הדבוראי המבוצר

[סיפור קצר ליום מחילת הארנב 2014! הסברים פה! התמונות הן של האמן המוכשר הזה]

הרחוב שלי – טור אישי מאת דבור התלמי [פורסם בעיתון חבצלת]

הרחוב שלי קטן. יש בו שני בתי קפה, מסעדה, קונדיטוריה עם מבחר קינוחים לא נגמר, בית מרקחת יקר מדי, מכולת וחנות צעצועים “כמו פעם”.

הרחוב הקטן שלי מכתיב את שגרת יומי. כל בוקר אני שותה קפוצי’נו בשבע וחצי בבית הקפה, אוכל סלט לצהריים במסעדה ומקנח עם משהו מתוק מהקונדיטוריה. כל יום אותה השיגרה, וכל יום אף אחד לא רואה אותי. אני כנראה האדם הבלתי נראה האחרון בעולם.

כן, גם אותי מצלמים עשרות זוגות סמארטגלאס. כן, גם התמונה שלי מנותחת, שמי מתוייג ברשת ומועבר הלאה עם שאר זבל התיעוד הדיגיטלי. רק שהתיעוד שלי אף פעם לא אמיתי.

אני לובש מסיכות פנים, פאה נוכרית ומרפד גופי בהתאם לקורבן התורן. יום אחד אני מזוהה כ’טל כהן’ (מהרצליה שכנראה קפץ באופן לא שגרתי לקפה מוקדם בצד השני של המדינה). יום אחר התוכנה תזהה אותי כ’ישראל ישראלי’ (סבל מאשדוד. מה הוא עושה בקונדיטריה צרפתית, אה?). אני גונב זהויות כי זו הדרך היחידה להגן על זהותי. אני רוצה להיות בלתי נראה, וכל האמצעים כשרים לכך.

ברחוב מזמזמים סביבי דבוראים. אותם רובוטים זעירים בגודל חרקים. מצלמות ניידות בדמות דבורה, נמלה מעופפת או אפילו חלזון. ילדים בני ארבע עשרה משתמשים בדבוראים כדי לרגל אחרי מלכת הכיתה באמבטיה. זוגות משועממים אוספים בעזרתם רכילות מהשכנים. אני שונא דבוראים. שונא.

אירוניה, תגידו? אני זה שהמציא דבוראים, תגידו? יש לי תסביך פרנקנשטיין ואני מתחרט על היום בו שיחררתי את הדבוראי הראשון לעולם. למרות שזה לא משנה כמובן. מישהו אחר היה ממציא אותם במקומי. אני לא יותר חכם מכולם. הטכנולוגיה תמיד נמצאת שם, והממציא הוא זה שבמקרה אתרע מזלו למצוא אותה ראשונה. שאלו את אלישע גריי, שניסה לרשום פטנט על המצאת הטלפון שעתיים לאחר אלכסנדר בל.

ביתי הוא מבצרי. החלונות המועטים בנויים משלוש שכבות, ובין שכבה לשכבה יש זרם חשמלי ששורף דבוראים. רשתות ברזל סבוכות עוטפות אותם מבחוץ. אני עובר ארבע דלתות ושלל בדיקות בטחוניות לפני שאני זוכה להתיישב בכורסת הבד הירוקה שהכין סבי. החיים שלי הם סיוט, מליונים שם בחוץ שונאים אותי (לצד מליארדים שמעריצים). שיאי מאחורי והעולם שלי יישאר  גהנום לנצח. אבל זה גהנום שלי, ורק שלי – ועל זה מלחמתי.

הערה ליד הטור האישי מלמעלה

דבור התלמי הינו מדען וממציא ישראלי. שמו הגיע לראשונה לתודעת הציבור בגיל שלושים לאחר שהיה לישראלי הצעיר ביותר שזוכה במדליית פילדס למתמטיקאיים (המקבילה לפרס נובל). אבל עיקר פרסומו הגיע בגיל 35, עם המצאה ולאחר מכן מיסחור של הדבוראים: מיני-רובוטים זעירים הניתנים לשליטה מרחוק.

ההצלחה המסחרית האדירה של הדבוראים לוותה בשורת תופעות שליליות שקיבלו את הכינוי ‘ד-מוסריות’. דבור התלמי  פרש מהעולם קצת לפני גיל 40, וכיום חי בסתר במיקום לא ידוע. הטור האישי לעיל הוא התכתובת הראשונה שלו מזה שש שנים.

אופק הביט הגופה וידע שהוא צריך להרגיש פאניקה, אבל במקום זאת, אפפה אותו שלווה מוזרה. הוא סבל ממה שנהג לכנות בפני עצמו: “פסיכולוגיית מצבי חירום הפוכה”. תמיד נתקף בפאניקה במצבים היומיומיים ביותר, ונכנס למין בועה רגועה במצבי חירום אמיתיים.

פעימת לב עברה. בזווית העין ראה אופק את דורית מתחילה לחייג בעזרת הסמארטגלאס למשטרה. בניגוד למרבית בני דורה, דורית מעולם לא התרגלה לשימוש אוטומטי מהיר במשקפיים החכמים. אופק ידע שיש לו בערך שלוש שניות לפני שתספיק לחייג. הוא התרגל לחשוש משוטרים באופן כמעט אינסטקטיבי, ולא היה בטוח שחיוג למשטרה הוא הדבר הנכון לעשות.

פעימה.

אופק הביט סביבו. הם היו בסלון עם ריהוט מיושן. על רצפת הסלון, ממש במרכזו, שכב אדם. אופק זיהה אותו מהתמונות כדבור התלמי. דבור היה שרוע על בטנו, ראשו מוטה הצידה. מגבו הזדקרה ידית סכין שחורה גדולה. דם אדום סמיך הכתים את השטיח. לא היו בחדר סימנים למאבק. הדם עוד זרם והדקירה נראתה טרייה.

פעימה.

אופק התרכז בדבור. קווצות שיבה היו שזורות בשערו השחור המתולתל. זקן תיש מדובלל ירד מסנטרו, ויחד עם אפו הנשרי ואוזניו הגדולות נתן לו מראה ספק קומי, ספק דרמטי. האיש הזדקן היטב, ונראה מבוגר אולי בשנה מהתמונות האחרונות שלו מלפני שש שנים.

פעימה.

הוא נגע בידו בזרוע של דורית וכתב מסרון מהיר עם העיניים, ‘חכי’. דורית קפאה. היא החלה לכתוב לו באיטיות. בניגוד לאופק המהיר אך המבולגן מחשבתית, דורית הייתה מופת של איטיות מחושבת. היא מעולם לא ביצעה פעולה שלא יכלה להסביר. דורית האמינה שאינסטינקט הוא פיקציה.

דורית מיסרה לאופק:
– התיעוד יראה שפרצנו לבית לפני כעשרים שניות. המשטרה תבדוק את זמן בו התקשרנו אליהם. אם יעברו יותר מכמה שניות בין זמן הפריצה לזמן השיחה, נהיה חשודים טבעיים ברצח.
– צריך שניה בדיוק כדי לדקור עם סכין בגב. אנחנו כבר חשודים. חכי.

אופק הביט בריכוז בגופה, נשם עמוק וריכז את המחשבות.

פעימה. דבור התלמי שכב עם סכין נעוץ בגבו במרכז הסלון.

פעימה. אין סימני נשימה. האיש לבטח מת.

פעימה. איך הוא ודורית הגיעו לפה? חלונות הבניין משולשים עם רשת ברזל צפופה. היו חמישה מנעולים, אלקטרוניים ומכניים לדלת הכניסה. ארבעה מוסתרים ואחד פשוט למראה מבחוץ. במסדרון הכניסה היה עליהם לבטל לא פחות משמונה מלכודות. אז הם הגיעו לסלון, ושם שכב איש מת. שום מלכודת, אלא איש מת. המסקנה היא שדבור התלמי האמין שאיש לא יעבור את שורת המלכודות שהציב בדלת ובמסדרון הכניסה והשאיר את פנים הבית חשוף. או ש –

‘זו מלכודת’ הוא מיסרר מהר לדורית. היא הרימה גבה. ‘מלכודת. אין פה איש מת, אני מוכן להתערב שהגופה מזויפת’.

פעימה. אי אפשר להדביק מסכת פנים על זקן תיש, הבין אופק סופית.

הוא המשיך למסרר במהירות לדורית, ‘אם נתקשר למשטרה נדווח לכאורה על רצח שמעולם לא בוצע, ולמעשה נסגיר עצמנו בעוון פריצה’. היא נראתה סקפטית, אך הוא המשיך ‘תחשבי על זה. זהו ביתו של דובר התלמי, אדם שיודע שאפשר לעקוף כל אמצעי אבטחה. האם הגיוני שיסתפק בטכנולוגיה פרוצה בשביל להגן על עצמו? אנחנו חוזים במלכודת פסיכולוגית’.

אופק ראה את דורית מבטלת את השיחה. הבעה חולמנית עטפה את פניה עת הגתה בדברי אופק. הוא פלט נשימה שלא ידע שהחניק.

קול חריקה נשמע מצד החדר. מדלת נחבאת קטנה שלא שמו אליה לב קודם, יצא בצליעה קלה איש בגיל העמידה. הוא מחא כפיו, ‘בארבו! בראאאבו!’. הוא הזיז קלות את הגופה בזמן שצלע לידה, ואופק ראה עתה בבירור שהיא מזויפת.

האיש התיישב על כסא, חייך חיוך מקסים ואמר ‘שש שנים. שש שנים שאיש לא הצליח להגיע אלי. שלושה עברו את אמצעי האבטחה הטכנולוגיים, אך נפלו במבחן הגופה המזויפת. שניים מהם נסו מהבית בבהלה. אחד התקשר למשטרה. איחולי רבותי הצעירים, מצאתם אותם. מה מבוקשכם?’

בבת אחת נשברה השלווה שעטפה את אופק והתחלפה ברעידה לא רצונית. שוב הוא גילה שברגעים קריטיים התנהגותו נעה בין קיצוניות אחת לשניה. ‘קר פה’ חשב לעצמו. אופק קיווה שהרעד נסתר מהעין, הוציא מכיס מעילו מסמך על נייר מהודר, והחל להקריא:

דבור התלמי, חברי הארגון ‘ביתי מבצרי’ דנים אותך לחובה באשמת ביצוע פשעים נגד האנושות, תחת הסעיף ‘פיתוח טכנולוגי לא אחראי’. גזר הדין שמצאו חברי הארגון לנכון הינו מאסר עולם. עלינו להביא אותך, גם במחיר של שימוש בכוח פיזי, למעון הארגון לשם ביצוע המאסר.

ברצוננו להדגיש שגזר הדין לא נועד להעניש את הפושע על כוונותיו הזדוניות, כי הרי ייתכן מאד שכאלה כלל לא היו, אלא כדי להרתיע גורמים עתידיים מפיתוחים טכנולוגיים ללא מחשבה על נזק אפשרי. הננו חשים צער על האמצעים הקיצוניים שאנו נאלצים לנקוט למען העברת מסר זה, אולם גורלה של האנושות חשוב מגורלו של יחיד.

דורית הוציאה אקדח טייזר וכיוונה אותו אל דבור בזמן ההקראה. הרעידות של אופק החלו לעבור לקראת סיום ההקראה. הוא נשם עמוק, וניסה למצוא שוב את מקום השלווה. תנשום לאט, האיץ בעצמו, ‘תנשום לאט רבעק!’ משהו הפריע לו. הוא ניסה לעשות סדר מהיר במחשבותיו:

אחד, דבור התלמי לא נראה נרעש כלל וכלל. זה מטריד. שתיים, המממ… שתיים… ‘.

דורית עלתה על זה הפעם לפניו. ‘הכורסא הירוקה’ מיסררה לו. אופק קילל בפעם המאה על כך שלא בחרו לו שותפה שיכולה למסרר במהירות של בן אדם מודרני. אבל הוא הבין: האיש שלפניהם יושב על כורסת בד בצבע בז’ רך. לא על הכורסא הירוקה המיתולוגית מהטור של התלמי. דורית מיסררה לו שוב ‘תסרוק אותו’.

אופק כמעט אף פעם לא סרק אנשים. הוא חלק מתנועה שמתנגדת לזה. לקח לו זמן לעשות זאת, אבל בסופו של דבר המידע הגיע. האיש שבתמונה, עם קצת איפור, קצת שינוי, הוא ללא ספק ‘אריאל גרבסו’. שחקן זוטר (רשימת התפקידים הקצרה שהוצגה מול עיניו של אופק לא כוללת שום הפקה עליה שמע אי פעם). אריאל גרבסו. אריאל גרבסו ולא דבור התלמי.

משהו באופק פקע. ‘איפה התלמי??’ הוא שאג משום מקום על גרבסו. גרבסו התכווץ בכורסא. ‘זה חייב להיות התלמי’ אופק אמר, ‘חייב. כל הסימנים הובילו לכך. שנים של מעקב. שנים. האדם הלא נראה – הוא פה’. הוא דיבר לעצמו ואז נהם שוב לגרבסו ‘מה הם הבטיחו לך??’. זה לא הוביל לשום מקום. עוד מסרון מדורית ‘אתה לא יכול לאיים על מי שלא מפחד לאבד את החופש שלו’. אופק נהם, בקול הפעם, ‘אז לא נקח אותו איתנו’.

דווקא למשפט האחרון הייתה השפעה על גרבסו. הוא לחש משהו. ‘מה?’ אופק שאל אותו, עדיין באגרסיביות. ‘אתם חייבים לקחת אותי! חייבים!’. אופק הגיב בשתיקה של כמה שניות. ‘איפה התלמי’ שאל. ‘תיקחו אותי איתכם!’ ענה גרבסו. ‘איפה התלמי??’ שאל בקול יותר רם.

‘אין תלמי’ אמר אריאל גרבסו שהיה אמור להיות תלמי אבל לא היה.

המשפט הדהד בחלל החדר.

‘הוא מת?’ שאל אופק. גרבסו כמעט התנפל עליו ‘לא! דבור התלמי מעולם לא היה קיים! הוא המצאה של חברת ענק שהייתה צריכה פנים, הייתה צריכה גיבור, להמצאה שלה!’

אופק הביט בו, ‘זה לא נכון’. ‘זה כן’, חזר גרבסו, ‘קחו אותי איתכם’. אופק שתק. ‘אם אתה רוצה להיאסר, אז למה כל המכשולים?’. ‘זה צריך להיות אמין’, ענה גרברסו. ‘קחו אותי!’, הוסיף, ‘האנשים מחברת הדבוראים יהרגו את משפחתי אם לא תיקחו אותי איתכם! תיקחו אותי!’. אופק שתק.

דורית הביטה בו, ‘הולכים’, אמרה. זו לא הייתה שאלה. הם הסתובבו והלכו אל מול עיניו המבועתות של גרבסו. במסדרון בדרך החוצה הם עדיין שמעו אותו צועק ‘קחו אותי איתכם!!’

ידיעה בעיתון חבצלת.

הממציא הישראלי דבור התלמי נמצא אמש ללא רוח חיים בביתו. ככל הנראה התאבד התלמי בירייה לראשו מטווח קצר. התלמי היה אחת הדמויות האקצנטריות בהוויה הישראלית והעולמית בדור הנוכחי. בשנים האחרונות פרש מחיי חברה וחי בסתר במעון שכתובתו לא ידועה. לאור בקשת המשפחה, כתובת מגוריו לא תיחשף גם לאחר מותו, וזאת כאנדרטה לפרטיות שאבדה מהעולם. יהיה זכרו ברוך.

4 תגובות

  1. אור הגיב:

    מקסים, מורגש כי זה נכתב באבחה אחת.

    אני מקווה שמעתה המסורת הזו תישמר.

  2. dvork הגיב:

    יפה – נהניתי מאד -:)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting