מועדון הקריאה מפגש 3: Leviathan Wakes – ג’יימס ס.א. קורי

כבר איזה ארבעים שנה שטוחנים לנו את “תחיית אופרות החלל”. כל מיני סופרים שינו את הז’אנר מסיפורי הרפתקאות חלל חסרות עומק ליצירות ספרותית מתוחכמות. דן סימונס, איאן בנקס וורנון וינג’ אם לנקוב בכמה שמות. ואתם יודעים למה זה דומה? לפעם ההיא שחיים כהן הכין שווארמת גורמה במסעדת קרן היוקרתית.

אבל אז בא ג’יימס. ס.א קורי (שם עט מופרך של שני סופרים, דניאל אברהם וטי פרנק) ואמר ‘עד כאן’. Leviathan wakes הוא אופרת חלל עם טעם של פעם בעיבוד מודרני. המלחמות, האקשן והכיף הקליל שם כמו פעם. אבל העלילה מהודקת למשעי, מלאת טוויסטים ומלכודות כמו יצירת מד”ב מודרנית אמיתית.

סיימתי את הספר תוך יומיים. יותר כיף מזה לא יכול להיות.

זה העתיד הקרוב יחסית. מאדים כבר הוארץ ויושב לחלוטין. על חגורות האסטרואידים נמצאות מושבות כורים שאזרחיה נחשבים אזרחי סוג ב’ של האנושות. כדור הארץ מקנא במאדים העשיר, מאדים בז לכדור הארץ, ותושבי החגורות פשוט שונאים את כולם. צריך קצה גפרור כדי להצית את ‘מלחמת הגלקסיה הראשונה’.

הגפרור הזה מגיע בדמות התקפה על מובילת קרח של החגורות. אחד הניצולים, קפטן הולדן, סוג של מאשים את מאדים בהתקפה. החגורות מתפוצצות מעצבים ומתחילה שם הפיכה.

באותו הזמן, בלי שום קשר, נמצא בלש מילר על חגורות האסטרואידים. הוא מקבל תיק די פשוט למראה: אשה נעדרת. אבל ברומן הזה, שהולך לפי הכלל של ‘אקדח במערכה הראשונה וגו”, שום דבר לא פשוט. התיק מסתבך בצורה לא צפויה, מתקשר להתקפה על מובילת הקרח, ומילר, שהופך אובססיבי לאשה הנעדרת, מוצא עצמו מחפש את קפטן הולדר ואנשיו.

הסיפור מסופר משתי נקודות מבט. אחת היא של הולדן. הקפטן המנהיג מלידה. הוא מזכיר, באמת באמת, את קפטן מל מפיירפליי. רק עם פחות חוש הומור. יחד איתו בספינה נמצאת סגנית מלאת תושיה, מכונאי ענק חובב נשים ואלכוהול, וטייס קרבי לשעבר שאין משימה שגדולה עליו. הם מתנהגים כמו משפחה עם המון הערכה הדדית וחוש הומור. כבר אמרתי פיירפליי? נו, אומר שוב: פיירפליי.

נקודת המבט השנייה היא מילר. בלש פילם-נואר עגמומי קלאסי. חייו נהרסו בעקבות גירושים, ומאז הוא התמכר לטיפה המרה שמנצחת את הכשרון הלוגי יוצא הדופן שלו. מילר הוא כל מה שצוות הספינה הוא לא. זאב בודד. מריר ובעל כושר הרס עצמי. השילוב שלו ושל הולדן זה פיצוץ ניגודים.

אז מה יש פה: אקשן איכותי? בכמויות. דמויות כיפיות ואמיתיות? כוווווולן. עלילה מהודקת מלאת טוויסטים עם סיום פנטסטי? אוהו. הלסת שלי עדיין כואבת מכמה רגעים פוערי לוע. אפשר להרחיב את זה עכשיו לחמש פסקאות, אבל למה? בשורה אחת: מכל הבחינות, Leviathan Wakes הוא אחד הספרים הכיפיים ביותר שקראתי מעודי.

הסופרים הם בניו הרוחניים של ג’ורג’ מרטין. כן, זה משיר של קרח ואש. האחד הוא החניך שלו והשני עוזרו האישי. ג’ורג’ קשישא עצמו עבר על הספר לפני הפרסום – כמו גם שאר חברי מועדון כתיבת המד”ב בו משתתפים הסופרים. התוצאה? יצירה נקייה מרבב. לא תמצאו שם חורים לוגיים. מושלם.

השלמות הזאת היא גם החסרון של הספר. כן, אני יודע שזו נשמעת כמו תשובה לשאלה ‘מה החסרונות שלך?’ בראיון עבודה. אבל ברצינות: הספר כל כך מהודק עלילתית, שהוא מרגיש כמו עונה של סדרת מד”ב מודרנית. יש פה אפס ניצול של מדיום הספר. שום עומק מעבר לעלילה, לדמויות ולתמונת העולם. נהפוך הוא; ההרגשה היא שהסופרים מתבעסים מההגבלות הויזואליות של הספר והיו מתים לאיזה מדיום מצולם.

גם אין קטעים שגורמים לחשוב, או בעלי אמירה כלשהי. משהו שאפשר לקחת הלאה. היה איזה דיון קטן בחופש המידע וויקיליקס. אבל הוא כל כך שטחי שאפשר לסכם אותו במשפט: ‘יש אנשים שחושבים שמידע חופשי זה טוב כי זכות הציבור לדעת, ויש שאומרים שזה רע, כי הציבור לא יודע איך לפרש דברים נכון’. אז זהו, שאפילו וואינט היו מתביישים לדון בנושא בצורה כל כך פשטנית.

אבל חסרונות בצד; אין יצירות מושלמות. Leviathan Wakes הוא פיצוץ של ספר. הוא מזכיר לי למה התאהבתי במד”ב בתור ילד. אין לו המון מה לאמר, אבל את המעט שיש לו הוא עושה בסטייל. למישהו בא לעשות מועדון קריאה פרטי בספטמבר ולדבר על ההמשך?

[הערת אגב: לגיבורים קוראים הולדר ומילר. למנוע החלל קוראים ‘מנוע אפשטיין’. הלו – למה רק שמות גרמניים?]

[ספויילרים חופשי בתגובות]

14 תגובות

  1. ארז. הגיב:

    בקצרה: אני מסכים עם כל מה שכתבת. אכן ספר כיפי מאוד וזורם מאוד ומהודק מאוד. בטח אאריך על זה מאוחר יותר, כשיהיה לי קצת יותר זמן וקצת פחות כאב ראש.

    מה שכן חשוב לי לציין, כאנקדוטה משעשעת, זה את הסיפור המוזר הבא: לגירסת הקינדל של הספר אותה קניתי מצורף ספר בונוס, הראשון בסדרת פנטזיה בשם The Dagger and the Coin. מכיוון שקשה לי לראות את מד ההתקדמות שלי בספר תקוע על 50% אפילו שסיימתי את הספר (כי הוא מחשב את שני הספרים ביחד) החלטתי לקרוא אותו. והוא פשוט לא טוב. ועדיין, מד ההתקדמות הארור הזה!

    ככה יצא שהספר הדיגיטלי של Leviathan Wakes פתוח אצלי כבר חודש וחצי בקינדל. רק שאת הספר עצמו סיימתי בשבוע פלוס מינוס, ומאז אני נאבק להמשיך ולסיים כבר את הספר שצורף לו. בעעעעעעעעע.

    (מה שהכי עצוב זה שבטח גם אמשיך לשני הספרים הנוספים בסדרת הפנטזיה הדי משעממת הזאת. כי אם כבר התחלתי וכו’)

  2. ארז. הגיב:

    רגע, אתה רומז שאתה רוצה לעשות מיני-מועדון-קריאה בעוד חודש לספר ההמשך של Leviathan Wakes, לא להמשך של הפנטזיה הנוראית שאני קורא, כן?

    כי אם כן – אני לגמרי בעד.

    • ניימן הגיב:

      וודאי שלהמשך של Leviathan Wakes. למרות ההמלצה החמה שלך אני חושב שאצליח להימנע מלקחת את ספר הפנטזיה שלך ליד..

      ואחלה. נרשם ביומן! נדבר באימייל כבר.

  3. רחלי הגיב:

    מסכימה מאד. ספר אקשן, לא מתוחכם מדי אבל נורא נורא כיפי. הספר הראשון במועדון הקריאה שממש רץ תחת עיניי. סיימתי אותו בכשלושה ימים. זה רץ כל כך שלא התאפקתי וקראתי את הטרילוגיה כולה, וכתוצאה, עכשיו – אני נזהרת מלהגיד משהו – כעת אני מתקשה לראות את הספר הראשון כעומד לבדו. אז אשתוק.

    • ניימן הגיב:

      התאפקתי – והיה קשה – לא לקרוא את המשך הטרילוגיה. כך שאני ממש מבין אותך.

      אגב, די נדיר לי שספרים סוחפים אותי ככה. הוא באמת משהו יוצא דופן בקטע הזה.

  4. גלי הגיב:

    לא הספקתי לקרוא את הספר. אקרא ואמשיך להמשכים במידה והספר יימצא חן בעיני.

  5. ירון הגיב:

    ספר נהדר. קניתי כבר את הבא.

    ולגבי The dagger and the coin – כן, היו לי הרבה ציפיות ממנה אחרי שקראתי את סדרת “הקיץ הארוך” או איך שלא קראו לה. לא התרומם :/

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting