האיש החברותי ביותר בעולם (יומן מסע מברלין לקורנוול). פרק ג’: האיש החברותי ביותר בעולם

[פרק בו אנו לוקחים הפסקה מסיפור המסע רגע ומציגים את ג’ון צ’פמן: האיש החברותי ביותר בעולם]

פעם, כשהוא עוד חי בברלין, קבעתי עם ג’ון צ’פמן טיול אופניים בסופ”ש. הוא הגיע לנקודת המפגש בשמונה בבוקר ביום שבת מתנדנד קמעה. ‘הגעתי ישר מהפאב’ הסביר לי, עודו שתוי, ‘לא ישנתי כל הלילה’.

‘אתה מטורף מייט?!’ שאלתי אותו, ‘איך תרכב היום?’.

אבל הוא רכב. שמונים קילומטרים. ובערב, כשהלכנו עם חבר שלנו לקומזיץ בכפר בברנדנבורג, אני נפלתי שדוד למיטה בחצות והוא המשיך להסתחבק עם כולם עד שלוש בלילה.

כזה הוא ג’ון צ’פמן. האיש החברותי ביותר בעולם.

אנשים מטושטשים
[מקור. CC]

הוא הגיע לברלין, כמוני, ללימודי תארים מתקדמים במתמטיקה. עשינו שני קורסים ביחד, והוא היה חבר של כולם. ההכי מוזרים והבעיתיים שתמיד לבד, וההכי חברותיים שמארגנים את הכל.

הוא מוכשר במתמטיקה, יותר ממני. הוא יודע לתקן אופניים ולבנות דברים, הוא אומן ג’אגלינג, רוכב על חד אופן, שחקן שחמט מצוין, ואם יש פסנתר או גיטרה בפאב, אז הוא מתחיל לנגן ולשיר וישר מושך את תשומת הלב של כולם.

החברות שלנו נבנתה לאט. מילה פה, משפט שם. ואז שתינו כמה בירות ביחד, והלכנו לאיזו הופעה. והתחלנו להיפגש לערב ג’ון-ניימן שבועי. כשהוא הגיש את התואר השני הלכנו לפארק עם בקבוק בירת בוטיק יקרה לחגוג:

חבורת אנשים הוציאה מנדולינה וניגנה שם על הדשא.
– ‘נראה לך שהם יתנו לי לנגן? שאל אותי ג’ון.
‘אני עייף היום. אין לי כוח למליון אנשים חדשים’ השבתי לו.
‘כן כן, הוא הסכים’, וישר שאל שני חבר’ה לידינו מאיפה הם ומה הם עושים בברלין.

עזבנו את הפארק מוקדם, כי באמת הייתי עייף. הוא ליווה אותי לבניין, גילה שהוא שכח את המעיל שלו בפארק, חזר לשם לקחת אותו, פגש בדרך שתי בחורות, ונשאר איתן לשתות עד שש בבוקר.

זה הוא ג’ון צ’פמן, האיש החברותי ביותר בעולם.

—————————

אחרי זה הוא התחיל דוקטורט, ובחר את המנחה הלא נכון. המנחה התעלם ממנו או התעלל בו – אחד משני אלה. אחרי שנה וחצי הוא התייאש, הודיע שהוא פורש ממתמטיקה, וחזר לעיירת הבית שלו: פולקסטון באנגליה.

שנתיים הוא ניג’ס לי שאבוא לבקר. ‘הבטחת טיול אופניים באנגליה’ הזכיר לי כל הזמן. אבל סירבתי. דוקטורט וזה.

רק שבשנה האחרונה דברים השתנו. ג’ון עבר כמה טראומות. הוריו נפטרו. הוא החל לרצות לדבר יותר ויותר בסקייפ. מצב רוחו היה בכי רע.

כשאמרתי לו שהגשתי את הדוקטורט הוא אמר שנשבר לו מהמערכת. הוא בדיוק התפטר מהעבודה.

‘אז שנינו חופשיים’ הוא חייך חיוך שובב-מר. ‘ולך נגמרו התירוצים, מייט. אתה בא?’
‘סבבה’ עניתי, וקניתי כרטיסי נסיעה.

[פרקים קודמים]

2 תגובות

  1. מרקוביץ' הגיב:

    מעולה.
    ממתין להמשך.

  2. שיה הגיב:

    כיף לקרוא. תודה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting