המדף הז'אנרי: פנדמוניום – דריל גרגורי
פעם, בארוחת צהריים בגרמניה, הצעתי רעיון מהפכני: לאפשר הגשת עבודת דוקטורט בזוגות (או קבוצות). כל צוות כותבי הדוקטורט יקבלו תואר כשהוא יאושר.
זאת הייתה הלצה. אבל רמת ההתנגדות שגילו הגרמנים לרעיון גרמה לי לאמץ את הרעיון בחום ולהגן עליו בחירוף נפש.
למה לא בעצם? שאלתי. יש אנשים שעובדים טוב בצוותים אך לא לבד. האם זאת סיבה להעניש אותם? למנוע מהם אפשרות לקבל דוקטורט? מה זה האדרת היכולת האישית הזאת? אנחנו האקדמיה או בסרט סופר הירוז של מארוול?
הדיון לא נגמר טוב. הגרמנים האדימו וצרחו. אני רק הקצנתי בתגובה את מהפיכת הדוקטורט שלי ("לאפשר לקהילות וירטואליות שהוכיחו רמת דיון גבוהה להעניק תואר דוקטורט"). בגלל זה אני לא מתאים לחיות בגרמניה.
אם הייתי סופר, הייתי לוקח את הרעיון המגוחך הזה, ומבסס עליו סיפור מד"ב קצר. זה מה שמד"ב טוב עושה, הופך רעיון מגוחך לעולם הגיוני. לוקח את המציאות, משנה בה אלמנט אחד, ובוחן מה קורה.
זה בדיוק מה שדריל גרגורי עושה בפנדמוניום. כותב סיפור על העולם שלנו, אבל עם שינוי מגוחך אחד.
הוא עושה את זה מושלם. הוא גורם לרעיון המגוחך להרגיש ריאליסטי ואמיתי. הוא בוחן אותו מכל כיוון, ורואה איך זה יתאים לחברה שלנו.
מה שדריל גרגורי עושה לא מושלם, אלא רק טוב, זה לכתוב סיפור. פנדמוניום לא סוחף בשום נקודה. הוא גם לא עמוק מדי, לא ברור לי אם יש לו אמירה על העולם, ולא הרגשתי אדם עמוק יותר בסוף הקריאה.
מה פנדמוניום כן? ספר מד"ב טוב. לא משהו שימשיך איתי הלאה שנים, אבל כן ספר חכם שנהניתי מאד לקרוא.
פנדומוניום הוא גם ספר עם כריכה מרהיבה בעברית. דברים שלא מגלים כשקוראים באנגלית, בטח בפורמט דיגיטלי.
תדמיינו לכם עולם בו דיבוקים הם תופעה אמיתית.
יותר מזה, תדמיינו לכם שתופעת הדיבוק החלה לפתע בשנות החמישים של המאה ה-20. האנשים בהם נכנס הדיבוק לבשו דמויות קבועות. היה את "הקפטן", היה את "המלאך הקטן" והיה את "האמת".
בדל פירס, גיבור הספר, נכנס דיבוק כשהיה ילד. זה השפיע עליו לשארית חייו.
למעשה, דל עדיין חושב שהדיבוק נמצא בתוכו – למרות שכל המומחים הגדולים לדיבוקים בעולם (דיבוקולוגיה הפכה לאסכולה אקדמאית) מסבירים לו שזה בלתי אפשרי.
הרעיון (המגוחך) הזה, והטיפול המד"בי אקדמאי בו מרתקים. למרות שפנדמוניום הוא ספר הביכורים של גרגורי, הוא כותב אותו בצורה משויפת כמו אמן מד"ב ותיק.
מצד שני, ההתמקדות ברעיון היא גם החולשה של הספר. העלילה "מסעו של דל פירס למצוא את האמת בקשר לדיבוקים" פשוט לא מעניינת מספיק. היא מתמקדת יותר מדי במודל הדיבוקים שבנה גרגורי, ולא מספיק בשאר האלמנטים שעלילה טובה צריכה.
פגשתי את דריל גרגורי בוולדקון שנה שעברה בהלסינקי. ב-2013 הוא גם היה אורח הכבוד של אייקון בישראל. גרגורי הוא בהחלט סופר שחי את הקהילה. הוא אדם שמכיר ואוהב את הז'אנר. הוא כתב עשרות סיפורי מד"ב קצרים.
רואים את זה בפנדמוניום, ספר הביכורים שלו. אחת הדמויות היא פיליפ ק' דיק (שפנדמוניום מרגיש כמו יצירה שפויה שלו קצת). יש בספר גם ציטוטים ממסות מדע בדיוני ופנטזיה.
אני קצת אמביוולנטי בקשר לפנדמוניום. הוא כתוב היטב, אבל לא סחף אותי בשום שלב. הוא מד"ב מקורי, אבל לא ברור איך ואם הרעיון בו קשור למציאות?
לדריל גרגורי יש קהילת מעריצים אדוקה שהולכת וגדלה משנה לשנה. פנדמוניום אולי לא יזכה בתואר ספר השנה שלי, הוא הוא כן מד"ב טוב. וכן שכנע אותי להמשיך עם גרגורי הלאה.
ביקורת של אהוד מימון, שאהב את הספר הרבה יותר ממני.
[פנדמוניום – דריל גרגורי, 2011 בעברית, 2008 באנגלית. 284 עמודים בעברית]
בדיוק סיימתי את spoonbenders של גרוגורי הבוקר
הרבה יותר קליל, כמעט קומדיה, בהשוואה לקודמים של גריגורי שקראתי.
ממולץ.
הספר הבא במועדון הקריאה כאילו?
אני אוהב את הרעיון שלך לגבי דוקטורט.
בביולוגיה כיום מאמרים רבים מוגשים על ידי מספר "כותבים ראשונים" (מבוצע על ידי כוכבית מעל השם שמסמנת equal contribution), לרוב מדובר בלא יותר משלושה תורמים שווים, אבל בז'ורנלים הממש נחשבים כבר ראיתי מקרים של ארבעה כותבים שחולקים את הקרדיט.
עבודות רבות היום בתחום כוללות ניסויים רבים שלפעמים מערבים תחומי ידע שונים, ולאחר ביצוע הניסויים הרבה מהחדשנות מגיעה בשלב ניתוח הנתונים, ו\או חידושים אלגוריתמים בביו-אינפורמטיקה. והתוצאה היא שכל מאמר כמעט באמת מייצג עבודה שוות ערך של מספר סטודנטים.
פעמים רבות סטודנט מפרסם יותר ממאמר אחד במהלך הדוקטורט שלו וכך יוצא שבכל מאמר יש לו שותפים אחרים ובסופו של דבר ניתן להרכיב אוסף עבודות לכדי תזה שהינו ייחודי לסטודנט הזה.
אבל מה קורה אם שני סטודנטים עובדים מצויין יחד, והם גם הגיעו למעבדה בערך באותו זמן כך שהתקופה שלהם במעבדה חופפת, ובסופו של דבר הם חתומים יחדיו כתורמים שווים על שלושה-ארבעה מאמרים.
נראה לי אך טבעי שגם את תזת הדוקטורט הם יגישו ביחד, וכל אחד יוערך על העבודה המשתופת, מבלי שהם יצטרכו לעשות שמיניות באויר כדי להבליט את התרומה הייחודית של כל אחד מהם בנפרד.
לא יודע כיצד זה נראה בתחומים מדעיים אחרים…
אבל הייתי מנחש שבכל תחום ניסויי זה יראה דומה. כל פרויקט ניסויי היום דורש שיתוף פעולה של מספר שותפים. ואני מניח שגם בתחומים תיאורטיים שיתוף פעולה של אנשים מרקע שונה יכול רק לתרום.
במתמטיקה סדר הכותבים נקבע לפי סדר שמות המשפחה שלהם ב-א'-ב', לא רמת התרומה. זה חוסך המון חיכוכים. מצד שני, יש טענות שלאנשים ששם המשפחה שלהם מתחיל ב-a יש יתרון בקריירה האקדמאית.
גם בעבודה תיאורטית השלם של עבודת שני אנשים עולה על סך חלקיו. בטח אם שניהם מביאים תתי התמחויות שונות. אבל אפילו שני אנשים מאותו התחום, כי שני מוחות חושבים מהר יותר ממוח אחד.
אגב, מה שתמיד עניין אותי זה שיש תחומים בהם שיתוף פעולה לא עוזר. כתיבת ספר נגיד. אני לא חושב שאם תקח את דוסטרוייבסקי וטולסטוי ותתיל עליהם לכתוב ספר ביחד, תקבל משהו טוב יותר ממה שכל אחד מהם עשה לבד.
דווקא בספרות יש לך דוגמא בולטת מול העיניים, לכתיבה משותפת.
אחת הסדרות האהובות עלייך The Expanse
צודק. אבל אני לא יודע אם השלם עולה על סכום חלקיו; שניהם סופרים מצליחים גם בנפרד.
לא בטוח לגבי ציור, פיסול וכדומה.
ודרך אגב, הבעיה העיקרית בשיטה של מתמטיקה היא כשאתה מחליף תחום.
אני את המסטר עשיתי באבטחת מידע, שם ירשו את הסדר האלפביתי ממתמטיקה, ולכן בשני מאמרים אני רשום שני רק בגלל השם.
אבל כשאתה עובר לתחום שנוהג לרשום כותבים לפי סדר חשיבות, אף אחד לא יודע את זה.
(זה יכול להוות בעיה גם אם אתה לא מחליף תחום, כי בתוך הפקולטות להנדסת חשמל למשל חלק מתתי התחומים נהוגה שיטה אחת, ובחלק השיטה השניה)
הגרסה האנגלית עדיפה בעיני.
מומלץ ביותר. תודה על השיתוף
בביולוגיה כיום מאמרים רבים מוגשים על ידי מספר “כותבים ראשונים” (מבוצע על ידי כוכבית מעל השם שמסמנת equal contribution), לרוב מדובר בלא יותר משלושה תורמים שווים, אבל בז’ורנלים הממש נחשבים כבר ראיתי מקרים של ארבעה כותבים שחולקים את הקרדיט.