מועדון הקריאה מפגש 11: Ancillary Justice (יושרה שניונית) – אן לקי

[המפגש האחד עשרה של מועדון הקריאה של הבלוג! פרטים על המועדון יש פה (כולל רשימת ספרים עתידיים). הביקורת חפה מספויילרים. התגובות לא – ראו הוזהרתם!]

[הביקורת מנוסחת בלשון נקבה אבל היא לא באמת מבחינה בין שני המינים]

לקרוא ל – Ancillary Justice תופעה יהיה זלזול במילה תופעה. צבי הנינג’ה הם תופעה. יאיר לפיד הוא תופעה. Ancillary Justice הוא מופע יחודיות סינגולריות חסר תקדים, של סופרת שבאה בגיל 47 (משום מקום mind you) והפכה את עולם המד”ב על פניו.

מה שמצחיק זה שאם הייתי קורא את Ancillary Justice בלי שיספרו לי כמה הוא ספר מיוחד, לא הייתי שם לב לזה בכלל. בעצם, עד עכשיו אני לא בטוח שיש בספר הזה משהו יוצא דופן (חוץ מגימיק מקורי שתכף נדבר עליו).

אבל איכשהו הפך הספר הזה לדבר הכי מקטב בקהילת המד”ב. רוב המבקרות הבכירות מהללות אותו מפה ועד שארם א-שייח’. בפורומים, לעומת זאת, הדעות חלוקות יותר.

לדעתו של כותב זה, Ancillary Justice הוא פשוט הספר הנכון בזמן הנכון.

הוא מאחד את כל הנושאים החמים ביותר של עולם המד”ב: אופרת חלל, דמויות בתר-אנושיות (post-humans) והכי חשוב: post binary-gender (תהרגו אותי איך מתרגמים את זה לעברית). הוא מאחד אותם יפה. בצורה מקורית, מבריקה וחסרת תקדים כמעט.

הסיפור מתחיל בשלג כבד. כשהפרוטוגניסטית ברק (Breq) מוצאת את חברתה לנשק לשעבר סאיוורדן (Seivarden) חסרת הכרה. “חשבתי שהיא מתה מזה אלפי שנים” ממלמלת ברק לעצמה.

בפעם הקודמת שברק פגשה את סאיוורדן היא הייתה עדיין בינה מלאכותית. אנשים קראו לה ‘ספינה’ ולא ברק. היא שלטה מרחוק באלפי גופות של אנשים (קוראים להן justices). היא הייתה משהו שלא פוגשים כל יום בספרות המד”ב.

הסיפור נע בין ה”הווה” (רוצה לאמר, מליוני שנים בעתיד. ‘הווה’ היא מילה מצחיקה במד”ב) לבין פלשבקים ל”עבר”. בפלשבקים אנו נחשפות לעברה של ברק בתור בינה מלאכותית. בהווה מגולל סיפורה של ברק – הגוף היחיד שנשאר מהבינה המלאכותית – ומסע הנקמה שלה בקיסרית התרבות ובכל מי שעשתה עוול לספינה שלה.

אם שמתן לב שכל הדמויות שסיפור הן נשים, הרי זה בגלל שהן לא. כלומר, אולי כן – אולי לא – העיקר שזה לא ידוע (ואפילו זה בספק).

העניין הוא שבתרבות ממנה מגיעה ברק יש רק כינוי גוף נשי. וברק גם ככה לא ממש יודעת להבדיל בין גברים לנשים. אז היא פשוט מתארת את כולן בתור אשה. למרות שחלקן גברים (מה שנחשף פה ושם תוך כדי דיאלוגים עם דמויות מתרבויות אחרות).

הגימיק הזה – וזה בלי שום ספק גימיק – הוא מה שהפך את הספר לסנסציה.

קוראות מסוימות ממש התקשו עם כך שהן לא יכולות לנכס מין לדמויות. אחרות חשבו על כל הדמויות בתור נשים, והופתעו לפתע לגלות שהדמות היא בעצם גבר! נרשמו אין-ספור מקרים של הלם-קריאה.

מצד שני, היו אחרות, כמוני, שהגימיק ממש לא השפיע עליהן. הדמות נשית? הדמות גברית? למי איכפת?! כבוגר ג’וס וידון התרגלתי מזמן לגברים רכרוכיים ונשים קשוחות – כמו גם להפך. בלי הגימיק, נאלצתי להסתכל על שאר הספר.

ואיך הוא? אהמממ. כתוב טוב. אמין. לקי לוקחת דמות post-human של בינה מלאכותית ועושה אותה אמינה (ע”י זה שהיא נותנת לה מטרה בחיים: נקמה). העלילה מתקדמת קצבית ונינוחה. הכל טוב על הנייר, מלבד בעיה אחת קטנה:

זה נורא משעמם.

כאילו, באמת, ניסיתי נורא להישאב לתוך העולם של אימפריית הרדאך והתככים שלה. עקבתי אחרי כל תפניות העלילה בקפדנות וניסיתי להישאב פנימה. אבל לא, זה לא עבד.

הבעיה מן הסתם היא הדמויות. עד כמה שהן אמינות ושלמות וכו’ וגו’ – הן גם סובלות מאישיות של כרפס מצוי. מבחינתי שכולן יהרגו מחר בפלישת anscillary של גזע חדש – בחיי שלא יזיז לי.

בהיעדר עניין עלילתי חזרתי לחשוב על הגימיק.

קראתי בראיון עם אן לקי (שאני לא מצליח למצוא עכשיו, אז אולי אני מתבלבל והוא היה עם מישהי אחרת) איך היא הגיעה לעניין כינוי המין הנשי.

זה התחיל מזה שהיא הלכה ברחוב עם עגלת תינוק. הוא היה עטוף באלפי שכבות, ואי אפשר היה לדעת אם זה תינוק או תינוקת. מכרים שהיא פגשה התייחסו אליו בדרך א’, ואז שינו לגמרי את דרך ההתנהגות שלהם לחלוטין כשהם הבינו שהם טעו במין הרך הנולד.

אז לקי חשבה: איך יתנהגו אנשים בחברה בלי שייכות מין בכלל? במקום בו אי אפשר לדעת אם אתה מדבר עם זכר או נקבה (כמו האינטרנט, נגיד).

בתחילה היא חשבה לכתוב סיפור שיש בו כינוי גוף ניטראלי ‘זה’. בסוף היא שינתה את כינוי הגוף למין נקבה. כי למרות שכינוי ממין נקבה לא מעביר ניטראליות, הוא כן מעביר אפקט חזק כשהוא “נשבר”.

הדיון הזה זלג החוצה מהספר והציף את קהילת המד”ב. רבות מזוכות ההוגו בטקס האחרון קשורות לענייני מגדר (בטח פרס היצירה שקשורה לתחום, כשגם הפנזין שפירסם את היצירה הזאת זכה בפרס – ולא במעט בזכותה).

אני חושב שזה קשור לכך שבמשך רוב ההיסטוריה שלו, מדע בדיוני היה ז’אנר עם רעיונות תיאורטיים בלבד. אם זה יישוב חלל, הנדסה גנטית או סינגולריות. הכל רעיונות שנחמד לדבר עליהם, אבל אין לנו יותר מדי אפשרות להשפיע עליהן.

כשזה בא למגדר זה לא ככה. כולנו שותפים לאפליה – אם יש אחת כזאת – וכולנו יכולים להשפיע עליה במה שאנחנו עושים בדקה הבאה. המפגש הפתאומי הזה בין המד”ב לבין המציאות, כשאנשים פתאום התחילו לספור כמה סופרות יש ו”היי, למה יש רק גברים לבנים במד”ב?! אנחנו הנאורים, לא?” יצר מיני-תנועה של ממש.

Ancillary Justice בא בדיוק ברגע הנכון לדיון הזה. הוא יצירה שברור שהסופרת חשבה היטב על כל אלמנט ואלמנט שבא (לא רק ענייני מגדר – גם עוד, כמו כיבוש למשל).

ממש עכשיו יצא ההמשך של הספר, Ancillary Sword. מפה זה ימשיך לטרילוגיה. כי כיום כל מו”ל רוצה סדרת ספרים – או לפחות טרילוגיה. דברים שהרבה יותר קל למכור ולשווק מאשר ספר בודד.

לקי הודתה בזהירות שכשהיא התחילה לכתוב Ancillary Justice היא לווא דווקא חשבה על טרילוגיה. אבל כשהוצע לה הרעיון, היא אמרה, ‘המממ, למה לא?’.

והאמת היא, שקצת חבל שהיא לא אמרה ‘לא’. כי Ancillary Justice הוא הרבה יותר מסה רעיונית מהסוג הישן והטוב מאשר ספר עלילתי שחייבים להמשיך למשהו אפי.

הרעיונות העיקריים שלו כבר הועברו בספר הראשון. הן ליבו כל כך הרבה דיונים שאני כבר מדלג אוטומטית כשנפתח פתילפלצת על הספר. לא ברור אם יש לספר השני מה להוסיף בכיוון הזה (ולפי הביקורות, אכן אין לו).

כך שחבל שלא נשארנו עם יצירה מיוחדת אחת. סיפור שהוא מסה. ספר שגם מי שלא ממש נהנה ממנו, כמוני, יכול לדון בו אחרי זה.

במקום זאת, אני חושש, נמצא עצמנו בסוף עם טרילוגיה ארוכה מדי.

12 תגובות

  1. ארני הגיב:

    לא הספקתי לקרוא ועכשיו גם לא אקרא, אז תודה על זה.
    ובנוגע לערבוב בין מינים, בדיוק ראיתי השבוע עיבוד לסרט לפי all you zombies שבו היינלין הצליח לעשות בשלושה עמודים לפני חמישים שנה את אחד הערבובים המוצלחים ושוברי הראש של התחום ובאופן מפתיע זה עבר בצורה מאד מוצלחת לסרט (predestination)

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    ביקורת מעניינת. תודה.

  3. הממ, כבר הרבה זמן אני מתלבט לגבי הספר, והייתי מאוד עסוק אז לא הגעתי אליו.
    קראתי שני פרקים והבנתי שזה לא משהו שיזרום בזריזות אז עצרתי בינתיים.

    כל הפתילפלצתים שיש עליו מתישים אותי, כמו גם הנטייה הסופר מוגזמת לאחרונה של אנשים
    להזהר/לתמוך/להקפיד על כל התקינות המגדרית. זה כמו הדיונים העקרים על “כשהיינו ילדים הסתובבנו
    עד תשע בערב בחוץ והכל היה בסדר, אז מה שונה עכשיו שצריך ללוות את הילדים כשהולכים לשכנים?”.

    בקיצור – אני אמשיך להמתין קצת. יש לי דברים יותר טובים בצלחת כרגע.

    • ניימן הגיב:

      אני מסכים איתך עקרונית, אבל צריך לציין שספציפית Ancillary Justicy לא קשור ל”תקינות מגדרית”. זה יותר משהו שאמור להראות לקוראים איזה הנחות הם עושים בלי לחשוב לגבי נשים. איך לפרש זאת? זה כבר תלוי בקורא הספציפי ובדיוני הפורומים.

  4. Kotz הגיב:

    הביקורת נהדרת, תודה.
    האמת שהיה לי נחמד איתו. הדמויות היו אמינות ומעניינות בעיני (וגם פיתחתי אכפתיות כלפיהן), הוא היה יחסית קצר ונמנע מלהלאות שזה תכונה יחסית נדירה לתחושתי. העניין המגדרי היה מבחינתי אלמנט ספרותי די מוצלח אבל לחלוטין לא התעמקתי בו ובהשלכות המגדריות שלו.
    אני כן שמח שקראתי אותו כי היה נחמד, ונחמד עדיין, לשוחח על ספר בזמן אמת ולא שנים אחרי שהוא נכתב.
    על ההמשכים אני מוותר בקלות.
    עכשיו – אל הלקסיקון (אגב, חסרה רשימת הספרים העתידיים מהעמוד של מועדון הקריאה, צריך ללכת לפוסט ההכרזה)

    • ניימן הגיב:

      מתנצל על התגובה המאוחרת – ימים קרים וקשים..

      אכן נחמד לדבר על ספר מדובר בזמן אמת. זה משהו שלא קרה לי המון לפני מועדון הקריאה – ורק בגלל זה אני שמח עליו. שהוא נותן לי תירוץ לקרוא את מה שחם.

      אני רואה את רשימת הספרים העתידיים בעמוד… תוכל לשלוח לי מייל אם אתה עדיין רואה בעיה שם?

  5. melquiades הגיב:

    סופסוף סיימתי את הספר.
    וזה לקח זמן…
    כי בסופו של דבר, אני מסכים עם כל הביקורת שלך.
    הספר די משעמם.

    כמו שאמרת, העניין עם המגדר הוא בעיקר גימיק, והוא לא משפיע על התפתחות העלילה בשום צורה.
    אז כן, לפעמים זה קצת מוזר שאני לא יודע אם דמות מסוימת היא זכר או נקבה. אבל מהר מאוד התרגלתי לזה שלכולם פונים כ-she וזה לא משנה מאיזה מגדר הם וזהו. ברגע שהפנמתי את זה שברוב המקרים אנחנו לא יודעים מה המגדר של הדמות, הגימיק הזה כבר איבד כל משמעות.
    מבחינת העלילה, או הקונפליקטים הערכיים של הסיפור, הגימיק הזה לא משמש לכלום.

    והעלילה עצמה, יש שם איזשהיא דרמה פוליטית, שרוב הזמן לא הצלחתי לעקוב אחריה, ולא עניינה אותי.
    לכאורה, הקונפליקט שמניע את העלילה יכול להיות מעניין, והוא עוסק בנושאים שרלוונטיים לעולם שלנו, אימפריאליזם, כיבוש, שיעבוד, רצח עם, כל הדברים הנחמדים האלה שהאנושות כל כך אוהבת…
    אז עקרונית יש כאן את כל מה שצריך כדי לעניין אותי. הרי כשאני קורא על אימפריות מההיסטוריה האנושית זה מרתק אותי, ואני מאוד אוהב מד”ב, ואוהב כשלוקחים קונפליקטים אנושיים וממקמים אותם בעולם אחר. אז למה זה לא עובד כאן?
    אז נדמה לי שזה מפני שההתעסקות עם השאלות הערכיות שעולות מהאירועים היא נורא טכנית ויבשה. כלומר, האימפריה כבשה מלא פלנטות, ובדרך לא היתה ברירה אלא לבצע איזה רצח עם אחד, ולשעבד מיליונים, ועכשיו יש צד פוליטי אחד שחושב שזה לא טוב וצריך להפסיק עם זה, וצד שני שחושב שזה דווקא סבבה וחייבים להמשיך עם הכיבושים.
    אבל כל הסיפור מוצג דרך איזו פריזמה נייטרלית ויבשה, מרגיש כאילו כל העניין הזה עם כן או לא לכבוש עוד פלנטות לא באמת מסעיר אף אחד, אף דמות בסיפור לא מגלה שום תשוקה.

    החלק היחיד בספר שכן אהבתי זה כל העניין עם האינטליגנציה מלאכותית, שפעם הייתה מוחכוורת עצום והיררכי עם מלא יחידות, והיום היא עדיין עם אותה אינטליגנציה ויכולות, אבל עם גוף אחד בלבד.
    המעבר שהגיבורה עוברת ממוחכוורת לגוף אנושי בודד הוא החלק הכי מעניין בסיפור. והכי נהניתי בחצי הראשון של הספר בו לסירוגין פרק אחד הוא בהווה בו הגיבורה היא breq בעלת הגוף הבודד, ופרק שני הוא בעבר בו הגיבורה היא מוחכוורת שהוא גם ספינה שלמה עם מלא גופים אנושיים, אבל במקביל גם יחידה עצמאית של עשרים גופים אנושיים.

    תכלס, נראה לי שהיה הרבה יותר מעניין לי לקרוא את המשך עלילותיה של Breq \ One Esk 19
    מלפני עשרים שנה עד לנקודה בהווה בה הספר מתחיל.

    טוב יאללה, עכשיו נעבור ללקסיקון, בתקווה שהפעם אסיים את הספר בזמן למועדון. הוא נשמע מבטיח…

  6. ארז. הגיב:

    אני נשבע שבמקור התחלתי לקרוא את הספר הזה במטרה להספיק לדדליין של מועדון הקריאה. אבל אז הקריאה נמתחה, ואחרי שסיימתי כבר היו כאן מעט תגובות שלא השאירו לי יותר מדי להוסיף, ועכשיו אני כבר באמצע לקסיקון (המעולה!) ומרגיש שאולי בכל זאת אוכל לסחוט כמה מילים על Ancillary Justice, שהוא כנראה אחד הספרים היותר מעניינים והיותר מעצבנים שקראתי בזמן האחרון.

    המחשבה הראשונה שלי על הספר היא שבאמת נראה כאילו הוא נכתב במיוחד כדי להתעסק עם כמה מונחי באזזז בספרות לאחרונה. הוא זועק “היי תראו פוסט הומניזם כמה זה מגניב!” ו”יו אי-וודאות מגדרית תראו אותי אני אי וודאי מגדרי תראו תראו!”, ולעיתים קרובות זה משתלט על חווית הקריאה וזורק את העלילה והדרמה הצידה.

    ברוב הספר התייחסתי אליו כאל קריאה חווייתית של איך זה לקרוא ספר בלי לדעת מי בן ומי בת, עם כמה טקסטים ממש ממש יפים שמתארים פוסט-הומניזם בצורה מופלאה ממש. ככזה הוא עבר סבבה. כי רגעי הפוסט הומניזם, בעיקר בפרקי הפלאשבק, באמת היו כתובים מאוד יפה. וכניסוי מחשבי, לנסות להגדיר סטיגמות מגדריות על דמויות מטושטשות היתה חוויה מעניינת (לא ממש הבנתי למה היה צריך לחשוף את מינו של סוורידיאן באמצע הספר. לא הועיל לי לשום דבר. להיפך).

    אבל כסיפור? לא יודע. לא התרגשתי. לא התחברתי. הכל היה הגיוני, אבל המבנה של הספר, לפחות לדעתי, קצת הרס את החיבור הרגשי שלי אליו. זה הרי סיפור נקמה. אבל את הסיבה לנקמה גילינו רק בערך בחצי הספר. וזה אמר שחצי מהספר הייתי בערפל בנוגע לקטעי ה”הווה” ולא ממש הבנתי לאן חותרים קטעי ה”עבר”, וכשסוף סוף הכל התחבר זה כבר היה די מאוחר והייתי מרוחק מדי מהסיפור בשביל להתחבר בו מחדש. רק בפרקים האחרונים, האקשניים יותר, הרגשתי מחובר יותר לעניינים – אבל עד שזה הגיע הספר כבר נגמר.

    בקיצור – זו היתה קריאה מעניינת אבל לא מספקת. לא סוחפת. היא בעיקר השאירה אותי מתוסכל. כי אם לניסויים המחשבתיים המעניינים שהוצגו שם היה מוצמד גם סיפור יותר מהודק ויותר ברור – זה היה יכול להיות ספר גדול באמת. כפי שהוא עכשיו, לעומת זאת, זה נשאר ב”חצי כח”. חבל.

    (כל זה, אגב, לא מנע ממני מלקנות את הספר השני, שממתין עכשיו בתור בקינדל. בעיקר מתוך תקווה שהתאוצה שהספר הראשון צבר בעמודים האחרונים שלו תהיה נקודת המוצא של השני)

    • ניימן הגיב:

      הבעת את דעתי באופן נהדר.

      בקשר לסוורידיאן: זה נעשה כדי לתת “שוק” לקורא. כמו חלק מהאירועים בשאוש”ק שנוצרו כדי להראות לקורא מה קורה כששוברים תבניות שרגילים אליהן.

  7. גלי הגיב:

    סוף סוף הגעתי לספר. אהבתי אותו מאד והעלתי המלצה עליו. 🙂 קראתי אותו בעברית והתרשמתי מהתרגום המושקע ומאיכיותיו של הספר. אהבתי במיוחד את ברק ועקבתי בעניין אחר סיפורה. אהבתי גם את צורת הכתיבה היחודית בלשון נקבה ולא הפריע לי חוסר המגדר של הדמויות. .

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting