האיש החברותי ביותר בעולם (יומן מסע מברלין לקורנוול). פרק ד’: מדובר לברייטון

[פרקים קודמים]

שני חברים ותיקים שלא התראו שנתיים נפגשים באחת בלילה בנמל באנגליה. המחזה מרהיב באגביות שלו.

‘הכל טוב, מייט?’, שואל האחד.
‘מה שלומך, מייט?’, עונה האחר.

אדם רוכב על אופניים בשביל בשדה

ג’ון הראשון לשבור את הקלילות. ‘לא השתנת בכלל’ הוא משקר במצח נחושה.

‘גם אתה לא’ שיקרתי בחזרה. כי לא רק שהוא העלה במשקל, הוא גם הקריח בצורה דרסטית, והזיק השובב בעיניו הפך לעייף.

אבל הוא עדיין אותו ג’ון צ’אפמן. הוא ישר פנה לשלושת הרוכבים שפגשתי בירידה מהמעבורת:

‘מאיפה אתם חבר’ה? יש לכם איפה לישון בלילה? אתם בשמחה מוזמנים ללון אצלי בבית’. האיש החברותי ביותר בעולם. ‘רק שזה חמישה עשר קילומטרים רכיבה מפה. בחושך. בגבעות’, הוא מוסיף בחיוך.

שניים מהם סירבו להצעה. הם גמורים. ‘הגוף שלי בוגד בי’ התוודה אחד מהם, ‘יצא לי דם היום בבוקר בשירותים’ (‘ג’יזס מייק! אתה לא מספר כאלה דברים לאנשים שפגשת לפני עשר דקות!’ נזפו בו החברים).

השלישי בא איתנו. לו ולג’ון היו אופני מרוץ עם נעלי קליפים. אני והטרקטור שלי השתרכנו לאט מאחורה מנסים להדביק אותם.

—————————

הבית של ג’ון, שהוא הבית בו הוא גדל, היה הדבר הכי בריטי שראיתי מעודי. מבחוץ הוא לבן עם גג אדום. בפנים המסדרונות צרים, הרצפות מעץ ישן, המדרגות לקומה השניה ולעליית הגג חורקות, והקירות מכוסים טפטים דהויים.

המדפים עמוסים לעייפה בספרים, תקליטים ופי’צפקס ישנים. ‘בריטים לא זורקים דברים, הם מחכים עד שהם יהפכו לענתיקה’ ג’ון צחק.

אין מקלחת, אלא רק אמבטיה ענקית שעומדת במרכז חדר גדול. ‘צריך להדליק את הדוד חצי שעה לפני האמבטיה’ אמר ג’ון.

הוא גדל שם עם שני הורים, וחמישה אחים ואחיות. כולם ג’ינג’ים מלאי מרץ.

– אני לא מצליח להחליט אם זה הבית של נרניה או של משפחת ויזלי מהארי פוטר.
– אהמ, זה הבית של משפחת צ’פמן. הרבה יותר שווה.

—————————

התחלנו את המסע בדיווש לאורך החוף.

חוף ים

העיירות נראות כמו בסדרות בריטיות, משתרכות לאורך טיילות מלאות שחפים. הרוח נשבה חזק בפנים. אחרי שעת דיווש מאומץ, גילינו שבקושי התקדמנו. ג’ון, האיש שאף פעם לא מתלונן, התאונן שהרוח ‘צורבת לו בעיניים’.

עברנו מדרך החוף לכביש הראשי. אבל הרוח ארבה לנו גם שם, ויחד איתה: מכוניות.

ב-New Romney, רק 25 ק”מ אחרי ההתחלה, עצרנו לבירה ראשונה בטיול.

—————————

The Plough Inn הוא פאב בריטי סנדרטי. בשעת צהריים הוא הומה כמו סניף דואר. הוא נראה ומרגיש כמו סלון ביתי. כולם נראים חברים, כולם מפטפטים עם זרים.

פאב

היו יותר משישה ברזי בירה. אני רציתי את ה-ales. הבירות המקומיות המסורתיות. הן נמזגות במזיגה ידנית ומגיעות בטמפרטורת חדר. כמו לפני מאתיים שנה.

ג’ון שתה בשתיקה.
– ‘אני כל הזמן צריך להאט בגללך’ הוא האשים אותי.
– ‘מה אני יכול לעשות?’ משכתי בכתפיים, ‘לך יש אופני מירוץ ואני עם הטרקטור הכבד שלי’.
– ‘אנחנו לא מכסים מספיק מרחק’.

יצאנו שוב לדרך בכביש המהיר. אחרי עשרים קילומטר של מלחמה ברוח הגענו ל-Rye.

סחוטים. קנינו לחם, עגבניות שרי וגבינת צ’דר בסופר וישבנו בתחנת אוטובוס לאכול. נזהרים מהשחפים חסרי המורא שניסו לגנוב לנו את האוכל. ג’ון קנה חבילת שוקולד, ‘רק בשביל קוביה אחת’ – וסיים מיד את כולה.

– ‘לא יכולתי לעצור את עצמי’ הוא הודיע לי.
– ‘הכל בסדר מייט?’
– ‘כן כן. רק ממש רציתי שוקולד.’

—————————

קצת אחרי Rye נכנסו לויכוח ראשון. הוא רצה להמשיך בכביש המהיר, ואני רציתי לנסוע בדרך קטנה לאורך החוף.

‘אין מצב שאני רוכב שוב ברוח של החוף’ הוא הכריז.
‘אין מצב שאני מדווש בין המוני מכוניות’ התבצרתי בעמדתי.

זעוף פנים הוא הסכים לדרך החוף. נשאר זעוף במשך שתי דקות, ואז התקרב אלי ואמר:
– ‘אני מתנצל שאני מתלונן כל היום. אני פשוט עייף’. בחור זהב.

שדה

הדרך לאורך החוף התגלתה כדרך יפייפיה בין גבעות והרים. במעלה ההר היה ערפל זוהר שהוסיף נופך רומנטי לרכיבה. בפסגת ההר היה בית הארחה שהיה מלא, ‘כי זה פארק תיירותי ועכשיו עונת השיא’. ירדנו למטה דרך כביש שמוביל ל-Hastings. עיירת נופש בריטית טיפוסית.

שאלנו אנשים ברחוב. הם לקחו אותנו לפאב שלהם שמשכיר חדרים. אבל הכל היה שם מלא. שאלנו את נהג המונית ששלח אותנו למלונות הכי זולים. אבל הם היו מלאים. שאלנו באכסניות וצימרים ופאבים – והכל היה מלא.

פלירטטתי עם בחורה שעובדת באיזה מלון קטן שגם היה מלא. אבל היא התרצתה, ‘אני יכולה לסדר לכם חדר קטן – אבל תצטרכו לעזוב מחר מוקדם בבוקר כי מגיע מישהו’. היה כבר 22:00 בלילה – לקחנו.

—————————

Hastings עיירה תיירותית. Hastings נראית לי עצובה.

העיירה מלאה אולמות ארקייד ענקיים כאילו זה עדיין האייטיז. אבל מרוב גודל, צבעים וקולות הם מרגישים ריקים ובודדים.

מזח

ישבנו בפאב מחוץ למרכז התיירותי ושתינו שתי בירות. הברמנית, שג’ון חשב שהיא יפה, סיפרה למישהו שהיא הייתה מורה והתפטרה עכשיו. בדיוק כמו ג’ון! הוא רצה לדבר איתה על זה והתבייש.

‘אתה לא האיש החברותי ביותר בעולם?’ התפלאתי.
‘לא יודע. לא עכשיו. אני עייף’.

סיימנו את הבירה והלכנו לישון.

—————————

לא מצאנו איך לסגור את הטלוויזיה בחדר והיא נשארה פתוחה; מדיפה אור רפאים עלינו.

נרדמתי רק באחת בלילה. בשתיים התעוררתי בגלל שאון גדול: המיטה של ג’ון רקדה בקולי קולות.

שמעתי אותה זזה מצד לצד. חשבתי שזה חלום ולא רציתי להסתכל. אחרי זה חשבתי שהוא מאונן וממש לא רציתי להסתכל. אבל זה לא הפסיק, וכשהבטתי נגלה לי המראה הבא:

ג’ון שכב עם ידיו ורגליו מושטות למעלה בצורה לא טבעית, והתנדנד בכוח עז מצד לצד. המיטה כולה התנדנה איתו. עשיתי קול עז של השתנקות, ופתאום הוא נפל, שמוט לצד שמאל – עודו ישן, והחל ליבב. כמעט בוכה.

יותר משעה שכבתי ער במיטה, מגניב אליו מבט מדי פעם.

—————————

בבוקר קמתי ושתיתי קפה שעה ארוכה. ג’ון סידר את הדברים שלו כשאמרתי לו, ‘תקשיב מייט, אני צריך לספר לך משהו. זה קשור להרגלי השינה שלך’. הוא הקשיב בלי דאגה. ‘אהמ, יש לי סיוטים כבר כמה חודשים. מאז שההורים שלי נפטרו. אבל זה חדש. מעניין’. פה נסגר העניין.

יצאנו לדרך שכמובן המשיכה לאורך החוף. ג’ון חזר להתלונן, אני התחלתי להתעלם מזה. בסוף ירדנו לדרך עפר בגבעות, והלכנו לאיבוד. הוא המשיך להתלונן, ‘האופניים שלי לא יעמדו בדרך הזאת’.

פגשנו קבוצת רוכבים שמודרכת ע”י בחורה. היא נתנה לנו הוראות.
‘בכלל לא הקשבתי לה’, חייך ג’ון, ‘הייתי עסוק בלשקוע בתוך העיניים החומות היפות שלה’.
‘הכל בסדר מייט?’ שאלתי אותו בפעם המאה מאז שהתחיל הטיול, ‘מתי פעם אחרונה יצאת עם מישהו?’

שדה

עצרנו לעוד בירה בפאב כפרי, ומשם המשכנו בדרכים קטנות עד Lewes. האיש בחנות האופניים סיפר לנו שיש דרך אופניים על הכביש המהיר משם ועד ברייטון. עלינו עליה, ובשש בערב נכנסו לברייטון.

יום שהיה אמור להיות רכיבה קלה של שמונים קילומטר התגלה כעוד יום מפרך של רוח וטיפוסים.

—————————

ישנו אצל חבר ילדות של ג’ון. היו לנו חדרים נפרדים. אחרי יומיים קשים, נפלתי כמו אבן על ספה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting