מועדון הקריאה מפגש 16: הנערה עם כל המתנות (The Girl With All the Gifts) – מ.ר. קרי

[המפגש השישה עשר של מועדון הקריאה של הבלוג! פרטים על המועדון ורשימת ספרים עתידיים. הביקורת חפה מספויילרים. התגובות לא – ראו הוזהרתם!]

דיסקליימר
:
אי אפשר לכתוב ביקורת נקיה מספויילרים *לחלוטין* על הילדה עם כל המתנות. כי הקורא שהגיע נקי לעמוד הראשון, יופתע כבר בעמוד העשרים לגלות את נושא הספר. אם אתם פאנטים לגמרי, תדלגו על הביקורת.

לכל השאר: מה שיש פה נחשף ממש בתחילת הספר. ידעתי אותו עוד לפני שקראתי. לי אישית זה לא קילקל בכלל.
—————-

שאלו פעם את נדיה קומנצ’י*, מה הקריבה בילדותה בשביל ההתעמלות. ‘לא המון’, היא ענתה, ‘זה היה לפני שהגיע הג’אנק פוד לרומניה, והיה קל לשמור על תזונה נכונה. לא היו כמעט פיתויים’.

רק שאנחנו חיים בעידן הפיתויים, ורוב האנשים לא מצליחים לעמוד בפניהם. אם הם לא תופחים למימדים של בלון ענק עם הליום, אז הם מצ’וטטים בוואטסאפ כל היום או מתמכרים לחיפוש סקס אונליין.

יש כמובן דרכים להתמודד עם פיתויים. פתאום חברים שלי מוחקים עצמם מפייסבוק. אחרים משקיעים חייהם בלהפוך אוכל בריא לטעים יותר כדי שיתחרה בג’אנק פוד, או זורקים את כל האלכוהול מהבית.

מעטים הם אלו שמסתכלים לפיתוי בעיניים, מושכים בכתפיים ומצליחים לקחת את מה שהוא מציע בדיוק במידה הנכונה.

תחשבו על זה פעם הבאה שאתם לא מבינים איך קשה למישהו לעשות דיאטה, או למה אחר בדק שוב את העמוד של האקסית שלו בפייסבוק.

איך הגעתי מביקורת על ספר זומבים למלחמה בפיתויים? הרי לזומבים יש רק מחשבה אחת – ‘אוכל!’. אין להם דילמה לגבי הפיתוי, כי חסרה להם התודעה לדעת ש*אפשר* להימנע ממנו.

אלא אם כן מישהו יקח את הזומבים צעד אחד אחורה. יתן להם טיפונת תודעה. כמו שעשו בילדה עם כל המתנות.

רוב המקומות יציגו את הילדה עם כל המתנות בתור ‘ספר זומבים מורבידי בבית ספר היסודי’. אולי זאת הדרך הנכונה להסתכל עליו. אבל אני קראתי אותו כספר על התמודדות עם פיתויים. על זומבים שלא רוצים לאכול מוח, רק שלפעמים הדחף חזק מהם.

הילדה עם כל המתנות הוא ספר יוצא דופן.

יש לו התחלה מדהימה ועולם ודמויות מעולות. הוא לא ספר מצוין, כי הוא הולך ודועך ככל שהספר מתקדם (אם כי לרגע לא השתעממתי). אבל בשורה התחתונה, אהבתי אותו.

מלאני ילדה קטנה וחמודה.

כל בוקר מגיע שומר לחדר הנעול של מלאני. הוא קושר אותה לכסא (בעודו מכוון רובה לראשה), ומוביל אותה בכסא גלגלים לכיתה.

בכיתה קושרים את מלאני לשולחן, ומיס ג’סטינו מעבירה עוד שיעור. מלאני אוהבת את מיס ג’סטינו, ואוהבת ללמוד היסטוריה. מלאני שונאת את דוקטור קולדוול, הרופאה הראשית של המקום. יש לה חשד שדוקטור קולדוול רוצה לחתוך אותה.

הקורא הנבון מבין אחרי שלושה עמודים שמלאני היא זומבית (כמובן שבספר אף אחד לא קורא להם ‘זומבים’ אלא hungries). כשמלאני מריחה ריח בן אנוש, הפה שלה מתחיל לנוע בתנועות לעיסה בלתי רצוניות.

הקורא הנבון גם מבין שמלאני לא יודעת שהיא זומבית. לכן, כשמלאני מתבדחת עם השומר שהיא ‘לא תנשך’, הגב מצטמרר (והשומר נתקף אימה).

מלאני היא דמות פנטסטית. מלאכית מבריקה עם לב טוב וכוח הרסני. יותר מכל היא מזכירה לי גירסא טובת לב של צ’אקי. יש לה כמה קטעים מבריקים (פרק 45 גאוני מבחינה ספרותית). כמו רוב הספר, גם היא מתדרדרת לקראת הסוף.

בכלל הדמויות הן הצד החזק של הספר.

דוקטורט קלדוול למשל היא מפלצת בתחפושת בן אדם. היא מתייחסת למלאני יותר גרוע ממה שהנאצים התייחסו ליהודים. מלאני היא אובייקט עבורה, לא ייצור תבונתי עם רגשות.

עבור מיס ג’סטינו לעומת זאת, מלאני היא רק ילדה חמודה עם מחלה קשה (נו, זה שהיא זומבית). מסיבה לא ברורה נתנו למיס ג’סטינו סיפור רקע, שמסביר למה היא כל כך מלאת חיבה למלאני. כאילו שבאמת צריך סיבה לגלות חיבה לילדה קטנה.

הדמות האהובה עלי (אחרי מלאני) היא סרג’נט אד פארקס. האחראי הצבאי במקום. נכון, הוא סטריאוטיפי כמו קפה איטלקי: איש צבא ש”עושה את העבודה שלו כמו שצריך”. אבל הוא גם אדם ש”זה לא ברפרטואר שלו לומר ‘לא’ להצעה, רק בגלל שמישהו אחר חשב עליה”.

הוא שופט בלי דעות קדומות. אם הוא שלילי למלאני זה בגלל שהוא באמת חושב שהיא מסוכנת. אם הוא חיובי אליה, זה בגלל שהוא מקבל אותה כבן אדם. בלי התחסדויות והסברי-מטא כגון “היא תבונית ולכן צריך להתייחס אליה כאל אחת משלנו”. אחד הדברים שמקפיצים אותי בשיח בברלין הוא אנשים שמסבירים “כמה תרבויות אחרות שוות ערך לזאת הגרמנית”. אם אתה באמת חושב שמשהו שווה ערך, פשוט תתנהג ככה, בלי לציין זאת כל שתי דקות.

הצד השני החזק של הספר הוא הטון שלו.

היו נקודות, בעיקר בחלק הראשון של הספר, שהוא ממש נגע לי בנקודה רגישה בקיבה. בצורה הכי טובה שיש. הייתי חייב לעצור את הקריאה לרגע. ראשית, כי הוא קצת מייאש. כמה חסר תקווה הוא המצב של ילדה זומבית? שנית, הוא סיפור מורבידי. לא אימה, אלא מורבידי.

מצד שני, הטון הזה גם בעוכריו. אצל מלאני, למשל, הטון מתחיל כקריפי-בצורה-טובה (בתור ילדה טובה נורמאלית שלא יודעת שהיא זומבית). אבל הטון הופך ללא מתאים ברגע שהיא מגלה שהיא אחת. ילדים בני שש לא מגיבים בשלוות נפש אלוהית לגילויים כאלה – לא משנה עד כמה הם מוכשרים.

אפרופו מוכשרים, מלאני היא שוב השילוב של אינשטיין-ג’ורדן-נפוליאון הלא אנושי הזה שכל כך מאפיין את המדב”פ. די, נמאס, תפתרו קונפליקטים בעזרת גיבורים מוכשרים בצורה אנושית.

הילדה עם כל המתנות פורסם בתחילה כסיפור קצר, ורק אז החליטו להרחיב אותו לספר. ורואים את זה. ההתחלה האלוהית מתפוגגת ככל שהעלילה מתקדמת. כל מיני הברקות מתחילת הספר מפנים פניהם לטלאים עלילתיים שנועדו לסיים את הסיפור.

כבר החלו לצלם סרט בעקבות הספר (קוראים לו: She Who Brings Gifts) והוא אמור להיות משוחרר ב – 2016. ת’אמת? אני חושב שהוא יכול להיות נהדר.

כי למרות התלונות, יש לילדה עם כל המתנות התחלה מדהימה, טון פנטסטי וגלריית דמויות בלתי-נשכחות. צריך לשחק קצת עם התסריט והעלילה לקראת סוף הספר. במאי טוב, ותסריטאי שיודע איפה לגעת, יעשו מחומרי הספר מעדן.

נ.ב: מ.ר. קארי הוא בריטי והספר מתרחש באנגליה. עובדה שנעלמה לחלוטין מעיני עד בערך אמצע הספר. איפה השפה הבריטית העשירה? המשפטים המורכבים? נראה לי שקארי עבד יותר מדי זמן על קומיקס אמריקאי.

[כאמור, ספויילרים חופשי בתגובות]

——————
* אני לא מצליח למצוא את הראיון עכשיו, אז קחו את הסיפור הזה בערבון מוגבל.

פורסם בקטגוריה המדף הז'אנרי, מד"ב ופנטזיה, מועדון הקריאה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

24 תגובות על מועדון הקריאה מפגש 16: הנערה עם כל המתנות (The Girl With All the Gifts) – מ.ר. קרי

  1. מאת הילה‏:

    נתחיל מהסיכום…אחרי שסיימתי את הספר הרגשתי שזהו.
    אפוקליפסת הזומבים מיצתה את עצמה (זה גם תקף לסדרה fear the walking dead שרק הולכת ונהיית גרועה מפרק לפרק). הז’אנר הזה כל כך לעוס שלחדש בו משהו זה ממש מסובך.
    אבל אבל אבל בספר הספציפי הזה ישנה איזושהי הצלחה חלקית בריענון עולם הזומבים…
    אז אני איתך לגמרי…ההתחלה מעולה, לא הורדתי אותו מהיד.
    השלב שהם בבית הספר/בסיס צבאי מרתק והיה אפשר להמשיך עם הקו הזה עוד קצת…אבל אח”כ זה ממצה את עצמו ו – ספויילר!!!

    הרעיון של הפטריה שמכסה את העולם הדהים אותי בכמה שהוא מגוחך. ממש צחקתי בקול רם!
    כנראה שבאמת הגיע הזמן לעולם חדש ונפלא של בני תערובת זומבי-אנשים.
    לסיכום…בידור קליל ומהנה, מחכה לסרט – גלן קלוז נראית הורסת בתפקיד הדוק המרשעת 🙂
    (וכן, אני אישית הרגשתי שהשפה הבריטית קצת כבדה עלי…)
    תודה על עוד המלצה מעניינת!

    • מאת ניימן‏:

      “הז’אנר הזה כל כך לעוס” – בדיחה מכוונת?:)))

      אני חשבתי שאחרי the walking dead הז’אנר מיצה את עצמו. כאילו, הסדרה הזאת עשתה כל טריק וטוויסט אפשרי על הז’אנר, לא? (לפחות בקומיקס. את סדרת הטלוויזיה לא ראיתי).

      הפטריה מגוחכת מבחינה רעיונית, וממש מרגישה כמו משהו שנמצץ מהאצבע. קראתי את זה איזה פעמיים כשהיא הופיעה כדי לבדוק שאני קורא נכון..

      • מאת משתמש אנונימי (לא מזוהה)‏:

        סתם שתדעו, הפטרייה קיימת, והאפקטים שלה מאוד דומים לאפקטים שלה בספר עצמו (ophiocordyceps unilateralis), רק שבטבע היא משפיעה רק על זנים של חלזונות ונמלים. הרעיון אינו “מצוץ מן האצבע”, אלא נלקח מתוך מחקר מורחב בנושא

  2. מאת רחלי‏:

    לא אהבתי את הילדה עם כל המתנות. אני מסכימה עם ניימן והביקורת שהתחלת הסיפור יפה, רק שמבחינתי ההמשך מדרדר קריטית. סיימתי את הספר, אבל רק כי רציתי שהוא יסתיים כבר ושיספרו לי את הסוף הלכל-הרוחות-כה-צועק. קשה לי לקרוא לדמויות כנקודות החוזקה בסיפור – כמעט כולן חד מימדיות: המדענית שמאבדת שליטה, מורת בית הספר היסודי טובת הלב, הקצין הכאילו רשע אבל בעצם האדם הכי טוב בחבורה כי הוא היחידי שרואה דרכנו, צעיר שיועלה ראשון לעולה כי יש לו לב והוא מפתח עם הקורא קשר רגשי (זול), וכמובן – הילדה זומבית המבריקה שיש לה טריליון רגשות עד (כפי שצויין לעיל) שהיא מגלה שהיא זומבי ואז היא הופכת בבת אחת למכונת מלחמה משומנת היטב – שלעד תחזיק באהבה בלתי מוסברת למורת בית הספר היסודי שלה.

    המסר האנמי של הספר – “היי אנושות, הגיע הזמן לאבולוציה” נדוש ונשמע אין ספור פעמים בעבר. בקיצור. חוץ מתחילתו של רעיון נחמד (זומבים בעלי רגשות בשבי בני האדם שמנסים לרפא אותם. למה לא להמשיך את הקו הזה, שהיה אשכרה מעניין, במקום כל המתקפה חסרת כל הקשר על הבסיס?)

    • מאת ניימן‏:

      אני חושב שדמויות חד מימדיות הן לפעמים מצויינות. בשיא הרצינות. כל הדמויות של אסימוב נגיד? לכל אחת יש בדיוק תכונה אחת, אבל לפחות זאת תכונה ברורה וקל לזהות את הדמות, לאהוב או לשנוא אותה.

      אותו הדבר פה. ויש להן גם דיאלוגים מוצלחים.

  3. יוצא דופן? באמת? זו דווקא הבעיה הכי גדולה שלי עם הספר הזה – זה הסיפור הכי סטנדרטי שהיה אפשר לצפות לו מסיפור זומבים משמים וטחון שזרקו לתוכו כמה אלמנטים מעניינים ושלחו לדפוס.

    אז לא, לא אהבתי את הספר. חיבבתי אותו קצת והתאכזבתי ממנו המון. ההתחלה שלו באמת באמת פנומנלית. אם משהו יוצא דופן בספר הזה אז זו בהחלט הפתיחה של הספר. האמת היא שאני לא ידעתי כלום על הספר, בטח שלא ידעתי שזה ספר זומבים. אז ההתחלה הזו מאוד סיקרנה אותי לאן זה הולך להתגלגל. ברגע שנחשף שמדובר בזומבים אז עקומת ההתלהבות שלי שטיפסה עד אותו רגע שינתה כיוון והתחילה לצנוח. בשלב הזה בערך התחלתי להרגיש שהסיטואציה של הפתיחה הנפלאה הזו קצת מתחילה למצות את עצמה. לא הצלחתי לנחש לאן הסופר ייקח את הסיפור. ברגע שזה פתאום הפך לסיפור מסע מנקודה אחת לשנייה ורק השרדות מפני הזומבים ושאר גורמים עויינים בתנאים קשים – זהו, הספר איבד את זה ולא ממש הצליח להחזיר את הניצוץ והמקוריות בהמשך, אולי חוץ מבשני הפרקים האחרונים שבאמת היו מעולים ונתנו את הנופך הרצוי שראוי היה לקבל הרבה יותר פיתוח מזה שהוא למעשה קיבל.

    לטובת הספר בהחלט אסכים שהדמויות היו מעולות ברובן לאורך רוב הזמן של הספר. ובאמת היה זה כנראה סמל פארקס שזרח לאורך כל הסיפור. הוא מתחיל בתור דמות שאנחנו ממש סולדים ממנה, וישר אחרי הפרק הראשון שהוקדש לו (פרק משעמם להחריד לדעתי, היה לי קשה לצלוח אותו והוא מהווה מבחינתי את נקודת המפנה האמיתית בספר, מסיפור מעולה למשהו די סתמי) הוא מתפתח ומתגלה בכל רבדיו בלי להפסיק לרגע. היה בו משהו קלישאתי כאיש צבא, אבל כמנהיג הוא הזכיר לי מאוד את מארק וואטני מ- The Martian (רק מינון הומור נמוך בהרבה, למרות שעדיין קיים) ששום דבר לא שובר אותו, ובכל סיטואציה בלתי אפשרית הוא שומר על רוח גבוהה והוא החלטי בפתרונות שהוא לוקח. אהבתי את הרציונליות החמימה שלו והוא זה שכמובן מנפיק את המשפטים הכי זכירים וכיפיים בספר. הכי אהבתי (תרגום מהזכרון): “אני אאסוף את כל העובדות בשטח, ואז אמצא מישהו חכם יותר ממני כדי שיסביר לי מה הן אומרות”.
    עם שאר הדמויות זה היה פחות רציף. מלאני הייתה מעולה ונהדרת אבל לקראת הסוף נעשתה קצת בלתי נסבלת. מאוד צדקנית וכאילו יודעת כל. היה את הקטע הזה – אחרי שדוקטור קלאדוול מספרת למלאני כל מה שהיא יודעת ואז מתה, מלאני יוצאת מרוזי (הרכב הזה שלא הבנתי מה זה למעשה, משאית? אוטובוס קומותיים? זה נשמע הרבה יותר מסיבי אבל לא הצלחתי לדמיין את זה כמו שמתואר) ואומרת לעצמה שלמרות שילדי-הזומבים תקפו את הדוקטור, היא לא הייתה צריכה להרוג אחד מהם, לא משנה שהיא הייתה בסכנת חיים, הם רק ילדים ולא יודעים אחרת. בדיוק פרק אחד (!!) אחר כך מלאני הורגת ילד-זומבי שתקף אותה, בלי לחשוב על זה בכלל. זה הרגע שהרס לי את הדמות ולא האמנתי בה יותר.
    דוקטור קלאדוול היא המדענית המרושעת, קצת חד-מימדית, כאילו היא מסוגלת להסתכל על העולם רק בעיניים של המדענית עם לב האבן. אבל היא הייתה כתובה לא רע בכלל, ורוב הזמן הוסיפה את הזווית הראויה של הספקנות והצורך המדעי.
    גברת ג’סטינו גם הייתה לא רעה בכלל, לא חד מימדית, עושה טעויות (מטופשות להחריד. הקטע עם הזיקוק היה מפגר וגם חסר השלכות) אבל לפחות מכירה בכך שהיא טעתה, גם אם רק לאחר מעשה. הפריע לי שבחלקים מסויימים היא הייתה צדקנית גדולה ומביכה, הרבה יותר ממה שקלאדוול הייתה.
    והיה גם את החייל גאלאגר, שכתוב היטב בתור הטירון הירוק שהוא בסך הכל נער שמוצא את עצמו בסיטואציה שגדולה מדי עבורו. עושה דברים אידיוטים אבל בתמימות גדולה, אז מילא (אבל באמת, לא הבנתי בכלל את הבריחה שלו שהובילה למותו. למה הוא עשה את זה?).

    אז הדמויות טובות למדי, והאינטראקציה ביניהן הייתה מעולה, אבל עבורי זה לא הספיק כדי להחזיק את ה- 80 אחוז של הספר הזה בהם הם בורחים מהבסיס ועושים דרכם ל- Beacon. סתם סיפור השרדות סטטי, נטול אירועים או התערבות חיצונית. למעשה כמעט חסר עלילה לגמרי. אני השתעממתי ברובו של הספר ובקושי מצאתי את הערך לקיומו. אז היה יפה ומעניין התהליך הגדול בעצם קבלתה של מלאני ע”י האחרים כישות אינטיליגנטית בעלת רגשות. אבל בסופו של דבר, אנחנו מבינים שזו לא הייתה בכלל הפואנטה אלא היותה של מלאני השלב הבא של ההתפתחות האנושית, וזה לא משנה כלום אם בני האדם יקבלו את השונה מהם או לא, אין בפואנטה הזו בכלל קונפליקט כזה אלא רק השמדה מוחלטת של האנושות כדי לאפשר את התפתחותם של הזומבים. זה מרגיש שהכמה פרקים האחרונים מוחקים את כל מה שהגיע לפניהם מבחינת בניית עולם. אני אוהב מאוד את שני הרעיונות האלו, אבל זה מוזר לי שהם לא חולקים קווים משותפים ודווקא זה שמקבל פיתוח במשך 90% מהספר, נרמס לחלוטין על ידי הרעיון שרק מתגלה ומתפתח כשהספר קרוב לסיום. מבולבל, מרושל ומפוספס למדי.

    ומה היה העניין עם הג’אנקרז? אנחנו פוגשים אותם בקושי שלוש פעמים לאורך הספר, למרות שהם אמורים להסתובב בכל מקום. וחוץ מליצור את הבסיס לאירוע המכולל והתנעת ה”עלילה” האמיתית אין להם שום תפקיד בסיפור או בבניית העולם.

    ודבר אחרון שמפריע לי זה השם של הספר. אני מת עליו. שם מבריק לחלוטין. אבל לאחר הקריאה, מה הקשר שלו בכלל לספר? מה “המתנות” מסמלות בעצם? אני לא מצליח לפתור את זה, וכך זה עוד אלמנט שמאוד אהבתי בהתחלה שנהרס לאחר שסיימתי לקרוא.

    • מאת ניימן‏:

      תשמע, עלילה זה רק נדבך אחד של ספר. אז נכון, העלילה של הטיול השנתי שלי בכיתה ו’ הייתה יותר מעניינת ממה שיש פה, אבל ילדה זומבית? זומבים תבונתיים? ובכלל כל האווירה המורבידית הזאת? אין לי למה להשוות את זה.

      רוזי צצה משום מקום. דאוס אקס מכינה לגמרי. הג’אנקרים גם פתאום צצו ואז נעלמו. עוד דאוס אקס מכינה. גם את מעט העלילה שיש לו הוא מתעקש לקדם בדרכים מלאכותיות.

      סוף הספר (השמדת האנושות) הגיע לי גם כהפתעה. לא הבנתי מה הוא קשור לסוף הסיפור. והקלות שבה מלאני, ילדה מאד רגישה ונחמדה, הופכת תוך שניה לרוצחת המונים בלי נקיפות מצפון? ברררררררררר.

      בקשר לשם (אם הבנתי נכון): הילדה עם כל המתנות הוא המשמעות של השם פנדורה. מלאני פתחה את תיבת פנדורה בכך שהיא שרפה את הפטריה ושיחררה את הוירוס לעולם.

      • כמובן שהעלילה זה לא הכל בספר, כל ספר שהוא, אבל במקרה הנוכחי אני לא מרגיש שהיה משהו שמילא את החלל של העלילה החסרה. כפי שכבר כתבתי, הדמויות והאינטראקציה ביניהן הייתה לא רעה בכלל, אבל זה לא הפך עבורי את הקריאה למרתקת.

        זה מוזר, סיימתי ממש אתמול לקרוא את הספר, וכבר קשה לי להיזכר בפרטים רבים שהתרחשו בכל האמצע שלו. וזה נכון בעיקר לגבי האווירה המורבידית. אני מרגיש שאני לא מבין למה אתה מתכוון. עבורי זה היה בערך כמו כל סיפור זומבים שהוא אי פעם (ונכלל עם הפחות מוצלחים שבהם) וחוץ מתיאורי ה- gore הרבים, לא זכור לי משהו כבד מדי, בטח לא משהו יוצא דופן.

        וכך גם לגבי הזומבים התבונתיים, אותי זה לא הרשים. לא הרגשתי שהצד הזה של הסיפור קיבל את העומק הדרוש או שזה פשוט נעלם לי כליל מהזיכרון (זה ממש מוזר הקטע הזה, הסיפור ממש התנדף לו מהראש שלי, ואני כמעט תמיד זוכר ממש טוב ספרים שקראתי, אני עדיין זוכר ממש טוב את The Martian ואפילו את Parasite [כך שזה לא קשור אם אהבתי את הספר או לא]).

  4. מאת Athaclena‏:

    טוב, קראתי רק את הSAMPLE שאמאזון נתנו לי בחינם. לא בקטע של זומבים אז לא ממש בער לי להמשיך.
    מה שכן? זה שזה בריטי היה לי די ברור גם מהמעט שקראתי – הם לומדים על מלכי אנגליה, וערים באנגליה ומה לא.
    אחזור במועדון הבא כנראה – להתראות עד אז…

  5. מאת ארני‏:

    יותר מהכל זה נראה לי כמו פיצ’ לסרט/סידרה שבסופו של דבר הפך לספר מלא – וסרט.

    אחרי פתיחה מעולה רעיונית, הכל בנוי כמו סצינות עם סביבות ברורות וסגורות – בסיס, אסם, בית, סצינת מרדף, סצינת סיום עם הרבה פיצוצים – ופאנצ’ליינים של סידרה אמריקאית. ממש דמיינתי את הכתוביות עולות אחרי ששחטו את החייל הצעיר בסופרמרקט.

    האופן שבו הזומבים היו לפעמים אגרסיביים ולפעמים סבבה בהתאם למצב רוח, ההופעה של הקרוון הישן שלהם, סיום קצת מגוחך עם הסיפור הידוע על היערות שנשרפים כדי להפרות וההתאמה המושלמת למנגנון הפטריה. הכל קצת הוליוודי ונוח מדי.
    בקיצור, ספר אקשן נחמד אך לעוס עם סצינות פתיחה וסיום מעולות.

    וראיתם שבסרט תופיע מישהי לבנה בתור ג’סטינו? שוב פעם הוליווד.

    לגבי השם – הם לא נותנים לזה להשאר בתור שאלה בכלל, בטח יהיה את ההסבר של פנדורה בקריינות בסוף הסרט…
    חכו ל-station11, זה ספר עם קצת חומר למחשבה…

    • מאת ניימן‏:

      כל כך הרבה בונים פה את סטיישן 11 שאני חושש בסוף להתאכזב ממנו:)

      מישהי לבנה בתור ג’סטינו?! ככה הם הורסים את הדיווריסיטי שהוא בנה שם?

  6. מאת מורן‏:

    אהבתי את הספר, אפילו מאוד.
    וזה למרות שהרבה מהדברים שאהבתי היו קצת שוליים. החלק שבו מלאני מתלבטת אם להישאר עם הילדים כמוה או לחזור למבוגרים (בעיקר ג׳סטיניו כמובן) היה מעולה בעיני, וחבל שרובו קרה אצלי בראש ולא בספר. העובדה שהסיפור זיגזג בין דמויות נתנה לנו לראות שתי אפשרויות פרשנות לאותם אירועים (למשל הבריחה של גאלאגר אצלו בראש ואצל מלאני) ולא באה לידי ביטוי מספיק.
    המדע היה… ממש מזעזע. אני לא באמת רוצה לדבר על זה (טוב, נוירונים חדשים והעובדה שהיא מסתכלת על דברים במיקרוסקופ וישר מבינה הכל הפריעו לי המון יותר מהפטריה).
    אבל הרעיון של זומבים עם יכולת ללמוד ולפתח מוסר היה נפלא, ולי זה מספיק. אולי אני לא בררנית מספיק 🙂
    ותודה על המחשבה על הסיפור כסיפור על התמודדות עם דחפים – לא חשבתי על זה, אבל זה מעניין ונותן נקודת מבט מצויינת לדמויות, בעיקר גלאגאר וקולדוול.

    • מאת ניימן‏:

      בקטע הזה תעריכי הרבה יותר את מירה גרנט. היא אשכרה עשתה מחקר מקיף לפני שהפכה את הזומבים שלה למדעיים.

      מה מפריע בנוירונים חדשים.. לא הבנתי את זה?

      • מאת מורן‏:

        התחלתי אותה וזה התמסמס (לא כי לא היה טוב, סתם). אני בפירוש מתכוונת לחזור.
        נוירונים חדשים לא נוצרים, זה תא שלא מתחלק.

        • מאת ניימן‏:

          אני שואל מתוך בורות: אין עוד דרך לנוירונים להיווצר חוץ מתא שמתפצל? כלומר, לא מתפתחים אצלי בכלל נוירונים במוח מאז הלידה?

          • מאת מורן‏:

            נוירונים לא. קשרים בין נוירונים כן ותאי תמיכה שלהם כן.

            • מאת melquiades‏:

              עקרונית כמעט בכל המוח לא מתפתחים ניורונים חדשים אצל מבוגרים.
              אבל עד כמה שאני מבים יש היווצרות ניורונים חדשים אצל מבוגרים בשני אזורים ספציפיים, ההיפוקמפוס, ועוד אזור שאינני זוכר…

  7. מאת melquiades‏:

    טוב סיימתי את הספר היום.
    התחלתי את הספר עשרה ימים לפני המועדון לאחר הפוסט תזכורת.
    לרוב עשרה ימים לא מספיקים לי לסיים ספר, אבל ניימן הבטיח שזה זורם כמו the martian, אז אמרתי יאללה ננסה.

    ובאמת ההתחלה זרקה אותי לעולם מיוחד, לא בדיוק הsetup שציפיתי מספר זומבים (כל מה שידעתי על הספר זה שיש בו זומבים אבל לא יותר מזה), והספר מאוד זרם. אבל בדיוק כמו שכולם כתבו פה, ככל שוא מתקדם הוא מתדרדר…

    הדמויות מתחילות מעולה, ואיפשהו באזור שליש הספר דווקא ציינתי לעצמי שהנה סופסוף ספר מדב”פ עם דמויות לא מושלמות. כל אחד מארבעת המבוגרים דפוק לחלוטין אבל באופן אנושי ואמין, וכל אחד באופן אחר (סך הכל הגיוני מאנשים שבילו את העשרים שנה האחרונות בעולם זומבים פוסט-אפוקליפטי). גלאגר די שיעמם אותי, אבל שלושת האחרים היו מעולים. אבל כמו כל דבר אחר בספר ככל שהספר מתקדם גם האפיון של הדמויות נהיה יותר מוקצן וקלישאתי. הדוקטור לדוגמא בהתחלה די אמינה בתור מדענית שהדחף העיקרי שלה הוא לרפא את המגיפה, והיא מוכנה להתעלם ממכות מוסריות כלות בכנף לאורך הדרך. אבל לקראת הסוף היא כבר הופכת לסתם קלישאה של מדען מטורף. ובכלל מסתבר שהדחף שלה הוא פרסום ותהילה, בעולם שבו אין עבור מי לפרסם…

