המדף הז'אנרי: סיפורה של שפחה – מרגרט אטווד

קטונתי מלכתוב ביקורת על סיפורה של שפחה. קטונתי. ביקורת על ספר כזה, יותר משלושים וחמש שנה לאחר שנכתב, יכולה להינתן רק בידי מי שעשה "דוקטורט" על הספר. קרא אותו כמה פעמים ומבין לפחות חלקים מאינספור הרבדים שם.

אני, שקראתי את הספר ביעף במשך שלושה ערבים, לא ראוי לכתוב עליו ביקורת. אני בטוח שבערך 90% ממנו עפו לי מעל הראש.

סיפורה של שפחה הוא ספר קונספט. סוג של ניסוי מחשבתי, על ארה"ב שעברה למבנה טוטליטרי חברתי בו רוב הנשים מהוות שפחות שתפקידן בעיקר לשרת את האדון ולהביא ילדים.

יש לי שלוש המלצות לגבי הספר:
המלצה א': לקרוא אותו.
המלצה ב': לקרוא אותו לאט.
המלצה ג': לקרוא *על* הספר לפני שמתחילים לקרוא אותו. ספציפית, חלקים מעמוד ויקיפדיה של הספר.

אני קראתי את הספר בלי לדעת עליו כמעט כלום מראש, ולצערי זה גרם לחווית הקריאה להיות הרבה פחות מעוררת מחשבה. אין מצב שאדם אנושי יכול להבין את כל רבדי-הרבדים שם מקריאה אחת. אני בכלל לא חושב שאפשר להבין אותם בלי לדעת חלק מהקונספט של אטווד מאחורי הקלעים.

אבל מהרגע שמודעים לקונספט, ויודעים לאיפה הסופרת הולכת, זאת אחד הספרים מפרי המחשבה החזקים שיש.

המדף הז’אנרי: סיפורה של שפחה – מרגרט אטווד

שֶלפרֶד היא אישה, חלק מצי הנשים של המפקד פרד. שימו לב למדרש השם האדיר.

לשֶלפרֶד מותר לעזוב את הבית פעם ביום כדי ללכת לקניות בשוק. השלטים כיום הם תמונות ולא מילים, כי לנשים אסור ללמוד לקרוא יותר. שֶלפרֶד צריכה לשכב על הגב פעם בכמה זמן, ולנסות להיכנס להריון מפרד. זה סקס מאד טכני, מעשי ועצוב.

סיפורה של שפחה מתחיל בתיאור עדין של חייה של שֶלפרֶד. דבר ראשון שהקורא מתרשם ממנו זה איך אטווד הצליחה לכתוב כל כך בעדינות סיפור שמתרחש בעולם נורא כל כך.

אטווד לא נכנסת לעלילה במהירות. היא לאט לאט פורשת את העולם של שֶלפרֶד. בצורה טבעית כל כך. זה היה עלול להיות טרחני בהתחלה, אילולא הפרוזה הנהדרת בה שֶלפרֶד כתובה.

יותר מהכל, סיפורה של שפחה הוא ספר קונספט. הוא סיפור שנתווה סביב רעיון ונועד להוכיח נקודה. הנקודה העיקרית – אם הבנתי נכון – היא תיאור של איך ארה"ב יכולה להיגרר לטוטליטריות של ארצות אחרות שהיא כל כך לועגת להן. אטווד מתעקשת שהספר מבוסס על עובדות היסטוריות, ושכל הסצינות שמתוארות שם הן דברים שהתרחשו בחיים האמיתיים.

הגישה שלי לספרי קונספט היא שלא אמורים להינות מהם יותר מדי בזמן הקריאה, אלא עיקר ההנאה מגיעה ימים ושבועות אחריה. ספרי קונספט טובים נפתחים במוח שלכם כמו בצל לאורך החיים. לפעמים, שנים אחרי שסיימתי לקרוא ספר כזה, מגיעה סיטואציה בה פתאום אני מצטט אותו, כי מבין שהוא מתייחס אליה.

זאת הגישה שלי לספרים כמו פרנהייט 451, 1984 או עולם חדש מופלא. היוצא דופן היחיד שעולה לי בראש עכשיו הוא צד שמאל של החושך, שהוא ספר קונספט מופלא שנהניתי מכל משפט בו גם במהלך הקריאה.

אם כך, המטרה העיקרית של ספר קונספט בעיני היא להיות כתוב מספיק עדין ויפה, כך שהקורא ימשיך לקרוא ויספוג את זרעי הרעיונות שיש שם.

סיפורה של שפחה מבצע זאת מושלם. הוא כתוב עם פרוזה מופלאה. מתומצתת ויפה. יש בו משפטים שאפשר לצטט. יש בו מספיק עלילה, אם כי קטנה ועדינה, שתמשיכו לקרוא בספר הבא.

המסר העיקרי שלי הוא כמה אנשים צריכים רק תירוץ קטן כדי להתנהג כמו מפלצות. בהקשר הזה, אחת הבעיות של העולם המערבי מבחינתי היא שנותנים לגיטימיציה לאלימות של כל אחד, כל עוד הוא מגבה באיזה תירוץ אידיאולוגי.

יותר מ-35 שנים לאחר שהספר נכתב, ואפשר לאמר שהוא פופולרי מאי פעם. תוכניות לימוד בארה"ב ממליצות עליו לתיכוניסטים, סדרת הטלוויזיה שיצאה עכשיו על פי הספר היא אהובת המבקרים וב-2016 יצא ספר בשם The Power, שנכתב עם קשר חזק וברור לסיפורה של שפחה המקורית.

תזכרו את השם הזה, The Power, אנחנו עוד נחזור אליו בבלוג בהמשך השבוע.

[סיפורה של שפחה – מרגרט אטווד, 351 עמודים בעברית, 1985 (באנגלית)]

14 תגובות

  1. ארני הגיב:

    ניסיתי פעם אחת ספר שלה שנחשב קלאסיקה באיזו רשימה, 'עיני חתול'. לא התחברתי לכתיבה והפסקתי. לא חזרתי אליה מאז. אולי בעברית זה יעבור יותר טוב?
    אתה צודק שגם 1984 וגם עולם חדש מופלא הם לא ספרים קלים ומהנים לקריאה אבל לא הרבה ספרים בני 60+ הם קלים, בגלל שינויי זמן, סגנון, שפה, תרגום וכו'.
    השאלה תמיד בשביל אלו כדאי להתאמץ ואלו אפשר לסכם בשתי פסקאות ולהנות יותר מהתקציר (או מהסידרה, אם כי לא במקרה של סיפורה של שפחה שגם כן לא סיימתי).
    יש הרבה קלאסיקות טובות שגם כתובות טוב, חלקן גם מעמיקות רעיונית. אלה הספרים שמחזיקים מעמד באמת, מחוץ לרשימות של – חובת קריאה – שאף אחד לא מצליח לצלוח.

    • ניימן הגיב:

      תשמע, אסימוב, דיומא, היינליין, דון קיחוטה, ז'ול וורן, התפסן בשדה השיפון, שר הטבעות, מארק טוויין, טולסטוי ודוסטרוייבסקי, אוליבר טוויסט, נשים קטנות, אבא ארך רגליים, שרלוק הולמס(!!), אגאתה כריסטי (קראתי השנה 15 ספרים שלה, אז הזכרון טרי) ועוד ועוד.

      כולם ספרים בני 60+, אפילו בני 100+, שקריאים כיום בדיוק כמו פעם.

      מצד שני, קשה לי להאמין ש-1984 או עולם חדש מופלא היו נחשבים קריאים בזמן יציאתם. יותר מזה, יש באמת מעט מאד ספרי קונספט – אני לא מצליח להיזכר כרגע אפילו באחד (אולי פרחים לאלג'רנון) – שממש קריאים. זה הז'אנר, לא משנה הגיל.

      אני לא חושב שספר שהיה קריא לפני 100 שנה יהיה לא קריא כיום. זה דבר שנכון לקומיקס או סרטים – כלומר, אמנויות חדשות שהיצירות הישנות בהן היו לפני שחלה התמקצעות. אבל כתיבה זה התמקצעות של אלפי שנים. נראה לי שמבחן הזמן קצת פחות משפיע פה.

      • ארני הגיב:

        לא ממש מסכים.
        מבחן הזמן סופר משפיע. לפחות חלק ממה שציינת הם בדיוק הספרים שהפכו לקלאסיקות על זמניות. לא בטוח שבאמת מאד קריאות (נסה לקרוא את מובי דיק, לב המאפליה, ענבי זעם, בשפת המקור, להנאתך. כאב ראש) ועדיין, רוב הקוראים לא ירצו להתמודד עם ספרות רוסית מהמאה ה-19 וגם לי אישית קשה לקרוא מד"ב משנות ה-50.
        ספרים של דיומא, ז'ול וורן, כריסטי, התפסן בשדה השיפון וכיו"ב הם ספרים קלילים יחסית, שבתרגום עדכני ימשיכו לעבוד (והתרגום פה הוא יתרון). ספרים כמו האחים קרמזוב, לעומת זאת, לענ"ד, יהפכו לספרים לחוג לספרות.

        • ניימן הגיב:

          מובי דיק, לב המאפליה וענבי זעם היו קריאים בזמן שהם יצאו? מסופקני.

          ההשערה שלי, וכמובן שאני לא יכול לבדוק, היא שדברים שהיו קריאים לפני 100 שנה, יהיו קריאים גם כיום, וזה שיש קלאסיקות ישנות שלא קריאות כיום, לא אומר שהן היו קריאות פעם.

          אולי בעברית מודרנית המצב שונה – כי זאת שפה חדשה. באנגלית יש שייקספיר אחד, בעברית יש שייקספיר כל 20-30 שנה:)

          • ארני הגיב:

            A total of 3,215 copies of Moby-Dick were sold during Melville's life
            בוא נגיד שהמכירות לא היו מדהימות

            • דוד הגיב:

              לא יודע לגבי מובי דיק, אבל ענבי זעם נכתב כספר "ספרותי", עלילתי. אפוס. הוא לא נועד להיות ספר קונספט ובטח שלא נובלה להעביר את הזמן.
              שלא נדבר בכלל על לב המאפליה, שנכתב בשפה גבוהה-גבוהה על ידי אדם שזאת בכלל לא הייתה שפת אמו (מי שבא מבחוץ לא מחוייב לפנות לאיזה מכנה-משלבי-נמוך-ביותר ויכול להתייחס לשפה ככלי אומנותי ב100%)

              יש גם אלמנט קריטי של עד כמה הספר נטוע בתוך הצייטגייסט של אז. לא מבין למה עד היום קוראים מחזות של ארתור מילר לבגרות, 30% מכולם היו בניי זה סלנג וסגנון דיבור שנטוע עמוק בשנות ה40 וחסר חשיבות לשפה היום.
              ענבי זעם הוא גם דוגמא מובהקת לספר כזה.

              כמובן, יש גם אלמנט נושאי. ספר על נישואין וחברה תמיד יהיה קריא יותר מאלגוריה על החברה הויקטוריאנית.

              מצד שני ניימנוס, הספרים שהבאת הם גם לא כוחות. רובם ספרים שהתחילו serialized במגזינים, כידוע זה היה נפוץ אז מאוד, ובגדול הם היו אמורים להיות קלים ונעימים לקריאה.

              (טוב, גם לב המאפליה התחיל ככה, אבל הוא באמת יוצא מהכלל. גם לא ברור לי למה הכנסת את דון קיחוטה, הוא הרבה יותר עתיק ולא קשור)

            • ניימן הגיב:

              דון קיחוטה הוא ספר עתיק שעדיין זרם לי מאד בקריאה (בתרגום לעברית כמובן).

              הנקודה שלי היא שמה שהיה קריא אז יהיה קריא גם היום, ומה שלא קריא היום, סביר להניח שלא היה קריא אז.

              חוץ מז'אנרים ומדיות חדשות בהם לקח זמן ונסיונות.

  2. דוד הגיב:

    קראתי לפני כמה חודשים את "הכוח" של אלדרמן, למרות שעדיין לא קראתי את סיפורה של שפחה.
    התלבטתי, אבל הלכתי על זה.

    תכלס יש מצב שהפסדתי הרבה רפרונס בין הספרים, זה ברור מאיפה ההשראה, אבל הוא עומד בפני עצמו. קצת לא ברור לי מה קרה שם בסוף אבל הוא קריא (אפרופו) ואפשרי גם בלי האחות הגדולה שלו.

    קצת כמו שקראתי את האח הקטן (דוקטורוב) לפני האח הגדול (1984), ושניהם השפיעו עליי מאוד, כל אחד בתורו… לך תבין.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Subscribe without commenting