מועדון הקריאה מפגש 12: לקסיקון – מקס ברי

[המפגש השתים עשרה של מועדון הקריאה של הבלוג! פרטים על המועדון ורשימת ספרים עתידיים. הביקורת חפה מספויילרים. התגובות לא – ראו הוזהרתם!]

לפני כמה חודשים התעורר צורך, לא משנה למה, למדוד את הפעילות המוחית שלי בזמן האזנה למוזיקה.

זה לא היה ניסוי רשמי, אז רימיתי קצת. בקטעים מסוימים ניסיתי לא להאזין. בהפסקות בין שיר לשיר דמיינתי מוזיקה בראש, כדי לראות אם ההשפעה זהה להאזנה.

אתם יודעים מה הייתה ההשפעה של כל כוח הרצון? אפסית! הרגשתי מחולל; משולל שליטה על הפעלת הנוירונים במוחי שלי.

אבל זה מאד צפוי למי שיודע איך מוזיקה עובדת.

גלי הקול נכנסים לאוזן, ומזיזים שם שערות קטנות (שמזדקרות! כמו אצל כלבים!). השערות מחוברות ישירות לנוירונים. הנוירונים "מתעוררים" בגלל התזוזה של השערות. מתחילה תגובת שרשרת שמגיעה לאיזור פענוח המוזיקה במוח. זה פיזיולוגי. אין לכם מילה בעניין.

אפשר להקצין את הרעיון הזה למילים. כשמישהו אומר לכם 'פיל ורוד', מתרחש שורת פעולות במוח שלכם כמעט בלי שליטה, ואתם מדמיינים, אפילו לחצי שניה, פיל ורוד.

ואם מישהו ידע איזו מילה וצליל מפעיל איזה נוירון? הוא יוכל בתיאוריה… לשלוט עליכם.

הרעיון הזה הוא הבסיס ללקסיקון. הוא מקצין את התיאוריה הנויריו-בלשנית הזאת עד הגבול הדק שבין מדע בדיוני לקסם. את כל המדע הזה, עוטף מקס ברי במותחן קונספירציה יעיל, דמויות עגולות וכתיבה נהדרת.

לקסיקון הוא לא יצירת מופת. הוא good solid science fiction. בעולם מושלם כל ספרי המד"ב היו לפחות כמוהו. בעולם שלנו? אני ממליץ עליו בלב שלם.

לקוסם של מילים קוראים בספר 'משורר'. לקסיקון מתנהל בשתי עלילות במקביל. בעלילה אחת מתוארת מלחמה של משוררים. שהיא בטח כמו המאבקים הפנימיים באקדמיה העברית ללשון, רק עם קצת יותר דם.

בעלילה השניה, יש את אמילי. ילדת רחוב בת 16 ש"מתפרנסת" מטריקים ורמאויות. למרות שהיא חסרת משמעת ותוקפנית, היא מגוייסת לבית הספר למשוררים בגלל שיש בה "פוטנציאל רב".

"פוטנציאל רב" זה האנדרסטייטמנט של השנה. אמילי היא שילוב של איינשטיין, רוקי בלבואה ווינסטון צ'רצ'יל עם זליפות של הודיני. יענו, דמות שטרם נולדה מקבילה לה במציאות, אבל איכשהו מככבת כבר בספר השלישי שאני קורא החודש. היי! סופרי מדב"פ יקרים! תרגיעו עם הקומיקסים של גיבורי-העל! מותר גם גיבור שהוא סתם "מוצלח" בצורה אנושית.

בית הספר למשוררים מתגלה כמקום אפל וקשה. משהו בסגנון בית הספר בהקוסמים.

למרות הקושי, הזמן של אמילי במקום כולל כמה סצינות פנטסטיות. אחד ממבחני הקבלה למשל הוא גאונות לשמה. יש גם מונטאז' התאהבות פשוט בשני עמודים שחימם את הרומנטיקן שבי.

מפה העלילה עוברת לערבות אוסטרליה (בהן גדל הסופר). היא מאד דינמית ואין רגע בו הצלחתי לצפות לאיפה היא הולכת. יש מינון נכון של טוויסטים, רגעים קומיים, דרמטיים ומרגשים. לעיתים היא מופרכת (ראו ספויילרים בתגובות), אבל אתם יודעים איך זה. מסספנדים.

לא הכל וורוד כמובן בספר. חסרון אחד הוא שהמד"ב כל כך מוקצן עד שהוא הופך בסוף למערכת קסם מודרנית. כלומר, מערכת קסם עם חוקים והגיון פנימי משלה, אבל גם גרעין לא הגיוני של הוקוס פוקוס.

גם הדמויות, עד כמה שהן עגולות ומאופיינות היטב, הן קצת יבשות. יחסית לספר שמתרכז במילים, אין לאף אחת מהן איזה catch phrase. הן טובות אבל פשוט לא… מגניבות.

חלק מהדמויות חכמות מדי. ברמת הג'וקר של באטמן. הן טוות מזימות על גבי מזימות, ואיכשהו הכל יוצא לפועל כאילו יש להן כדור בדולח שחוזה את העתיד (או יד נעלמת של סופר שמתאימה את האירועים לעלילה שמתאימה לו).

מצד שני, התלונות מתגמדות לעומת היתרונות של לקסיקון.

הוא נובר ועוסק בפסיכולוגיה ושפות, בצורה שגרמה לי לחשוב פתאום "אהממ, לאיזה קבוצת אישיות אני שייך?".

הוא מדגים איך תשובה פשוטה ('תבחר מספר רנדומלי') מראה המון על האדם (מספר גדול להרפתקנים, קטן לזהירים, דמיוני למתמטיקאים, פנטזיונרים ומשוגעים). והוא עושה את כל זה בצורה חדשנית מאד. בלי בסיס של עשרות ספרי מד"ב שעוסקים בתחום.

זה יגרום לכם להיות פרנואידים כל פעם שתמלאו שאלון באינטרנט.

לקסיקון קל לקריאה וזורם מאד. הוא לא ברמת 'הספר הטוב ביותר של השנה', כי בסופו של דבר הוא מותחן מד"ב איכותי ולא איזו יצירה עמוקה חסרת תקדים. אבל הוא בטח ספר ברמת ה'תקראו. הוא ממש טוב'.

חוץ מזה, יש לו אחרית דבר מקסימה מאת הסופר, שהיא כולה מכתב אהבה לאחריות דבר עליהן גדל הסופר כנער, איפושהו בערבות אוסטרליה.

[כאמור, ספויילרים בתגובות]

20 תגובות

  1. ניימן הגיב:

    בתכל'ס לקסיקון הוא ספר מתח, ואי אפשר לכתוב עליו כמעט כלום בביקורת בלי לספיילר אותו. יש בו המון נושאים שהפריעו לי. הנה כמה:

    1. יש את הקטע שאליוט שולח משורר צעיר לתוך broken hill (אחרי שהיא נהרסה). בשלב הזה אליוט כבר אמור לדעת מה זה bareword (בואו נקרא לזה 'מילה תנכית'), ושלמשורר הצעיר אין סיכוי נגדה. אבל למרות זאת הוא נותן לו להיכנס, ומתנהג כאילו אין לו מושג מה יש בפנים.

    2. בכלל, העיסוק במילה התנכית מלא ניגודים. אמילי משכפלת אותה כאילו זה קלי-קלוטו. זה באמת כל כך קל? ואיך אף אחד לא חשב על זה קודם?

    הנה דרך: מצלמים בלי להסתכל. מראים את התמונה למישהו אחר (ואנחנו יודעים שאין בעיה למשוררים להראות את המילה למתנדבים). אם עובד – הצילום סבבה. אם לא עובד? מצלמים שוב. זה לא מדע אטומי, עם כל הכבוד.

    3. מה מטרת הניסוי שערך ייטס עם broken hill..? למה לשלוח לשם את אמילי לכמה שנים?

    4. למה הורגים את מי שרואה את מילת האלוהים בסוף הניסוי (עם כדורי הציאניד)? זה באמת הכרחי?

    בכלל, כל המשוררים הללו, שאמורים להיות יצורים נעלים מנותקים מדחפים חייתיים, מגלים דחפים אלימים חייתיים של אחרון הרוצחים הסדרתיים.

    5. למה אמילי "ציוותה" על הארי להרוג אותה בסוף? למה זה לא עבד? היא השתמשה בקוד המיוחד שלו.

    6. הדרך בו היא מצאה את מילת הקסם של הארי תוך חצי שניה פשוט מגוחכת לגמרי. לא?

    • שאלות המשך ושאלות נוספות:

      * איך ייטס יודע לשלוח את המשורר הצעיר לברוקן הילז כשבעצם באותו זמן (אם הבנתי נכון את משחקי הזמנים) יש בידיו את ההעתק של המילה שאמלי יצרה ומבחינתו זו המילה האמיתית?

      * איך אמלי למעשה יצרה את ההעתק? אפשר להעלות ספקולציות, אבל ייטס למעשה מופתע כשהיא אומרת לו (וזה מועבר מאוד באגביות) שהשרשרת זה העתק, ואומר שהיא תצטרך מתישהו להסביר לו איך היא יצרה את זה. ז"א שאפילו ייטס הרשע הגאון לא ידע איך היא עשתה את זה והוא (ואנחנו) כמובן לא מקבלים את ההסבר.

      * מה לעזאזל המטרה הסופית של ייטס במזימה המרושעת שלו?!?! (נו, חוץ מלהשתלט על העולם…). למה הוא גרם ע"י אמלי למותם של כל תושבי ברוקן הילז באמצעות המילה ולמה הוא נתן לאמלי לחיות אחרי האקט הזה?

      *איך זה שהארי הוא outlier, לא מושפע מ"מילות הוודו" האלה, ולא שייך לשום רמה, אבל אמלי בכל זאת מוצאת (וכפי שציינת, בקלות רבה להחריד) את המילים/צלילים שמפיעים עליו? זה לא הקטע שלו, שהוא האדם היחיד שלא מושפע מזה??

      * מה הקטע של הבדיקה עם המחט לעין שאליוט ושותפו ז"ל עושים בתחילת הספר לויל/הארי?

      אני משער שיהיו לי עוד מלא שאלות אם אמשיך לחשוב על זה.
      אהה, כן. עוד שאלה – למה הספר הזה כל כך מרושל????

      • עוד שאלות!

        * מה החשיבות של שמות המשוררים? זה כמו תארים, לא? להבנתי אלו שמות קוד שמשוררים ממלאים ויכולים להחליף להם את השמות. שמות של משוררים זוטרים מקבלים המשוררים הזוטרים. שמות מפורסמים מקבלים (לכאורה) משוררים בכירים/מנוסים. אבל מה עומד מאחורי השמות האלו?

        * למה אמילי קיבלה את השם של וירג'יניה וולף (המפורסמת)?

        * למה חלק מהשמות הם אכן של משוררים, אבל רבים אחרים הם בכלל של סופרים (שוב, וירג'יניה וולף כדוגמא עיקרית)?

        • ניימן הגיב:

          למה שמות של משוררים? כי זה מגניב:)

          הוא מסביר את זה בכך שהשם האמיתי חושף עליך פרטים (מאיפה באת, סוג משפחה וכו').

          אבל בתכל'ס? הוא צריך את השמות כדי להסתיר מהקורא במהלך הספר שוולף ואמילי זה אותו האדם. לפי דעתי ההסבר שלו הוא סתם כסת"ח.

  2. ארני הגיב:

    הספר הזה הוא בעצם הסרט אקשן הכי טוב שראיתי בזמן האחרון. אמרת לא מזמן שאין הרבה סופרים שיודעים לכתוב סצינות אקשן? אז הנה אחד נוסף לרשימה. הוא מהיר ומהנה וכן מעורר מחשבה פה ושם (למשל ההשתלטות של השפה האנגלית ע"ח שפות אחרות ולמי זה טוב). הוא גם בא לי בדיוק אחרי שלושה חדשי מאבק עם atlas shrugged, אז בכלל, מחושך לאור. נהניתי מאד.

    לגבי השאלות, עבר קצת זמן, אבל נראה אם אני זוכר:

    1.המשורר הנ"ל היה אמור להיות עמיד לשכנוע בצורה יוצאת דופן. היה רושם שהוא בעצמו יודע לאן הוא הולך. זה לא עבד.
    2. זה מה שהיא עשתה בלי להרוג אף אחד (נוסף). רק היא ידעה בדיוק איפה המילה. אבל, וזה גם לכמה סעיפים נוספים – אמילי, שדילגה על רוב שנות הלימוד שלה בביה"ס למשוררים ובכלל, ורכשה את רוב השכלתה מעיון במחברות של אחרים, הפכה לוירטואוזית עם יכולות בלתי מוגבלות. זרמתי עם זה.
    3. אני הבנתי שמטרת החפירה שם היתה מציאת המילה. מסופר באיזו פסקה שהם פיתחו שיטה להוצאת החומר מהחפירה בלי מגע/מבט. בשביל זה היה הסיפור האבוריג'יני.
    4. אפשר היה גם למצוא משימה אחרת במקום לדחוף את הרגל לפה.
    5. כי היא חשבה שהפכה למחסלת חסרת תקנה. למה זה לא הצליח זו שאלה טובה. הוא אומר לה בסוף שהיא לא יכולה להגיד לו מה לעשות, לא יודע מה השתנה.
    6. בגלל שהיא כביכול הכירה אותו כל כך טוב, מאוהבים וכו'.

    • ניימן הגיב:

      כן, הוא בהחלט יודע לכתוב אקשן. הייתי מצוות אותו למישהו שכותב אופרת מד"ב על כוכבים מלאי מפלצות.

      1. לא יודע. ראשית, בכל הדו-שיח שלהם המילה התנכית בכלל לא הוזכרה (שזה נורא נוח כדי לא לספיילר את העלילה). ושנית.. אין להם שום סיבה לחשוב שמישהו עלול להיות מספיק קשוח כדי לעמוד בה. זו משימת התאבדות אם יודעים מה מחכה שם.

      3. התכוונתי לניסוי בו הוא גורם לאמילי לשחרר את המילה שם עם ה – KILL ALL שכתוב עליה.

      כשאני חושב על זה, אז גם ב – 5 היא כנראה לא הצליחה בגלל אהבה (למרות שהוא היה מאוהב בה גם קודם, והיא כן הצליחה לשנות את האישיות שלו). קצת פתרון קל מדי האהבה בתור bareword.

  3. kenny הגיב:

    הו, כמה שאנחנו לא מסכימים.

    נתחיל מזה, זהו לא ספר מדע בדיוני. זה בקושי ספר ז'אנר. כפי שברי עצמו אומר, המשוררים בעבר נחשבו לקוסמים, וזה לא שונה כאן, הם עדיין מכשפים על כל השיטה הגילדאית שפראצ'ט צוחק עליה ב"אוניברסיטה הנעלמת".
    פינגווין, המוציאה לאור, היא הבעלים של שתיים מהוצאות הז'אנר החשובות ביותר בעולם – Ace ו-Daw ובכל זאת היא בחרה לא לפרסם אותו בהן.

    אבל ניחא, אני אוהב גם ספרי מתח/אקשן טובים. ו"לקסיקון" הוא כמעט כזה. בערך שלושת רבעי. עד הרבע האחרון שלו שבו משום מה כולם מחליטים להיות מטומטמים ולהחליט את ההחלטות הכי מטופשות בעולם.

    אמילי היא גיבורה כל כך לא אמינה וכל כך צפויה. נמאס לי מדמויות "הגאון הסורר" שלמרות דחיית הממסד לומד בעצמו את כל חכמת העולם ויוצא לנקום. מוהאהא! ולמולה ראש המסדר (שאני באמת לא זוכר איך קוראים לו), העכביש המושך בחוטים, עם תסביך האלוהים העלוב והמטופש שלו. וכאילו זה לא מספיק, ברי היה צריך להצמיד לו את הפטיש (fetish) נעליים הזה. בסדר, הבנו, הוא רע. זה חייב להיות כרוך במנהג מיני יוצא דופן? התירוץ לכאורה של זה בעימות האחרון שלהם ממש לא מצדיק את זה.
    אבל אל דאגה, שפת האהבה חזקה מכול! אם רק נאהב באמת, לאיש לא יהיה כוח לשלוט בנו כי אהבתנו טהורה. קצת הקאתי בפה כשהסוף הזה הגיע.

    משהו על עניין מזג האוויר. אין לי מושג מה היו החוויות של ברי ב-outback האוסטרלי, אבל אני כן יודע קצת גאוגרפיה. עיון בנתוני האקלים של ברוקן היל מגלה אקלים דומה לזה של באר שבע, עם ממוצע משקעים קצת גבוה יותר, שמחולקים לאורך כל השנה. לפי התיאורים של ברי כל השנה שוררות שם בערך 79 מעלות עם אחוזי לחות מתחת לאפס. בשלב מסוים זה הופך מופרך לחלוטין. אה, והוא מתאר מישהו שטס לאוסטרליה דרך דמשק ובשני המקומות שורר קיץ. לא עובד.

    די נהניתי ממנו במשך כשלושה רבעים מהספר בתור ספר אקשן, ואז בא הרבע האחרון והרס הכול.

    • ניימן הגיב:

      בחיי שאני לא מבין איך זה לא ספר מד"ב. הוא לא מדבר על בלשנות כמדע? על פסיכולוגיה? כן, יש לו אלמנטים של "קסם", אבל לא יותר מכל ספר מד"ב עם חלליות שעוברות את מהירות האור.

      הספר לוקח מדע קיים, ומקצין אותו. למדתי מזה משהו על שני המדעים שהזכרתי. הוא גרם לי לחשוב עליהם ועל התפתחויות אפשריות (ופרסום למשל). זה לא מד"ב סטנדרטי, כי הוא לא בחר פקולטות סטנדרטיות. אבל איך לא מד"ב..?

      חוץ מזה, אני פחות רגיש לקיטש ממך:)

      • kenny הגיב:

        אם זה היה מדע אמתי, הם היו יוצרים פרקטיקה חדשה. אבל הם לא, הם רק מיסדו את מה שעשו מכשפים בעת העתיקה, וזה נאמר במפורש. הם לא ממציאים דבר, אלא רק מקטלגים את הידע שכבר היה קיים. אין פה אפילו מהלך של צמיחת מדע מתוך "כישוף" כפי שאפשר לראות בצמיחת הכימיה מתוך האלכימיה. יכול להיות שאני כבר לא זוכר כמו שצריך, עברו אי-אלו חודשים מאז שקראתי את הספר, אבל יש משהו שהם *ממציאים*? יש שם פיתוח חדש כלשהו מתוך הידע שהם צוברים? יש פרקטיקה שלא הייתה קיימת בעבר? אפילו את המילה האלוהית היו מי שגילו בעבר. כל מה שהמסדר עושה הוא לארגן את תהליך המיון וההכשרה.

        זה לא בדיון אמתי כי אין השפעה על העולם. בכך הוא מזכיר לי את הספרים של מייקל קרייטון, שתמיד דואג לחתום הרמטית את ההשפעות של המאורעות בספרים שלו. המקום *היחיד* שמושפע מהמאורעות, מחוץ למסדר עצמו, הוא ברוקן היל. והיא חור נידח באמצע השום-מקום שאיש לא הגיע אליו גם קודם ועכשיו על אחת כמה וכמה. באותה מידה הספר היה יכול להיגמר ב"ואז התעוררתי".

        אם היו מציגים לי אותו כספר מתח/קונספירציה אולי לא הייתי מתאכזב כל כך, אבל כש-iO9 קוראים לו "דיסטופיה" אין לי אלא לענות ב"נו, באמת".

        • melquiades הגיב:

          דווקא אני ממש רואה כאן את התהליך של כישוף שהופך למדע סגנון אלכימיה->כימיה.
          הרי בעצם מה שהמשוררים עשו זה לקחת פרקטיקות עתיקות של כישוף, ולהפעיל עליהם את השיטה המדעית המודרנית.
          זה בדיוק מה שעושים במעבדות ההן שאמילי מגיעה אליהם אחרי שהיא משחררת את המילה. מבצעים ניסויים, בודקים קורלציות בין מילים חדשות לבין אותות ניורולוגיים, נשמע לי כמו מדע.
          במקביל, גם המחקר העצמאי של אמילי הוא מדעי באופיו. היא מסבירה שבניגוד לעמיתיה שסיימו את בית הספר ומכירים את המילים רק מתוך שינון, היא נאלצת למצוא את המילים בכוחות עצמה על ידי חיפוש החוקיות שבמילים. והיא מסבירה בכמה שורות בודדות איך על ידי היכרות עם מילה אחת עבור טיפוס #, היא יכולה לגלות את המילים האחרות של אותו טיפוס מתוך החוקיות.

        • ניימן הגיב:

          מכשפים בזמן העתיק (לפי הספר) עשו את זה אינטואטיבי. המסדר הפעיל שיטות מדעיות לחקר המילים.

          זה דומה להתפתחויות מדעיות אחרות בהיסטוריה. העבריים ידעו מתמטיקה בצורה אינטואטיבית (לכן פאי ביציאת מצריים שווה 3). במאות השנים האחרונות יישמו שיטות מדעיות ומדויקות על האינטואיציה הזאת.

          אני לא יודע מה זה "ממציאים". המסדר התפתח בתוך התחום שלו, ונראה שכל מה שהוא עושה זה מחקר. לאיזה המצאות אתה מכוון ולמה הן כורך של מד"ב?

          יש השפעה על העולם, אבל בגלל הסודיות של המסדר היא מוסתרת מרוב האנושות. נגיד, בקטע הבריחה של אמילי אחרי שהיא גנבה את ה – bareword, העיר ממנה היא ברחה הייתה בהסגר "עקב טרוריסטים" במשך יומיים. יש עוד קטעים כאלה בספר.

          מבחינתי המד"ב פה הוא בלקחת אלמנטים מודרניים של בלשנות ופסיכולוגיה – שכבר משתמשים בהם בפרסום למשל – ולהקצין אותם.

          אז כן, הוא היה יכול לשים את זה בעולם עתידי בו המדעים האלה התפתחו בצורה טבעית ואז זה היה מד"ב קלאסי. אבל הוא רצה למקם את העלילה באוסטרליה של הילדות שלו, וכך קם המסדר הסודי. מעבר לטריק הלא מקובל, זה ממש לא מפריע לי בלדון על המדע הבדיוני בספר.

  4. טוב, הגיע הזמן לתגובה השלילית ביותר שתהיה פה על הספר (ניחוש שלי).
    (נא לקחת בחשבון שלקח לי כחודש וחצי לקרוא את הספר, כך שבשל הקריאה האיטית, העלילה הרגישה לי תקועה ולא מעניינת ברוב הזמן של הקריאה).

    בגדול לא נהניתי מהספר והשתעממתי לאורך רובו הגדול.
    אני דווקא מאוד אוהב את הרעיון הבסיסי של הספר, ולעולם שלו יש פוטנציאל עצום אך בלתי ממומש, לצערי. מקס ברי הוא סופר בעל רעיונות יפים ואף מבריקים, אבל יכולת הכתיבה שלו והביצוע של הרעיונות האלו הם ממש חלשים.
    קודם כל, הכתיבה לדעתי רעה ברובה. למרות שטענו כאן ההיפך, אני ממש סבלתי מסצינות האקשן, המפוזרות והמבולבלות. הרבה מדי פעמים סיימתי את הסצינות האלה בלי ממש להבין מה קרה שם ופשוט המשכתי הלאה כי זה היה פשוט מתסכל (יצויין לרעה במיוחד, הסצינה של המרדף ביער שלא הבנתי מה קרה שם, מי רדף שם, ומאיפה לעזאזל הגיע פתאום מטוס). הכתיבה ממש לא בהירה ולא ברורה.והמשפטים מאוד עמוסים ומפותלים שלא לצורך.
    שנית, בניית העולם מחפירה למדי. יש טונות של חורים בעלילה, נקודות לא ברורות, ושכתוב של החוקים, או העמסה של חוקים חדשים על גביהם, תוך כדי העלילה. במקום לשטוח את הבסיס לעולם המסקרן הזה ועל גבי בסיס מוצק לתת לעלילה לרוץ, בארי יוצק עוד תוכן לבסיס של העולם, תוך כדי שהוא רק סותר את עצמו ומבלבל את הקורא ממש עד העמודים האחרונים של הספר (ולכן יש אינספור תהיות בלתי פתורות לגבי העלילה). והאמת, הקורא לא מקבל יותר מדי מידע על העולם הזה. יש פונטציאל עצום לבניית העולם של הספר הזה, אבל בארי מעדיף להתרכז במרדף חסר ההשראה של וולף אחרי אליוט ווויל.

    אמנם יש לי חוויה מאוד שלילית לגבי הספר, אבל כן היו חלקים שחיבבתי למדי. אהבתי את הפתיחה האינטנסיבית והמבדרת (גם אם היא למעשה מנותקת למדי משאר הספר; מופיעים שם המון אלמנטים שלא חוזרים בהמשך) ורוב העלילה של אמלי בחצי הראשון של הספר היא מהנה ביותר, במיוחד בין כותלי בית הספר למשוררים. אמנם החלק הזה עבר די ביעף, כ- 4-5 שנים מעניינות (שאחראיות לחלק גדול מבניית העולם, ועל כן הזירוז של החלק הזה רק פגם בספר בכללותו) שנדחקו למספר מצומצם של פרקים, אבל פשוט רציתי לקבל עוד ממנו. ממש התאכזבתי כשתוך פסקאות אחדות עברה על אמלי שנה פלוס.
    גם המחסור בדמויות משנה בבית הספר הן בעוכריו של בארי. אמלי פוגשת שוב כמה מהסטודנטים כשהיא מגיעה ל- DC אבל הדמויות האלו לא מעניינות את בארי ולכן גם לא אותנו. וזה חבל מאוד. אין לנו כמעט מידע על העולם הזה מנקודות מבט אחרות מלבד אלו של אמלי ואליוט.
    כמו כן, נהניתי לקרוא את הלמידה והשימוש של אמלי בכלים שהיא רוכשת בבית הספר ובאופן עצמאי. בין אם זה בלימודים או בהגליה לברוקן היל (ברגע שהיא עוזבת את ברוקן היל בפעם הראשונה, היא עוברת איזה שינוי לא מוסבר ומפסיקה להיות מעניינת).

  5. תומר הגיב:

    הספר התחיל באקשן סגנון מטריקס אבל יש לו המון קטעים משעממים . הלימוד בבית הספר שהיה מאוד מעניין היה קצר בהשוואה לקטעים אחרים בספר . הרעיון של הספר מבריק אבל איבדתי עניין בספר די מהר וחבל

  6. melquiades הגיב:

    ספר אקשן כיפי.
    אני בהחלט בצד של אוהבי הספר.
    בנוי על רעיון מגניב, ולדעתי מבוצע היטב.
    הדמויות מצויינות (בעצם חוץ מייטס, שהוא יותר מדי קלישאתי)

    בשלב של בית הספר, כל העניין הרגיש לי קצת כמו הוגוורטס, עם השיעורים והמבחנים בהם מלמדים אומנות עתיקה וסודית, והדינמיקה של בית ספר (רק הרבה יותר מזורז). אלא שכאן היה נראה כאילו הספר עוקב אחרי המקבילה של טום רידל, ומתאר את ההידרדרות האיטית של אמילי אל ה-dark side. זה אף הרגיש קצת יותר מדי העתקה של הקלישאה הקלאסית של נער\ה מוכשר במיוחד שמגיע עם יותר מדי מטען רגשי שלא ניתן לרסן. עד שלבסוף הוא משנה את שמו והופך לאימת העולם החופשי…
    אהבתי את זה שבסוף אמילי לא נופלת ממש לתבנית הקלאסית של וולדורמורט\דארת' ויידר.

    אז אכן לפעמים צריך לסספנד את החורים בעלילה.
    הקטע שלי הכי הפריע זה שלויל\הארי יש מין חיסון טבעי כזה שמחסן אותו מפני כל סוג שכנוע כולל המילה האולטימטבית. אבל כשאמילי באמת רוצה, אז אין לה בעיה למצוא את המילים שלו.
    סבבה, אני מוכן לקבל את זה שהוא לא שייך לשום טיפוס מוכר, ולכן אף שיטת שכנוע סטנדרטית לא עובדת עליו. אבל זה שאמילי כן מסוגלת למצוא את המילים שלו, אומר שהוא לא באמת מחוסן אלא פשוט יש לו טיפוס ייחודי משלו שאף אחד לא הכיר את מילות ההפעלה שלו.
    אבל אז זה ממש לא מסתדר עם זה שהוא מחוסן גם בפני המילה האולטימטיבית.

    בקיצור, ספר ממש כיפי.
    הספר שהכי נהניתי ממנו עד היום במועדון.

  7. עמית הגיב:

    בניגוד להלך הרוח הכללי בתגובות כאן למעלה אני די בעד לקסיקון. ספר מותח וכייפי שסיימתי בשבוע וחצי (הדד-ליין דחף וכמה טיסות באמצע עזרו).

    אהבתי:
    – רעיון הבסיסי בו ברי לוקח אלמנטים שונים כגון נוירולוגיה, מבני אישיות ותורת השכנוע ומאגד אותם לכדי יכולת מד"בית.
    – המבנה הלא לינארי עזר לשמור על המתח וגרם לתפניות די פשוטות להרגיש מותחות (ע"ע אמילי = וולף, הארי = וויל).
    – האקשן!

    לא אהבתי

    – הדמויות הראשיות כגיבורי על (בדומה לניימן)
    – נבל עם תוכנית לא מוגדרת

    באשר לתהיות העלילה שהוצגו למעלה ע"י ניימן וארז:
    1. אליוט (הדמות שהכי לא יצא ממנה כלום בעלילה, הרבה הבטחה, מעט מעשים, סוג של בחירת דראפט לא מוצלחת), המשורר הצעיר וברוקן היל – כדמומני הסצינה התרחשה לקראת סוף שנת ההסגר לעיירה והדגימה את הנסיונות המדומים של ייטס להוציא את המילה מהעיירה. ייטס ניסה להראות לחברי קואליציית ה'או"ם' של הארגון שהוא לא התכוון להשאיר את המילה שם ומנסה להוציאה. הוראותיו לאליוט היו לפקח על המצב בשטח ולקשר בין צוותי החילוץ השונים בעוד הוא שם עין במידה ווולף תצוץ. אליוט עדיין תמך בייטס ובמסורת הארגון בשלב זה, וכאמור בתור אחד שהיה לו קראש 20 שנה ולא עשה שום דבר בנידון בגלל חוקי הארגון הוא די הארדקור, לכן הגיוני שימשיך בתוכנית למרות שהוא יודע שהיא חסרת תוחלת. העובדה שהמילה לא הוזכרה בסצינה כנראה קשורה לבניית מתח סביב הארוע, והמנעות מספויילר.

