המדף הז'אנרי: The Power – נעמי אלדרמן
ב-1984 כתבה מרגרט אטווד את סיפורה של שפחה [ביקורת], שמספר על עתיד דיסוטופי בו נשים מקבלות מעמד של שפחות. הייתה שם אמירה על התדרדרות לדיקטטורה, בעיות מגדר, ניצול כוח והמין האנושי.
ב-2012-2013 חנכה אותה מרגרט אטווד סופרת בשם נעמי אלדרמן בתוכנית החונכות של רולקס. כמה שנים מאוחר יותר, ב-2016, הוציאה אלדרמן את The Power. ספר קונספט שעושה רושם מתכתב עם סיפורה של שפחה.
מעטים הספרים שמוכתרים כקלאסיקות מיידיות כמו The Power.
מהרגע בו יצא מתחרים המבקרים על הזכות לכנותו יצירה על-זמנית. כולם החמיאו לו, מהניו יורק טיימס דרך הגארדיאן עד לוושינגטון פוסט. השווה אותו לא רק לסיפורה של שיפחה אלא גם לצד שמאל של החשיכה המופתי. אחד מחברי, שאדם שקורא כמויות של מד"ב ופנטזיה, עף על הספר וקרא לו יצירה מטרידה שלא עוזבת אותך".
על כן ברור שאני מסתבך עם כל העולם כשאני אומר שלא סבלתי אותו.
מסוכן לכתוב ביקורת שלילית על The Power. דורות עתידיים ישאגו בכיכר העיר שניימן ברברי שלא מבין מחייו. אבל מה לעשות? רציתי, באמת רציתי. אבל לא נהניתי מהספר. לא.
על פניו אני אמור לעוף על The Power. הוא ספר מקורי, ואני מחפש ספרים מקוריים בנרות. גם המסר שלו – אם הבנתי אותו נכון – תואם לדעתי על העולם.
ייתכן שפה הבעיה; הספר לא חידש לי רעיונית. קצת כמו שהיה לפני כמה שנים עם יושרה שוויונית.
אופציה שניה היא שלא ממש ברור מה המסר. נראה כאילו ש-The Power הוא מדע בדיוני מגדרי. סיפור על עולם בו נשים זכות בדומיננטיות פיזית על גברים, והם משתמשים בה באכזריות קיצונית. אני מבין זאת בתור אמירה שכוח משחית, לא שמגדר משחית. מצד שני, הספר מתמקד כמעט בהנאה בדומיננטיות הנשית, עד שלפעמים נדמה שהסופרת מקבלת באהבה את האכזריות, ולא בעין ביקורתית.
יש טוויטרית שאני אוהב בשם Sarah Jamie Lewis. היא כל כך חכמה שזה לא הוגן כלפי שאר האנושות. מוקדם יותר השנה היא טענה, ובצדק, שבני אדם לא נועדו להחזיק כוח על בני אדם אחרים. הם לא טובים בזה. שרה מקדישה את חייה ליצירת מערכות שיתפקדו ללא מרות. נעמי אלדרמן כתבה ספר, שנדמה שזה המסר שלו.
אני מכיר בייחודתיות של The Power. אני חושב שהוא ניסוי מחשבתי מעניין, והיה מעולה בתור סיפור קצר. אבל בפורמט של כמה מאות עמודים, הוא ניסוי מחשבה שיצא מכלל שליטה, ולא ברור עד הסוף מה מטרתו.
נערה מחשמלת למוות גבר מבוגר שמטריד אותה מינית. היא לא משתמשת בשוקר, אלא באצבע שלה.
יום אחרי זה מגלות כל הנערות בעולם שיש להן יכולת להוציא זרמים חשמליים מהגוף. הנערות יכולות לבחור שהזרמים לא יהיו קטלניים, אבל כן מאד כואבים. הן מתחילות לרדות בבנים בכיתה. יוצרות משטר פחד.
הסדר העולמי החדש שנוצר הוא עולם דומה מאד לזה שלנו היום, רק עם נשים בעמדות הכוח. הנשים הן הגנגסטריות וראשות הממשלות. הממסד הדתי, צבוע כרגיל, מוצא פרשנות חדשה לנצרות. ההתמקדות עכשיו היא לא בישו, מפתאום, אלא במריה, אימו. הרי היוצרת גדולה מהיצירה?
הסיפור של "איך הנשים השתלטו על העולם" מועבר מנקודת מבטן של כמה דמויות. כל אחת נותנת אספקט אחר של המהפיכה.
בעמודים הראשונים של הסיפור מאד אהבתי אותו. הרעיון מוצג על ההתחלה, ומוסבר מעולה. הדמויות נראות מסקרנות. אבל ככל שהספר התקדם, כך התקדמה ההשתעממות שלי. הוא כלל יותר מדי סצינות סאדיסטיות ופחות מדי עלילה. צורת הכתיבה מנסה להציג את זה כמו ספר מתח או אקשן, אבל זה התבזבז עלי לגמרי.
יותר מכל, הספר הזכיר לי Fan Fictions שנתקלתי בהם בעבר.
יודעים מה זה Fan fiction? אלו סיפורים שנכתבים בהשראה של יצירות מפורסמות. יש, למשל, המון פאן פיקשן בעולם של הארי פוטר או באפי. יש לי גילטי פלז'ר של לקרוא כאלה מדי פעם.
עולם הפאן פיקשן מתרכז ברובו בסיפורי פנטזיה מיניים ולא בעלילות חדשות. יש סוג של פאן פיקשן שנתקלתי בו – בלי לינקים, אני לא זוכר איפה – על עולם עם נשים שזוכות כוח קסם ומנצלות את זה לסיפורים אירוטיים סאדו-מזוכיסטיים עם גברים בתור החלשים. The Power, וסליחה שאני אומר זאת, מזכיר לי בחלקו את הסיפורים הללו.
זה אחלה בתור סיפור אירוטי; זה קצת פחות מחזיק בתור ספר מד"ב.
אני בהחלט מסכים עם המסר של The Power. הבעיה שחשף קמפיין Metoo היא לא של גברים חרמנים כוחניים שמטרידים מינית, אלא של בני אדם כוחניים חרמנים שמטרידים מינית. רק שמכל מיני סיבות קצת עצובות, רוב האנשים הכוחניים כרגע הם גברים (שזאת בעיה נפרדת, לספר ופוסט אחר).
העמדה שלי תמיד היא שאני לא אוהב אנשים כוחניים, גברים או נשים. חייזרים או אנדרואידים.
חייבים להשוות את הספר לסיפורה של שיפחה. אז ככה: סיפורה של שיפחה עדין, עם מסר ברור יותר, עטוף שכבות בצורה מופלאה, וכתוב עם פרוזה רזה ומצויינת שיכולה להחזיק ספר קונספט.
ל-The Power יש רעיון מסקרן, אבל ביצוע גס, ומסקנה מבלבלת מדי. ברור שיש הרבה שאהבו את הביצוע, ושבטח ראו ברעיון משהו שונה ממני. אבל בינתיים, אני במחנה שלא מת על הספר. נחזור לביקורת עוד עשור, לראות אם יצאתי חומוס שלא מבין קלאסיקה מודרנית.
[The Power – נעמי אלדרמן, 341 עמודים, 2016]
נראה לי שאתה יותר נהנה מדיסטופיה שבה נשים בעמדת נחיתות מכזו שבה גברים נמצאים בעמדה הזו. פחות כיף לך ומשם נגזר כל היתר (שתיהן לא יצירות מופת לדעתי)
הופה, זה היה זינוק ממש מהיר לאד הומינם! ואפילו בלי קצת להכיר אותי, יפה.
קראת את הביקורת? איך התיאוריה שלך מסתדרת עם כך שאני קורא להנאתי פאן-פיקשן שמתאר עולמות בהן נשים בעמדת כוח?
butthurt much :):):)
אה?
מאחר ולא קראתי את סיפורה של שפחה, אבל כן קראתי את העונה החמישית ממש אחרי (כמעט בטוח שאחרי), אלו שני הספרים שהתכתבו אחד עם השני מבחינתי. בעיקר המרכז של הדמויות הנשיות, אבל גם הקונספט של האבר הנוסף שמכיל את הכוח מאד דומה, הסקירה של אירועי/ממצאי תקופות קודמות. יש לא מעט נקודות השקה.
לדעתי, דווקא הכוח הוא הטוב מבין השניים והמהודק מבינהם.
החולשה שלו היא המעבר בין הדמויות בקטעים קצרים יחסית ולאורך תקופה ארוכה וריבוי אירועים. זה סגנון שמקשה על פיתוח כל דמות וחיבור אליה אבל מעבר לזה – הכתיבה מצוינת, מבט העל של חיבור האירועים (דומה לצל עולם שמאד אהבתי גם) עובד טוב, היפוך התפקידים (וההיפוך הנוסף, כי בסופו של דבר זה סיפור בתוך סיפור), זה רחוק מאד מפאן פיקשן אם הכוונה היא גם לחובבנות.
לא ראיתי אותו כחובב סדיזם/אלימות, אלא כמציג אופציה, קצת היסטוריה אלטרנטיבית, בה בשינוי של אלמנט אחד יסודי, כל יחסי הכוחות יכולים להשתנות. כתיבה מאד פוליטית, אפשר להשליך אותה לא רק על מיגדר אלא גם על מאבקים אחרים. למשל ברגע שלאנגליה הוסרה היכולת, היא כבר לא היתה חלק מקבוצת הנשים. הכח (הכיבוש) משחית. אל הפרק על נסיון האונס בהודו אפשר להתיחס כפוקח עיניים לענ"ד.
בהמשך לדיון על ספרים קריאים, יותר ופחות, זה אולי קצת פחות, אבל עדיין זרם מהר והיה מעניין לכל אורכו. אם הוא יהפוך לקלאסיקה, זה עוד מוקדם לדעת, נראה לי שלא.
לא חשבתי על זה, אבל אני לא רואה המון דמיון ביניהם. דמויות נשיות מרכזיות נעשה כמעט הסטנדרט כיום (ששת הביקורות האחרונות בבלוג + 3 ספרים שאני קורא עכשיו). וכוח מותנטי נפוץ מאז הסיקסטיז ככה.
אבל השוואה מעניינת.
בעיני היתרון היחיד של הכוח זה בקונספט בסיסי מהודק, אבל העלילה הכללית הרבה יותר מבולגנת. אני עד עכשיו לא יודע איך לתאר אותה יותר מאשר "סיפורו של עולם בו לנשים יש כוח על". כל הסיפורים של הדמויות מרגישות לי כמו סיפורי משנה של פרק סטנדרטי של סדרת הרפתקאות טלוויזיונית.
אתה חושב שהכוח היה מאבד משהו מהאמירה שלו אם הוא היה סיפור של 30 עמודים?
אני לא אוהב סיפורים קצרים, אז מבחינתי כן. בנוסף, אם במבנה הנוכחי היה קשה לפתח דמויות אז בסיפור קצר עוד יותר.
לא הייתי מתייחס לזה ככח על בכלל, הן לא סופר הירוס, וכולן מקבלות אותו, זה חסר משמעות. תתיחס לזה כמו תוספת 30% אחוז שריר לכל הגברים בבת אחת ביחס לנשים. עדיין חלק חזקים פיסית מגברים אחרים.
זה מבנה קלאסי של – בוא נקח את המצב הקיים, נשנה דבר אחד ונראה מה קורה. וזה בדיוק מה שעושה המספר בסיפור המסגרת – מנסה למצוא סיבה ראשונית לבניין/יחסי הכח בחברה, בסיפור פנטסטי, שמתקבל בגיחוך על ידי הבוסית שלו.
מכאן גם השוני מדמות נשית/LGBT/מיעוט וכו' ראשית/משנית חזקה בעולם רגיל, שזה הסטנדרט לספרים שיוצאים היום.
מה שקורה שם זה שהופכים כל אשה לענק הירוק. זה יותר כמו 1000% תוספת שריר.
כל סיפור שייתן לכל נשות העולם כוח על יהיה שקול לה"כוח". יש פה הרי חשיבות אפסית לעובדה שזה חשמל ולא קרני לייזר מהעיניים או כוח פיזי מוגבר.
ההבדל בינינו הוא שאני לא התחברתי לאף אחת מהדמויות – בקטע של "אני בעדה", ולכן העלילה התבזבזה עלי. הייתה איזו דמות שסימפטת פה? שממש היית בעדה?
עם זאת, זה נעשה בצורה יפה יותר מאשר לתת לכולם לייזרים. ד"א, לא הייתי בטוח אם זה מתאים לכאן מבחינת ז'אנר, כי זה לא העניין בספר, הכח הוא סימבולי. גם הכח הפיזי של גברים בעולמנו הוא כבר לא העניין.
לגבי חיבור, כתבתי בהתחלה שזו נקודת התורפה של הסגנון והיקף הזמן והאירועים. היא יכלה לעשות סטיבן קינג, להוסיף 700 עמודים והיה יוצא לה העמדה. כל אחד מה שעובד אצלו.
מה סימבולי בכוח בספר? זה הכוח הכי ישיר בעולם, לא? היכולת לחשמל אחרים.
זאת אחת הנקודות באמת בה ההשוואה לסדר העולמי הנוכחי מתערערת, כי הכוח של גברים לא נובע מיתרון פיזי כיום (אמר גבר שחי כמעט עשור בארץ בה רוב הנשים גדולות ממנו).
אם לצטט את מה שכתבתי לעצמי על הספר –
the power – התחיל מעניין אבל קצת נגרר. סבבה יש להם חשמל נו יאללה
shrugs
תראה. אתה לא מדמיין, הספר בנוי כמו שתיארת.
אבל זה תנאי המשחק במד"ב, לא? ספרים גדולים שמבוססים על סיפורים קצרים ענקיים.
זאת אומרת, flowers for algernon, nightfall, ובכלל, מד"ב זה קודם כל רעיון מעולה, ואז אחר כך, אם אפשר, ביצוע טוב.
זה אחד החסרונות של הז'אנר, קודם חושבים על רעיון משוגע, ואז, טוב, בהצלחה לעמוד בציפיות.
די ברור שנעמי לא ממש ידעה לאן לקחת את זה, ואין לספר ממש עלילה. אבל לדעתי הקטעים כתובים טוב, והמבנה שורד בשביל להחזיק ספר שלם.
סוף לא-קיים, ועלילה שבקושי מצליחה להחזיק ספר שלם, יכולים להוליד ספר טוב+, גם אם אישית קשה לי להאמין שאני אשקיע זמן בהמשכים (לכל דבר מוצלח יש המשכים היום.)
כמובן, אם גם את הכתיבה עצמה לא אהבת, די ברור שלא נשאר לך מה לאהוב מהספר.
flowers for algernon היה באמת מעולה בתור סיפור קצר, ולא משהו בתור רומן ארוך.
המד"ב שאתה מתאר הוא קצת פיפטיז כזה. הדרישות לגבי איכות הסיפור השתנו כבר איזה 20-30 שנה, וצריך עלילה כדי לקבל ביקורות טובות..
בהנתן מה שאתה כותב על קבלת הספר במקומות שהם לא הבלוג הזה, יתכן והדיעות חלוקות לגבי טיב העלילה ואיכותה
צודק 🙂
יש מצב שזה בגלל סוג העלילה, שמתרכז בהרבה דמויות. גם את מלחמת העולם Z ואת robopocalypse לא אהבתי.
אין ספק, הספר היה מרוויח מקיצוץ של דמות אחת או שתיים, ו100+ עמודים
הבריטית והניגרי היו מדהימים לדעתי, הפוליטיקאית והילדה……….