    ובאמת עד סוף הספר מלאני כבר הופכת לגיבורת-על וזה די הורס. אז גם הספר הזה נופל במלכודת הגיבור המושלם מדי.

    סך הכל נהנתי מהספר, גם ההתחלה של המסע שלהם דרומה הייתה עדיין טובה. אבל השליש האחרון, בערך מרגע שהם מגיעים ללונדון הוא כבר הרבה פחות טוב. וממתי שמופיעים הילדים הנוספים אז הספר כבר מרגיש מוצר לא אפוי, לשניה חשבתי שהולכים להפוך את זה לבעל זבוב גרסת הזומבים, שניה אחרי זה כבר חוזר להיות מרדף אקשן, ואז מגיע הסוף שבכלל לא אהבתי…

    אבל בסופו של דבר, עבור החצי הראשון של הספר, אני מניח שהוא יזכר אצלי כספר די מוצלח

    • מאת ניימן‏:

      אני איתך כמעט בהכל. אין לי בעיה עם ספרים שרק החצי שלהם טוב (כמו שלא מפריע לי סדרות טלוויזיה עם עונה מדהימה ופרק אחרון מעפן). העיקר שנהניתי מהדרך.

      מה שכן, זורם הוא עד הסוף. לא היה לי קשה לסיים אותו.

  8. מאת melquiades‏:

    אהה, ולגבי הסרט.
    על פי הראיון עם הסופר שיש אצלי בסוף הספר, הוא עצמו כתב את התסריט תוך כדי כתיבת הספר.
    המראיין שואל אותו שם איך זה לעבוד על ספר ותסריט בו זמנית, וכך הבנתי שהולך לצאת סרט…

  9. מאת עמית‏:

    וכרגיל באיחור אופנתי…

    הייתי בטוח שאסיים בזמן ל-1 בחודש אבל אז הגעתי לאמצע הספר, אז כנראה שאני באותה סירה עם אחרים כאן. עד האמצע העלילה סבירה והדמויות זורמות ומשם הכל נמתח ונמרח. ההחלטות חסרות ההגיון של הדמויות אפילו לא מקדמות את העלילה, הן שם רק בשביל להקצין את התכונה(ות) שלהן. ראו ערך אקדח הזיקוק של ג׳וסטיניאו שהוזכר קודם לכן.

    מלבד זומבים תבונתיים, די אהבתי את רעיון ההתפשטות במרחב, מעין מחווה/גניבה מ׳מוסיקת דם׳ של גרג בר.

    בסך הכל סיפור די למלמי שיהיה סרט נהדר/נוראי. לפי אייאמדיבי הסרט ישמור על דייוורסיטי עם השחקנים שיגלמו את מלאני וגאלאגר. ליהוק נחמד לפארקס.

    סטיישן אלאבן זה סיפור אחר לגמרי.

    נ.ב.
    לגבי הפטריה, כל מי ששיחק ב-Plague Inc יודע שהכי קשה לנצח עם פטריה.

  10. מאת מיס בוז'רסקי‏:

    אני בעמדת מיעוט פה, ממש אהבתי את הספר. הרעיונות שבו נפלאים, הדמויות חזקות ואני אוהבת שמציגים סיפור מנקודות מבט שונות. לא הרגשתי שהספר מתדרדר כלל, להפך, הוא היה מרתק ומותח לכל אורכו והסוף מוצלח בכך שהוא הופך על פיו את ז’אנר המסע שבו הגיבורים בד”כ מצליחים להגיע ליעדם ולהציל את העולם. זה קורה, רק שהגיבורה שבעצם הגיעה ליעדה והצילה את העולם היא לא זו שציפינו שתעשה זאת ולא בדרך שציפינו שבה זה ייעשה. יש אירוניה וסוג של צדק פואטי בסיום.
    ואני גם מאד מרוצה שיש שלוש דמויות נשיות חזקות בספר, כל אחת עם אפיון שונה לגמרי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting