המדף הז'אנרי: מרכבת היהלום – בוריס אקונין

מרכבת היהלום הוא הספר העשירי בסדרת הבלש הרוסי ארסאט פנדורין, וכמו רוב ספרי הסדרה, הוא יצירת מופת.

מה לא אמרו על סדרת פנדורין? שהיא הגירסא הרוסית לשרלוק הולמס? שההצלחה שלה ברוסיה שקולה להצלחה של הארי פוטר בעולם המערבי? שהיא יצירת מופת? (אה, את זה כבר אמרתי? נו, לא נורא, נאמר שוב).

אם השורות למעלה גורמות לכם לרוץ להתחיל לקרוא את הסדרה, יש שני דברים שאתם חייבים לדעת עליה קודם.

אלף, הספר הראשון חביב (ולא יותר מזה), השני חביב מאד (אך לא יותר מזה) השלישי ממש טוב (אך לא יותר מזה) והרביעי ואילך הם יצירות מופת שהולכות ומשתפרות מספר לספר. הספרים הראשונים דקיקים. קוראים אותם כהרף עין.

בית, חובה לקרוא את הסדרה או בעברית או ברוסית. התרגום לאנגלית, אם הבנתי נכון, לא באותה הרמה. ברוסית זה ברור. אבל בעברית? עבודת התרגום כל כך מוקפדת ומושחזת, מלאת הערות והארות, ופשוט מעבירה את השפה של רוסיה של המאה ה-19. אני מצדיע ליגאל ליברנט, המתרגם.

מרכבת היהלום הוא הספר הכי שמן בסדרה: 750 עמודים. הוא מורכב משני חלקים. הראשון, נובלה שמתרחשת בזמן מלחמת רוסיה-יפן של תחילת המאה ה-20. השני? רומן בלשי בן 500 עמודים ביפן, שנת 1878. שני הסיפורים מתחברים בעזרת חוט שני דקיק.

אם לא קראתם שום ספר בסידרה, אז באמת שאין לכם טעם לקרוא את הביקורת. אם קראתם את תשעת הספרים הקודמים, אז בטוח שתמשיכו לעשירי. אני מציע שתקראו את הביקורת אחרי שתסיימו אותו.

במילים אחרות: ספויילרים אחרי התמונה. ראו הוזהרתם.

המדף הז’אנרי: מרכבת היהלום – בוריס אקונין

בואו נחלק את הביקורת לשני חלקים:

נובלה: לוכד השפיריות
בהתחלה התבעסתי ממבנה של נובלה ורומן. אני מהאנשים שאוהבים את הסיפור שלהם כמה שיותר ארוך. מה ששכחתי, זה שפנדורין היא סדרה שכל כולה 'סייג לחוכמה שתיקה'. הוא אומר הרבה, במעט.

כך יצא שדווקא הנובלה היא הקרובה לשלמות, וזאת למרות שהיא *לא* סיפור בלשי. הספר הבא בסדרה, אגב, יהיה אוסף סיפורים קצרים. אם ההגיון שלי נכון, הוא יהיה מדהים.

בנובלה מככב פנדורין בן ה-49, וזו אחת הסיבות לשלמות שלה. פנדורין הוא כמו יין; משתבח עם השנים. הוא מוסיף עומק, רבדים וחוכמת חיים.

אם בגיל 22 פנדורין היה שיא המגניבות (סוכן האימפריה הרוסית) , בגיל 49 הוא שיא השיעמום: מהנדס בחברת רכבות. לא בדיוק המשרה עליה חולמים ילדים. אבל פנדורין מלמד שכל עבודה צריך לקחת במלוא הרצינות. אם תקחו את העבודה ברצינות, היא תביא אותכם למקומות מעניינים.

סיבה נוספת לשלמות הנובלה היא רוסיה. אקונין יודע לתאר כל מקום בצורה אמינה: בין אם זו יפן של המאה ה-19, ספינה בלב ים, או מחנה מלחמה רוסי. אבל כשהוא מספר על מוסקבה הוא עושה את זה ברגש. למקום בו גדל אדם יש חיבור ברמה אחרת.

מוסקבה של אקונין מלאה בטיפוסים רוסיים ביותר. נלהבים, קנטרנים, טובי לב ותככנים. רוסים
כמו בקומיקס מצחיק.

ההפך המוחלט מהם הוא הנינג'ה היפנית, הרע של הסיפור. כמו כל הרעים בפנדורין, הוא סופר-הירו: מנטלית ופיזית. אבל אז יש את תת העלילה בו הוא מתאהב לאיטו, בלי משים ובלי שליטה – וזה מקסים.

ההתאבדות שלו בסוף הייתה הדבר הכי צפוי בעולם. קצת אירוני שבהמשך הספר אקונין נוזף ביפנים שהם 'פותרים כל בעיה מוסרית עם התאבדות'.

הנובלה מסתיימת בקליף האנגר על הקשר הסודי בין הנינג'ה לבין פנדורין. ניחשתי מראש שזה קשר אב-בן, אבל זה ריגש אותי למרות זאת. אקונין הוא המלך טוב-הטעם של ממלכת הקיטש.

רומן: בין השורות
מרכבת היהלום לוקח אותנו ליפן של שנת 1878. זה אחד התיאורים הכי חיים ואמינים שקראתי ל"מקום אחר" אי פעם. אקונין הוא מומחה לתרבות יפן, ואני מאמין שכל פסיק ותיאור שיש בספר מגובים עובדתית. החכמתי. למדתי את יפן של המאה ה-19.

מצד שני, אקונין לוקה בהערצת יפן. יש ספר מד"ב (מומלץ) של לארי ניבן: הקיסם בעינו של אלוהים. מתואר שם גזע חיזרים בו כל אחד נולד למקצוע מסוים, ומתמחה בו לרמת שלמות מפליאה. מזכיר לכם משהו, אה אה? היפנים של אקונין אולי?

אני מכיר את היחס הזה. יש לי אותו מדי פעם כלפי גרמנים – ואתם יודעים מה? גם כלפי מתמטיקאיים רוסיים שעברו הכשרה מקצועית שזו שלי נראית כמו גנון לעומתה. אבל כשמכירים את האנשים בתרבויות האלה לעומק, לומדים שהמקצועיות הרובוטית היא על פני השטח בלבד. אקונין כמובן מעולם לא הכיר יפנים מהמאה ה-19, ולכן הוא השאיר את המקצועיות חסרת הפשרות, בלי רובד נסתר.

מרכבת היהלום מרגיש כמו הספר שאקונין רצה לכתוב כל חייו. זו אולי אחת הסיבות שהוא הופיע מאוחר בסדרה, וחזר אחורה בקו הזמן שלה.

כתיבת רומן כזה דורשת עבודת מחקר ויצירתיות מטורפת. כל פרק מסתיים בהאיקו, וזה האיקו יפה בצורה לא הגיונית. אתם יודעים כמה זמן לוקח לחבר כמות כזאת של האיקו מקסימים? אפילו אני, שונא שירה מושבע, התחברתי אליהם. איזה התחברתי, הם ריגשו אותי לגמרי ועכשיו אני רץ להזמין ספר האיקו.

בעיה אחת של הרומן היא האורך. הוא מנוצל לעלילה בלשית מפותלת, שמתישהו מתישה. גם מתיאור תרבות יפן, שהרגע החמאתי לה, יש עודף יתר. לא יודע מה איתכם, אבל בהרפתקאות פנדורין בכפר הנינג'ה כבר ממש נמאסו עלי התיאורים האלה.

אבל החסרון הכי גדול של הסדרה היא פנדורין עצמו. בגיל 22, הוא פשוט לא טיפוס כזה מעניין. נמהר, דעתני ועם חולשה מדהימה לנשים. לא ברור איך הוא מחשיב עצמו כאיש בעל שליטה עצמית. יש גירסא רוסית של הביטוי 'איזהו הגיבור השולט ביצרו'? כי הגיבור הזה הוא לא פנדורין.

אחת מההפתעות הגדולות של הסדרה היו בנובלה בתחילת הספר, כשפנדורין *לא* שכב עם זמרת האופרה הרוסית. בדיעבד מסתבר שזה כי הוא חשב שהיא טומנת לו מארב. אבל בחיי, חשבתי שברגע שהוא ייווכח בטעות, הוא יעביר אצבעות בביישנות בשערו, וישאל אותה בגמגום מקסים (בעודו מפשיל מכנסיו) 'אהמ, א..יפה היי..נו?'. פנדורין לא אומר 'לא' לסקס!

אחרי שתקראו את מרכבת היהלום, תרגישו שאתם לא רוצים להיות מאוהבים יותר לעולם. כי כולנו פגשנו את או-יומי שלנו. שנדמה היה שמתנהלת לנו עם הלב בדייקנות של מהנדסת. למרות שבדיעבד, הסתבר שזה לא היה נכון. אבל בזמן אמת? כל ההתנהגות שלה נראתה כל כך מחושבת, מדויקת ומודעת לעצמה. מרכבת היהלום יעשה כואב בלב לכל מי שאי פעם חשב ששיחקו איתו.

יש כמה דברים ברומן שלא אשכח הרבה זמן:
– הסצינת במאורת ההימורים בפתיחה (אחת המגניבות אי פעם). באותו הרגע הערצתי את אקונין כמו ילד קטן.
– או-יומי מאבחנת את פנדורין בשיחה הראשונה שלהם כ'המזל והדברים אוהבים אותך, אבל לא הגורל'. זה גרם ללב שלי לקפוץ מכמה שזה נכון.
– מאסה אדיר אדיר אדיר, אבל כמובן מכור לסקס כמו רוב הגברים בסדרה. חבר'ה, מה נסגר פה? זה רומן בלשי רוסי או משחקי הכס?

יש כל כך הרבה עלילה, דמויות, חוכמה, רגש וניטפוקים במרכבת היהלום, שאפשר להמשיך לדסקס אותו לנצח. אתם מוזמנים לעשות את זה בתגובות, אבל אני אסיים פה במשפט אחד, שמסכם עבורי את הסדרה:

כל ספר של פנדורין הופך אותי לאדם עמוק יותר.

29 תגובות

  1. פשוט יעל הגיב:

    לגמרי מסכימה איתך לגבי ההנאה ועוד יותר מזה לגבי החולשות של הספר. אותי זה באמת עייף קצת יותר מדי, ולמרות שאין לי ספק בעמוק התחקיר של אקונין, יפן שלו יוצאת קצת סטריאוטיפית לפעמים (ולא רק יפן). אבל הכיף של הספר מפצה על זה. נראה לי שאני עוד צריכה קריאה חוזרת כדי לגבש דעה של ממש.

    ולגבי אשתו של זמר האופרה (היא בעצמה דווקא לא זמרת, נדמה לי, אלא איזו אצילה?), אני חושבת שבעיקר היה ברור לפנדורין שהיא לא באמת מעוניינת בו – הרי היא רצתה לפתות אותו רק כדי לעזור לאהובהּ. מכור לסקס או לא, פנדורין הוא לא בקטע של נשים שהן לא בקטע שלו.

  2. מורן הגיב:

    אני מצטערת, אבל עד יפן. פחחחח גרמניה 😉

    אבל כן. הנובלה יותר מהודקת ויותר טובה. ברומן בעיקר התמקדתי בדברים הנפלאים – יפן, מאסה, יפן, מאסה 🙂
    אני מסכימה עם יעל לגבי אשתו של זמר האופרה. אצל מאסה סקס זה סקס ורק צריך לדאוג שהמעמד יתאים. אצל פנדורין? הן צריכות לרצות אותו בגללו (לא שזה כזה קשה, כן?)
    ואת או-יומי אני בכלל לא אוהבת P:

  3. מורן הגיב:

    אה, ולגבי קריאה חוזרת – יום אחד (בפנסיה?) אני פשוט אשב ואקרא את כולם ברצף. בינתיים אני מחכה שיתרגמו את כולם.
    אה, ולגבי התרגום לעברית – יגאל ליברנט התארח בקבוצת הפייסבוק "ספרים?" והיה נפלא כצפוי.

    • ניימן הגיב:

      פספסתי את האירוח שלו. הוא סיפר משהו מיוחד?

      אני חושב שעדיין יוצאים ספרים ברוסית, אז לפני שיגמרו לתרגם את כולם, צריך לחכות שאקונין יסיים לכתוב את כולם, וזה כנראה באמת יקרה בפנסיה שלנו.

      • מורן הגיב:

        https://www.facebook.com/groups/326964094046662/permalink/955290531214012/ (רק למי שחבר בקבוצה)
        לפי אותו אירוח נשאר רק עוד אחד לכתוב 🙁

        • אלה הגיב:

          באמת יש רק עוד אחד לכתוב. בטח הרשע הזה יהרוג את פנדורין ויחד איתו את הלב שלנו 🙁

          ספר הסיפורים הקצרים ממש מעולה אגב והוא כבר בתהליכי תרגום לפי מה שיגאל אומר!

          • פשוט יעל הגיב:

            אל תצלבי אותי, אבל אני לא חושבת שיש בעיה שהוא יהרוג את פנדורין, אם זה ייעשה היטב. בסה"כ, תמיד אפשר לכתוב (עוד) סיפורי פלאשבק, היו לו חיים די מלאים.

            • ניימן הגיב:

              מצד שני, אם הוא לא הורג אותו באיבו, אז פנדורין הבלש החוקר בגיל 85 זה שוס רציני.

            • פשוט יעל הגיב:

              אני לא יודעת, בעיניי יש גבול כמה אפשר לקחת אותו לתוך המאה העשרים. למיטב זכרוני הוא צריך להוולד בסביבות פלוס-מינוס 1860, אז גיל 85 זה כבר סוף מלה"ע השנייה. זו פשוט לא תקופה שמתאימה לו. איכשהו עד מלה"ע הראשונה עוד אפשר לסחוב, אבל לא אחרי המהפכה הסובייטית, לדעתי, זה כבר יקלקל יותר מדי את הפואנטה של הספרים ('לחיי המאה ה-19' וגו').

            • פשוט יעל הגיב:

              בעצם אולי אם שולחים אותו מחוץ לרוסיה אפשר לגרור את זה קצת לשנות העשרים-שלושים של המאה ה-20 (תקופת היובש בארה"ב, המאבק נגד המאפיה וכו'), אבל זה עדיין לא משהו בעיניי.

            • אלה הגיב:

              הספר הבא שייכתב הוא בוודאות האחרון כרונולוגית בסדרה (לא נראה לי שאקונין יעשה לנו מרטין וימשיך לכתוב אותו לנצח). הוא אמור להתרחש במלחמת העולם והמהפכה. אקונין אמר שאין סיכוי שהוא יכניס את פנדורין לרוסיה הקומוניסטית כי אין בה מקום לסמוראי-ג'נטלמן.

              לדעתי לא חייבים להרוג אותו כדי לסיים את הסדרה. הוא תמיד יכול לחזור ליפן ולחיות שם עד גיל 200 באיזה מנזר בהרים. או לברוח לארה"ב. לא יודעת, אפשר פשוט לסיים את זה פתוח בלי לשבור את הלב לקוראים.

              That been said
              אני אישית חושבת שהוא כן יהרוג אותו. יש תאוריה אחת שמבוססת על ספרים נוספים של אקונין שהם לא על אראסט אבל כן קשורים אליו בעקיפין ושם יש כל מיני רמזים שאפשר להבין מהם לאן הרוח נושבת.
              מצד שני… אקונין תמיד ידע להפתיע.

            • ניימן הגיב:

              האמת היא שאקונין עושה הרבה דברים טוב – אבל לא זכור לי שמפתיע.

              מרטין הוא זה שיודע להפתיע מבין השניים (ולפחות ע"פ שלושת הספרים הראשונים של שיר של קרח ואש, הוא זה שיודע להפתיע הכי טוב בהיסטורית הפנטזיה)

            • מורן הגיב:

              הי, אני גם לא רוצה שהוא יהרוג אותו, אבל כנראה אוהב את זה מאוד אם זה ייעשה היטב (ואשנא פרישה ליפן כתובה גרועה – למרות שזה אקונין אז אני לא חושבת שיש גרוע).

            • פשוט יעל הגיב:

              שוב, אל תצלבו אותי, אבל אם הוא מרגיש שאין לו עוד מה לכתוב בסדרה, טוב מאוד שהוא מתכנן לגמור אותה (ומהבחינה הזו, לא כ"כ אכפת לי אם פנדורין ייהרג או יוצא לגמלאות). לא רוצה שהוא ימרח דברים רק כי זה מה שהמעריצים ביקשו.
              (דומה אבל שונה: 'הקידה האחרונה' היא אחד מסיפורי הולמס הגרועים ביותר, בעיניי.)

            • פשוט יעל הגיב:

              ורק רציתי לציין שלפני רגע כתבתי בטעות בתרגום שאני עובדת עליו fanger במקום danger, וחשבתי שזו דווקא מלה לא רעה לציין את הסכנה להכעיס את הפאנדום שלך.

            • מורן הגיב:

              לא הייתי צולבתאיתך גםאם לא הייתי מסכימה איתך, את יודעת…
              אני מסכימה, אם הוא מרגיש שהסדרה מגיעה לסופה הטבעי, זה הזמן לעצור. אבל זה לא אומר שאני אהיה פחות עצובה מזה.
              מה שיגרום לי להיות פחות עצובה זו כמובן סדרה שנמרחת מעבר לרצוי ואז אכעס שקלקלו לי. עצב יכול להיות טוב 🙂

  4. י.ל. הגיב:

    מצדיע בחזרה! נפלה טעות הקלדה קטנה בפסקה השישית – מלחמת רוסיה-יםן התרחשה בתחילת המאה העשרים.

  5. קרן הגיב:

    אני דווקא מאוד נהניתי לקרוא את כל הסדרה באנגלית. לא קוראת רוסית, אבל ניסיתי את התרגום לעברית ועומס ה״הערות והארות״ היה לי טרחני ומעיק. קראתי את מרכבת היהלום בשקיקה, לא הרגיש לי ארוך או מתיש, והוא בעיני היהלום שבכתר בסדרה של פנדורין

    • ניימן הגיב:

      ואללה? מודה, לא הסתכלתי בתרגום לאנגלית, ואני מסתמך על מה שאחרים אומרים לי. אז טוב לקבל דעה שונה.

      צריך סקר 'ספר הפנדורין הכי טוב':)

  6. פ.ו הגיב:

    כמה הערות:
    1) לא ידוע לי מתי פנדורין מת… אבל יש סדרת ספרים נוספת שמתרחשת ברוסיה בת ימינו (מעולה דרך אגב…). הגיבור שלה הוא נכד או נין של פנדורין והוא לורד אנגלי (ז"א פנדורין לא ימות עד שהוא לא יעשה ילד וישתקע באנגליה…).
    2) חוץ מספר הסיפורים הקצרים ישנם עוד 2-3 ספרים שמתרחשים ב 1911 ו 1914.

  7. יעל הגיב:

    וואו, איזה ספר.
    האמת שחיכיתי להגיע כבר ל"מרכבת יהלום", גם כי הוא ממלא חור גדול בהיסטוריה של פנדורין ובשאלה מאיפה צץ מאסה, וגם בגלל יפן, בה הייתי בשנה שעברה (נראה כמו נצח מאז…). הספר לא הכזיב.
    כן, פנדורין היה פחות מעניין בגיל 22, ותמים משהו, לעומת מי שהיכרנו בספרים האחרונים, אבל זה לא הפריע לי. החלק היפני הגיע בזמן, כשיש לנו כבר קשר רגשי למאסה שהלך ונבנה לאט (ובמיוחד ב"אהוב המוות") וגם הרבה יותר לפנדורין, וכשיש לנו את הראייה קדימה על איך כל העלילה הפכה אותו למי שהוא. שעשעו אותי גם הערות קטנות של הדמויות על איך הן רואות את העתיד של יפן, אמריקה וכו', כ-140 שנה אחורה מזמננו, שבו הריקשה התחלפה ברכבות קליע חייזריות. אפילו הצטערתי קצת שכל מה שראיתי מיוקוהאמה זה רק התחנה המרכזית, אם כי מן הסתם בעיר המודרנית על כמעט ארבעת מיליוני תושביה לא נשאר הרבה זכר ליוקוהאמה של פנדורין. התיאורים של המקום והזמן בהיסטוריה מרתקים, גם בסיפור הראשון.
    בכל אופן, הספר היה פחות מהנה אם הוא היה מגיע בסדר כרונולוגי.

    וכן, גם אני ניחשתי מיד בתום הסיפור הראשון מה יהיה הסוף של השני, ובדיעבד (כי לא הסתכלתי על העטיפה לפני), תקציר העלילה מאחור גם די מסגיר את זה. כמו שאמר ניימן – אקונין לא באמת מפתיע. ובכל זאת, מהנה. אם כי, קצת לא ברור לי הרעיון של שריפת הפתק – רצית למלא את משאלתה של אמך, מה הסיפור בשביל נינג'ה מעופפת, נעלמת, מהלכת על קרקעית נהר, משתקת בנגיעה יותר מאחיזת המוות הוולקנית וכו', להשלים משימה של להעביר פתק ליעדו?

    הערצת יפן של אקונין לא הפריעה לי כל כך, כי הערצת יתר שלה זו תופעה שנתקלתי בה הרבה אצל זרים באופן הרבה יותר מעצבן… הם אכן שמים דגש על התמקצעות וגאווה בעבודה, אבל נו, איך אומרים, גם הרכבות ביפן מאחרות לפעמים, ולא ראיתי שמישהו בתחנה עשה חרקירי בעניין.
    בניגוד אליך, בעיניי הסיפור הראשון היה הפחות מוצלח. איכשהו לקח לו זמן להתחמם, ולא באמת התחברתי לדמות הראשית.

    ההייקו מקסימים. היה מעניין גם לגלות מאיפה הגיע החלק השני של שם העט של בוריס אקונין, ודי מבאס לגלות שהכינוי של מאסה היה הפסל המכוער והשנוא עליי הזה שתקוע בכל מקום ביפן. בעע.

    החלק הכי מבאס בספר: זה אומר שנשאר לי רק עוד ספר אחד לפני שנגמרים לי הכרכים בעברית. איפה ליברנט? לא היה לו זמן בסגר לרוץ על תרגום של עוד ספר-שניים?

  1. 13 בנובמבר 2023

    […] בריטי, ככה פנדורין הוא בלש רוסי. סדרה מדהימה, נראה שהביקורת על הספר העשירי מציגה אותה טוב. ⭐ לבד על מאדים – אנדי וייר [ביקורת]. אם יש אדם אחד […]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Subscribe without commenting