    2. שכפול המילה – מסכים, יחסית להייפ שברי בנה סביבה הוא קצת חסך בפרטים בתהליך השכפול שבאמת נשמע פשוט למדי. כנראה שאמילי השפיעה על מישהו להכין את השרשרת ע"ס התצלומים מבלי שהסתכלה עליהם. ככל הנראה היא גם עצמה את העיניים בכל פעם ששמה / הורידה השרשרת / הסתכלה במראה / קיבלה היקי.

    3. ניסוי ברוקן היל – ייטס הזכיר זאת בכמה סצינות, בעבר היו מס' מקרים שבהם מצאו מילה תנכית וכעבור זמן מה הכל התפרק, אימפריות נפלו, עמים נדדו והמשורר שהחזיק בה איבד מכוחו / נעלם / נאכל ע"י המון. ייטס האמין שכדי לא להתמכר לכוח של המילה עליו לשחרר אותה מרצון, על כן הגה את תוכנית ברוקן היל. מבחינתו זו הייתה גם הזדמנות לבחון את כוחה של המילה.

    4. הניסוי בדי.סי – המוות של הנבדק הוא פשוט חלק מהניסוי, לוודא שהמילה אכן כ"כ חזקה עדי כדי כך שהיא מסוגלת לגרום לנבדק להתאבד.

    5. אמילי ורצונה למות בסוף – לאמילי הייתה שארית של הפקודה מברוקן היל "להרוג את כולם" בבת עינה (קראה לזה "הכוכב שלי" במקור). היא פחדה שברגע שלא תהיה נתונה להשפעות אחרות (ייטס) הפקודה תחזור ולבסוף תנווט אותה לשגעון, לרצח חפים מפשע, כולל הארי.
    הקוד המיוחד של הארי לא עבד היות וסוג אחר של שליטה גבר עליו – אהבה. זה מצוין באחד מקטעי המעבר לפני / אחרי אותה סצינה כפי שמדווח ממשורר אנונימי שחקר את התופעה.

    6. מילת הקסם של הארי – פרק הזמן הקצר אכן מגוחך. ברי הצדיק זאת ע"י הזכרת דרכי הלימוד העצמי של אמילי לאחר שחזרה לדי.סי. בניגוד לסטודנטים בבי"ס אמילי לא סתם דקלמה אילו מילים עובדות עבור איזה סגמנט, היא חקרה את הצלילים שמרכיבים את אותן מילים והשפעתן על מבני אישיות שונים. כך הצליחה להרכיב מילים חדשות לגמרי שמתאימות להארי אותו הכירה אותו לעומק.

    * משורר צעיר / העתק המילה – כאמור אני חושב שהמשורר נשלח למצוא את המילה לפני שייטס השיג את ההעתק מאמילי. אמילי חיכתה יותר משנה עד ששבה לנקום והמשורר ניסה את מזלו לקראת סוף שנת ההסגר.

    * מטרת ייטס – מסכים, תוכנית העל, כלומר מה הוא הולך לעשות עם המילה מעבר לכפוף את כל הארגונים הבינ"ל אליו אינה מפורטת וזה אכן מעצבן.
    האסון בברוקן היל הוא חלק מהניסוי למדידת חוזק המילה ואם אכן מדובר במילה תנכית.
    אמילי הביאה לייטס יותר ערך בתור אשת שטח לאחר שהאיש מס' 1 שלו, אליוט ערק. מכיוון שייטס האמין שיש לו עליה שליטה מוחלטת (הביס אותה למרות שהחזיקה במילה) הוא העדיף לקחת את הסיכון, להנות מהסבל שלה ומפועלה למען קידום האינטרסים האישיים שלו (שאינם ברורים מעבר להשתלטות עולמית וחיסול אליוט).

    *המחט – ככל הנראה מדובר בניסוי להבין מדוע וויל הוא 'אאוטלייר'. לא ממש ברור.

    אז כן, זה ספר מתח ויש הרבה סספונד אבל לא הרגשתי שהוא כ"כ מרושל כמו שחלק חושבים.

    לסיום, תודה לניימן שיזם ומשקיע בפינת מועדון הקריאה. בהחלט מעודד לקחת ספר ליד בידיעה שיהיה עליו ביקורת ודיון, מה גם שלפחות אצלי זו הזדמנות להגיע לספרים שלא בהכרח הייתי קורא או מכניס לרשימת הקריאה האישית. אולי הרשימה ש-NPR (נראה לי שקישרת אליה) שחררו לא מזמן תשמש כבסיס לספרים הבאים?

    • ניימן הגיב:

      לול גדול על אליוט ובחירת הדראפט!:)) בכלל הבתגובה שלך נהדרת.

      שכנעת אותי לגמרי ב – 5. בחלק מהדברים האחרים אני ממשיך לסספנד.

      אגב, הקטע עם המחט הופיע בעוד מקומות. נגיד, כשאמילי משתתפת בניסוי עם ה – bareword. אני מניח שעם קצת יותר תשומת לב גם אפשר היה להבין למה היא שם, אבל זה לא פרט נורא חשוב של הסיפור.

      בקשר לספרים: יש יותר מדי רשימות המלצות קריאה (io9, NPR וגם לוקוס שיחררו עכשיו אחת משלהן). קשה קצת לבחור מהן ספר. מה גם שאני מחפש למועדון ספרים יחסית "סוחפים", ואי אפשר לדעת אם הספרים שם הם כאלה או לא.

      כרגע אני שוקל לקחת את The Martian, שיצא עכשיו בעברית בתור "לבד על מאדים". הוא אחת ההצלחות המסחריות של 2014, ובלי שום ספק ספר שחובב מד"ב רוצה לקרוא. הבעיה היחידה היא שאולי יותר מדי אנשים כבר קראו אותו..

      • ארני הגיב:

        אאל"ט המחט זה בשביל להבין איך המוח שלו עובד ומדוע הוא חסין. לכן הם אומרים שהוא עלול למות בבדיקה.
        ממליץ לא לבחור בgoblin emperor, לא סוחף במיוחד, בלשון המעטה למרות שאני מעריך שאסיים.

    • melquiades הגיב:

      אני דווקא אהבתי את הדמות של אליוט.
      אולי משום שלא יוצא ממנו כלום. הוא כאילו סוג של אנטיתזה לאמילי, משורר עם המון כשרון (גם ייטס מתייחס אליו בתור כשרון גדול, וגם במבחן של אמילי על שפת המדרכה מוזכר שאליוט מחזיק את השיא במבחן הזה) אבל בניגוד לאמילי, מדקדק בחוקים עד לפרט האחרון.

      מאוד אהבתי את הדינמיקה בינו לבין ויל.
      התסכול של אליוט מכך שכל פעם מחדש ויל מתגלה כ"סתם אדם רגיל" (לפחות עד הסוף בו ויל הופך מחדש להארי) שלא מבין כלום בעסקי המשוררים, ובטח ובטח לא מסוגל סתם כך לירות באנשים, עובד ממש טוב לדעתי

      • ניימן הגיב:

        יש את הקטע שויל מציע לאליוט לעצור ולהתמודד במי שרודף אחריהם, ואז אליוט אומר "אני כנראה שקול בכוח לוולף". שעל פי רוב זה היה גורם לי לומר שכדאי שיחזיר מאד את הסרט שהוא השכיר, אבל אליוט ממש לא אחד שמשגר הצהרות יהירות בלי קבלות.

        מצד שני, הרבה פוטנציאל ומעט מאד מימוש. לא מצליח לחשוב על אפילו דבר אחד מרשים שהוא עשה כל הספר.

  8. גמרתי את הספר בסופ"ש שעבר ולקח לי קצת זמן לעבד מה אני באמת חושב עליו.
    אחרי שכתבתי לעצמי גם קראתי פה, והיו כאן כמה חידודים מעניינים. מאידך גם דשו ברוב
    הנושאים אז אצמצם:

    קראתי ושמעתי אותו די במקביל וחייב לציין שהאודיו מושקע למדי,עם קריין נשי וגברי מתחלף בהתאמה.
    התרגום העברי אגב לא רע בכלל ופוגם באופן קל ביותר בחלק ממשחקי המילים.

    בסה"כ בתחילה ממש נהנתי מהספר והחוויה המסכמת שלי היא חיובית. לא אמליץ עליו לכל אחד,
    אבל בהחלט יכול לראות אנשים שיהנו ממנו.
    למה בתחילה? הוא עניין אותי מאוד בתחילה, באמצע הוא אפילו ריתק אותי לפרק זמן, ואז, הפך
    להיות משהו אחר, שפחות נהניתי ממנו.הוא ממש קצת הקשה עלי לסיים אותו.
    למה? קשה לי לשים על זה את האצבע מבלי לספיילר, אז קצת ספויילרים בקטע הבא:

    היו הרבה חורים בעלילה, חלקם מתאימים לכתיבה קצת מרושלת וחלקם דרשו סיספונד.
    הקטע עם המבחן במחשבים שבו היא בונה מחדש את המחשב ממש הרתיח אותי כבר
    אבל זרמתי כי רציתי לדעת איך זה מתקדם.
    איפה שהוא בבריחה של אמילי מהמתקן הספר התחיל לעייף ובחקירה שלה אחרי שבאה
    לייטס ממש להציק. הדמות של ייטס כל-כך קלישאתית שזה פשוט העיק עלי בשלב מסוים.

    הרעיון בבסיסו מקורי, עם טוויסט מעניין. יש מתח ויש אקשן ויש שלבים שהייתי ממש מרותק
    לספר למרות הסיספונד והחורים. ככל שזה העמיק באיזה שלב כבר הרגשתי שהתעייפתי מכך.
    עדיין, הסיכום הכללי הוא טוב והלאות שרתה עלי רק בערך בשמינית הספר האחרונה.
    למרות שידעתי ששני קווי העלילה יתחברו, נקודת החיבור היתה מעט מפתיעה.

    אולי אנסה דברים אחרים שלו, אבל איך אמר מישהו באמזון:
    Unfortunately, Barry just wasn't up to the task of writing the novel his premise deserved

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Subscribe without commenting