המדף הז’אנרי: ריי ברדבורי – פרנהייט 451

לדמות הראשית בפרנהייט 451 קוראים גיא מונטאג. גיא (guy) זה בחור. מונטאג (Montag) זה ‘יום שני’ בגרמנית. אני לא יודע מה מדרש השם הזה, אבל אני משוכנע שיש אחד.

למעשה, אני משוכנע שבכל עמוד ופיסקה בפרנהייט 451 יש משמעות נסתרת שמיועדת לאנשים ממש משכילים. הספר פואטי מספיק, כדי לתת לקורא הנבון הרגשה שהוא מחמיץ רובד נסתר בכל מילה ומילה.

פרנהייט 451 נחשב לאחד מרומני המדע הבדיוני הגדולים בכל הזמנים. אבל מבחינתי הוא בכלל אלגוריה, משל או ניסוי מחשבתי.

כל תלמיד תיכון בישראל לומד על הלילה בו הנאצים שרפו ספרים בכיכר האופרה בברלין. בדר”כ לומדים גם את המשפט המפורסם של היינה מ – 1820: “מקום שבו שורפים ספרים, שם ישרפו בסוף גם בני אדם”.

ברנדבורי הביא את שריפת הספרים למרכז. בעולם של פרנהייט 451 (הטמפרטורה בה לכאורה נשרף נייר), כבאים לא מכבים שריפות. נהפוך הוא: הם מדליקים אותן. ובפרט, הם מעלים באש בתים שהתגלו בהם ספרים. באנגלית זה נשמע יותר טוב: Fireman יכול בכיף להיות גם זה שמדליק שריפות.

גיא מונטאג הוא “כבאי” כזה. איש שהולך יום-יום לעבודה, שורף מכל הבא ליד, ולא ממש חושב על התוצאות.

עד שהוא פוגש, בעמוד השני של הספר, את קלאריסה. נערת תיכון מהורהרת ששואלת, כמו הזברה, “למה?”. קלאריסה מציתה את דמיונו של מונטאג, ומפה הדרך לדרמה קצרה.

ברנדבורי, כמו גדולי הסופרים, לוקח את הרעיון האלגורי הפשוט על עולם בו שורפים ספרים, ועושה מזה מעדן.

עיקר המעדן הוא פילוסופי. שאלות על תרבות האינסטנט ועל היעדר הסבלנות בימינו (מסתבר ששאלו כאלה שאלות כבר ב – 1953). שאלות על הרדיפה הקומוניסטית. על איך בתי ספר בארה”ב מחרימים ספרים מסוימים. על הנזק שנגרם משריפת הספריה הגדולה באלכסנדריה או מהשמדת ספרים ע”י הנאצים.

הנה תרגום פיסקה לדוגמא. אחת מיני רבות שהתחברתי אליה:

“שעות פנאי? כן. אבל זמן לחשוב? אם אתה לא נוהג במאה מייל לשעה, בכביש בו אינך יכול לחשוב על דבר מלבד הסכנה, אז אתה משחק באיזה משחק או יושב באיזה חדר בו אינך יכול לעשות דבר מלבד להתווכח עם טלוויזית ארבעת הקירות. למה?”

וזה מ – 1953! לפני היות הסמארטפון והאינטרנט. כיום אנשים יכולים לקום בשמונה, לגשת למחשב עם קפה, ולצאת מהבית ב – 11 בלי לשים לב שהם בזבזו שלוש שעות מהחיים על כלום.

בין רגעי ההגות הללו יש גם עלילה, כדי שהקורא לא יישאר משועמם. יש בעלילה כמה הברקות קטנות, אבל עקרונית היא שם כדי לחזק את הנקודה של הסופר: שאנו צועדים לעולם שטחי בו אין מקום יותר לספרים ארוכים.

פרנהייט 451 הוא ספרות יפה. אלגוריה בצורת ספרות יפה. הוא לא מתאים למי שמחפש רעיונות מד”ב מהפכניים, אקשן או דמויות מפותחות. הוא כן מתאים למי שרוצה לשמוע מסה כתובה מדהים על החברה המודרנית.

ב – 1953 הקדים ריי ברנדבורי את זמנו. הרדיו והטלוויזיה לא ניצחו את הספרים. רדיפת הקומוניסטים נגמרה ואינטלקטואליים המשיכו לשגשג.

ב – 2014? עם הקוראים האלקטרוניים, המילה הכתובה כבר לא תיעלם. אבל ספרים? הדברים הנהדרים האלה מנייר עם הריח הקסום, העטיפה הקסומה וההבטחה לשעות של הנאה? הם, כנראה, בדרכם לעבור מהעולם.

בגירסה המודרנית של פרנהייט 451 כבר לא יהיה מה לשרוף.

[קריאה נוספת: ביקורת בבלי פאניקה. פרק ראשון באתר האגודה + ריב על התרגום בתגובות!]

7 תגובות

  1. נאקת שלמה הגיב:

    למיטב הבנתי, למונטאג קוראים ‘יום שני’ כי זה יום שמסמל התחלה, כמו שמונטאג הוא ההתחלה החדשה של האנושות. חוץ מזה, ביקורת מעולה! מאוד נהניתי לקרוא.

    • ניימן הגיב:

      דווקא חשבתי על עניין ההתחלה. אבל לא ממש הבנתי למה מונטאג (הדמות) מסמל התחלה?

      תודה.

      • kenny הגיב:

        אני תמיד חשבתי שזה מסמל את ראשית שבוע העבודה. שרפת הספרים, עבור גאי ועבור העולם שלו, היא סתם עוד חלק משבוע העבודה. לכן גם השם הפרטי הגנרי.

        אני טיפה מרחם על המתרגמת לעבירת. כאשר הספר תורגם לעברית לפני כמה שנים המקצוע שלו תורגם כ”כבאי”, מאז שירות הכבאות שינה את המונח הרשמי שלהם ל”לוחם אש”. אם הוא היה מתורגם היום, אפשר היה לעשות שימוש במונח הזה שהוא אמביבלנטי כמו המקור.

        • ניימן הגיב:

          סלח לי שלא האמנתי לך בעיניים עצמות והלכתי ובדקתי. אבל אכן, לוחם אש זה דבר אמיתי! מעניין מי הגה את זה. או בנו בן החמש חובב הפנטזיה האפית של מפכ”ל שירותי הכבאות, או קופירייטר ששכרו כדי לקדם את התדמית שלהם.

          בכל מקרה, אני מעדיף את הכבאי הישן והטוב.

          אוהב את הפירוש שלך לשם. זה גם מתאים למימרה האנגלית “It’s monday for me” – מה שאומר, שזה סתם עוד יום רגיל של עבודה ושום דבר מיוחד.

  2. רוני הגיב:

    אהבתי מאד את פרנהייט 451, כי אני אוהבת ספרים. בעיקר אני אוהבת את הסוף האופטימי שלו.

    אבל אם מתייחסים לנושא הרציני להחריד של עתיד האנושות – אני חושבת שברדברי טעה: הסכנה הגדולה איננה שלטון דיקטטורי אלא בעיקר הטמטום האנושי (ראו למשל דוגמה פופופלארית מהזמן האחרון: http://www.justyo.co/).

    ב Amusing Ourselves to Death ניל פוסטמן משווה בין 1984 ל Brave New World. כבר אז (הספר יצא ב 1985) הוא הגיע למסקנה שהמציאות קרובה יותר לחזון של האקסלי (http://biblioklept.org/2013/06/08/huxley-vs-orwell-the-webcomic-2/). לדעתי במזן שחלף מאז זה רק הקצין.

    • ניימן הגיב:

      Yo yo

      לא יודע כמה משקל הייתי נותן ל – Yo. הוא יותר רוח שטות מאשר טמטום אנושי.

      לא קראתי את Brave New World (הוא במקום גבוה מאד ברשימה!). אז דעתי הלא-מקצועית היא:

      נעשה כיום יותר מחקר מכל תקופה אחרת בהיסטוריה (נראה לי). אנשים לומדים בזמנם החופשי – ולראייה, כל הקורסים ההמוניים באינטרנט של אוניברסיטאות מובילות בעולם. כן, יש שכבה עבה שמקדשת mindless activities ובורות על פני השכלה. אבל פעם זה היה שונה? נראה לי שלא. השכבה הלא משכילה תמיד הייתה הכי גדולה.

      אישית גם נראה לי שדיקטטורים גרמו הרבה יותר נזק לאנושות במאה ה- 20 מאשר הטיפשות האנושית. אבל אני מודה שאין לי מספיק ידע בהיסטוריה עולמית כדי לקבוע את זה. רק ניחוש.

  3. חופשן הגיב:

    וכמובן יש את עיבודו המופתי של טריפו בסרטו ׳פרנהייט 451׳

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting