האיש החברותי ביותר בעולם (יומן מסע מברלין לקורנוול). פרק ח’: מפליימות’ לפנזנס

[רשימת הפרקים הקודמים]

ג’ון התעורר לפני אולי בפעם היחידה בטיול. וזה מזל גדול, כי כשג’ון מתעורר לפני –

‘היי, אתה ער?’ הוא לחש בקול רם.
פקחתי עין. ‘קפה’, הסברתי.
‘כן כן, גם אני אשמח לקפה’, הוא אמר. ‘היי, איך נראה לך שיהיה מזג האוויר היום?’
‘לא לדבר לפני ששותים קפה!’ הסברתי לו בעדינות של פיל וניסיתי לחזור לישון.

‘אה, כן, בטח. אני גם שונא לדבר לפני הקפה’ הוא אמר, והמשיך ללהג כאילו לא איימתי להרוג אותו כבר שלוש פעמים במצבים דומים בעבר.

זה נגמר בחצי שעה של שיחה חד-צדדית אנרגטית בלתי-פוסקת מצידו.

אופניים על רקע נהר

‘קדימה, בוא נצא לדרך!’ צהל ג’ון, ‘יש יופי של מזג אוויר היום’.
העפתי מבט לחלון. ‘יורד גשם, מייט’.
‘יורד קצת גשם’ הוא תיקן אותי, ‘שזה מזג אוויר מצוין לאנגליה. קדימה! בוא נצא לדרך!’
‘פלא שטיולי אופניים באי הבריטי  הם לא טרנד’ הערתי ביובש.

גשם ליווה אותנו למעבורת שחוצה את הנהר הקטן בין פלימות’ לקורנוול. בשמונה וחצי עשינו את הצעד הראשון בקורנוול.

—————————

כל כפר בקורנוול יותר יפה ממשנהו. ככל שנכנסים יותר פנימה לתוך המחוז, היופי הולך וגובר. הגבעות תלולות, ואנחנו טיפסנו עליהן לאט וירדנו במהירות.

מעגן ספינות

הכפרים לאורך החוף פצפונים. כאילו נגזרו מגלויה.

עצרנו עשר דקות על גשר להביט על הנוף בעיירה בשם Talland. באופק ראינו ספינות דייגים קטנות ופאבים. ב-Porpello, כפר שהזמן שכח אותו, אכלנו Sunday Roast.

רכבנו לאורך צוק והורדנו את האוכל.

ירדנו בירידה תלולה וחיכינו למעבורת שנוסעת על גבי נהר קטן. צלילי המים ורעש השחפים ליוו אותנו. המקום נראה כך:

לקראת ערב נכנסנו לסיינט אוסטל.

—————————

ג’ון מאד הסתקרן לקראת הפגישה עם ידידה שלי, אסתר, בסנט אוסטל. ‘אתה אומר שהיא שחורה? הממ, אדיר. אין לי עדיין חברים ממוצא אפריקאי באנגליה’. בברלין, אגב, היו לו המון.

אופניים על רקע שלט

בשעת ערב מוקדמת הגענו לכתובת שאסתר נתנה. בהינו בדלת הבית הגדולה בלי הפעמון, ותהינו איך מצלצלים שם.

קולות נביחה נשמעו מתוך הבית, ואת הדלת פתח שון קונרי. רוצה לומר, האדם הכי דומה לשון קונרי שפגשתי מעודי.

‘אנחנו לא צריכים פעמון’, הוא הסביר במבטא בריטי מקסים, ‘יש לנו פעמון משלנו, אתם מבינים. קוראים לו: כלב’.

הבריטי המבוגר הציג את עצמו בתור מייקל. הוא אבא של אסתר. הוא גם לבן כמה שג’נטלמן בריטי יכול להיות לבן. ‘אסתר כבר מחכה לכם. בואו, אראה לכם איפה הסלון’.

עקבנו אחריו, כשבדרך ג’ון לחש לי, ‘אתה בטוח שהיא שחורה, מייט?’.
‘אולי היא מאומצת’ משכתי בכתפיים.

אבל אז פגשנו את שאר המשפחה, והסיפור הוסבר.

—————————

מייקל בוטניקאי.

בעברו נשלח מייקל בשליחות המדינה לפקח על פרוייקטי חקלאות במקומות אקזוטיים על הגלובוס. אחד הביקורים האלה היה בבוטסואנה. שם פגש את מארי: אשה מאחד השבטים המקומיים.

הם התאהבו, התחתנו, נולדו להם בן ובת, והם חזרו לאנגליה.

בדיוק באותו הזמן החל באנגליה ‘פרוייקט עדן’: פרוייקט של גנים ענקיים עם צמחייה מכל העולם. הם פנו לבוטניקאי המהולל שבדיוק חזר לממלכה, והציעו לו תפקיד בכיר שם.

פאב

סנט אוסטל היא עיירה שסובבת סביב גנים:

מלבד פרוייקט עדן, יש פרוייקט נוסף שמייקל מעורב בו: הגנים האבודים של הליגן. גנים מפורסמים שהלכו לאיבוד לאחר מלחמת העולם הראשונה. רק בשנות התשעים הם נחשפו שוב.

כל המשפחה עובדת שם: אשתו של מייקל, אסתר ואחיה.

אסתר הציעה: ‘היום נלך לנמל, מחר יש לי יום חופש ואני ומייקל נקח אתכם לגנים האבודים של הליגן’.

הסתובבנו בנמל עשרים דקות עד שמצאנו פאב. שתינו עד שעברה שעת חצות. זה מה שעושים באנגליה.

—————————

כוחם של הגנים האבודים של הליגן הוא בהיסטוריה שלהם. פעם הם היו חוד החנית של טכנולוגית הבוטניקה. גידלו אננס עמוק בתוך האדמה בחממות ולכל פרי אקזוטי היה הטריק שלו.

הגנים כיום פועלים בדיוק כמו במאה ה-19. בלי שום טכנולוגיה חדישה. ויזואלית, התוצאה פחות יפה מגנים מודרניים. אבל לכל שתיל יש סיפור, ומייקל ואסתר מכירים את כולם.

המראות האיקוניים של הפארק הם דווקא פסלי הסביבה המודרניים שלהם. למשל, Mud Maid:

פסל מצמח

או The Giant’s Head:

פסל מצמח

מהגנים המשכנו לפאב, הלכנו לישון ויום אחרי זה קמנו מוקדם ורכבנו בלי בעיות לפזננס. התחנה הכמעט אחרונה בטיול. משם הייתה לנו רכבת חזרה הביתה.

רק שבאותו הזמן כבר החלו להתאסף 5,000 פליטים על גבול אנגליה-צרפת, והשפיעו קשות על סיום הטיול שלי..

2 תגובות

  1. שיה הגיב:

    יפה. תודה.
    קצת הגהה: בשליכות המדינה, שיופים בהיסטוריה, טכנולוגית הבוטינקה, הבייתה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting