן.
ב. יש מספיק הזדמנויות למומחים ללמוד את החוקיות של הקביעות הזאת.

דוגמא לתחומים בהם אינטואיציה אפשרית: אחיות, כבאים.

דוגמא לתחומים בהם אינטואיציה לא אפשרית: פרשנות פוליטית, יועצי השקעות.

אז מה הבעיה? שהפסיכולוגיה של אנשים רבים בנויה ככה שהם לא יודעים שהם לא מומחים. הם מתרצים את התחזיות השגויות הרבות שלהן ונתלים במעט המקריות הנכונות. הם לא יודעים את גבול הידע שלהם ואת מה הם לא יכולים לדעת. כשהם מדברים בטון מלא בטחון, זה גורם לאחרים להקשיב להם.

בא לי עכשיו לכתוב פיסקה שלמה על AI אבל אני לא.

9. בחלקים גדולים מהספר מדבר כהנמן על סטטיסטיקה, ועל מה ההחלטה הנכונה לקבל במצבים מסוימים כדי לצמצם טעויות. כלומר, לאיזו החלטה יהיו 35% הצלחה ולא 30%.

יש לי כמה השגות מתמטיות על הנאמר בפרקים האלה – עוד על כך בסעיף הבא – אבל גם השגה אנושית חשובה אחת: אם תקבלו תמיד את ההחלטה הנכונה סטטיסטיקה, יהיו לכם חיים משעממים להפליא. אולי – אולי! – תצמצמו את הטעויות – אבל גם תצמצמו את כמות הדברים המדהימים. זוכרים שדיברנו על האני הזוכר בנקודה 4? הוא יהיה בודד מאד.

כהנמן בעצמו מודה בכך שזאת לא תמיד הגישה הנכונה. נגיד, קרנות השקעות לא מנסות לצמצם סיכונים, אלא לקחת מספיק סיכונים כדי שאחד ישתלם להם. אבל אני רוצה לתת דגש על תחום אחר – ספורט.

ב-2014 קבוצת המיאמי היט הייתה בפיגור 3:1 מול הסן אנטוניו ספארס בגמר ה-NBA. זה פיגור ממנו לא חזרה אף קבוצה בהיסטוריה. כולם ציפו שהם יפסידו. סטטיסטית זה היה כל כך ברור. כוכב הקבוצה אז, לברון ג'יימס, כינס את השחקנים ונתן להם את נאום ה-why not us?. הוא אמר, מתישהו מישהו יחזור מפיגור 3:1 בגמר – אז למה שזה לא יהיה אנחנו? יש מימרת ספורט אחרת: כל יום במקום כלשהו בעולם אנשים רגילים עושים דברים בלתי רגילים.

מיאמי אולי הפסידו את האליפות באותה השנה. אבל שנתיים לאחר מכן היה ג'יימס בסיטואציה זהה עם קליבלנד – ואז הם עשו היסטוריה וחזרו מפיגור 3:1 לזכיה באליפות. אז אפילו אם סטטיסטית זה לא אמור היה להיות הוא – במציאות זה כן היה.

אפשר ללעוג למי שלא יודע מה הסיכויים או הולך בדרך שכמעט בטוח תיכשל. אבל מתישהו מישהו יצליח בה – ולמה שזה לא תהיו אתם?

10. בעשור הקודם עבר עולם מדעי החברה את "משבר השחזור". התברר שמחקרים מפורסמים רבים אינם ניתנים לשיחזור, מה שפוגע במסקנות המדעיות שלהם. כחלק מכך התפרסם ב-2017 מאמר שמבקר את התוצאות שמציג לחשוב מהר, לחשוב לאט.

כהנמן, אדם שנראה צנוע מאד, הודה בטעויות – וגם הודה באירוניה שהספר שלו עושה בדיוק את אותן הטעויות שהוא חוקר. מה שאומר זה שכולנו אנושיים, כולנו סובלים מאשליות קוגנטיביות. כמה קשה להיות מודע לזה, אפילו כשהן רוקדות לכם מול העיניים.

סיכום
מירקרתי עשרות פסקאות בזמן שקראתי את לחשוב מהר, לחשוב לאט. עשרת הנקודות שכתבתי יכלו בקלות להיות חמישים.

אז אחזור מה שאמרתי בפתיחת הפוסט: לא מדובר בספר הכי קריא וזורם בעולם – ולכן הוא לא קיבל מקום ראשון. כן מדובר באחד הספרים הכי מחכימים בעולם.

[לחשוב מהר, לחשוב לאט – דניאל כהנמן, 499 עמודים באנגלית, 528 עמודים בעברית, 2011]