המדף הז’אנרי: מחרוזת הירקן – בוריס אקונין, הספר ה-11 בסדרת פנדורין

מדי שנתיים, שזה בערך פרק הזמן בו יוצא ספר חדש של פנדורין, מתכנס הבלוג לקיים מצוות “סיפרת לחבריך על אראסט פנדורין”.

כי אחרי אחד עשרה ספרים ניתן לקבוע בוודאות: סדרת תיבת פנדורין היא יצירת מופת, ואחת מעשרת הסדרות – אולי אפילו חמשת הסדרות – האהובות עלי אי פעם.

אם אתם חדשים פה, כדאי שתדעו שאראסט פנדורין הוא בן דמותו הרוסי של שרלוק הולמס. למעשה, הוא יותר שילוב בין שרלוק הולמס, ג’יימס בונד ונינג’ה יפנית – רק ברוסית!

עלילותיו של אראסט פנדורין מתרחשים בסוף המאה ה-19, והם סוג של שיר אהבה לתקופה. יש הרבה דברים שמיוחדים בפנדורין, אבל אחד הדברים היחודיים שם הוא פיוז’ן תרבויות רוסי-יפני, שכמעט ולא נראה כמוהו. מעטים האנשים שהצליחו ליישב באותה הדמות את האישיות של פושקין עם זאת של נינג’ה מסורתית.

אם טרם קראתם ספרים של פנדורין, חשוב שתדעו לפני הקריאה: הסדרה מתחילה פושר-טוב, אבל משתפרת מספר לספר. הספר הראשון “חמוד”, השני “טוב”, השלישי “נהדר” והרביעי והלאה הם יצירות מופת שאין כמוהן. זה מגיע לשיאו בספרים ה-7-11 בסדרה – ועוד היד נטויה.

הביקורת אחרי התמונה מלאה בספויילרים! תגשו אליה רק אם כבר קראתם את הספר.

למען הסדר הטוב: ביקורות על ספרים 1-5, שש, שבע, שמונה, תשע, עשר.

כריכת הספר פנדורין

מחרוזת הירקן הוא אוסף של עשרה סיפורים קצרים ונובלות על אראסט פנדורין.  כל סיפור מתרחש בשנה אחרת, החל מ-1881, כשהסיפור האחרון מתרחש, בצורה סמלית, בלילה בו המאה ה-19 הופכת למאה ה-20.

כמו הכל בפנדורין, גם כאן סמליות המספרים כנראה איננה מקריות. יצאו עשרה ספרים בסדרת פנדורין עד מחרוזת הירקן – יש עשרה סיפורים קצרים בספר. כמו הסדרה: הסיפורים מתחילים בפשטות, כמעט בבנאליות בלשית, אבל ככל שמתקדמים בסיפורים הם הופכים ליצירות מופת של ממש.

בכלל, שלושת הסיפורים הראשונים הם כמעט סתמיים. יש אלפים כמוהם, ומעבר לדמותו הנהדרת של פנדורין והכתיבה היפה של אקונין, אין בהם דבר מיוחד. נחמדים.

הסיפור הרביעי מציג לנו את מחרוזת הירקן. זה עיקר כוחו, כי המחרוזת מופיעה כמו אקדח ומחברת בעדינות את שאר חלקי הספר.

מפה והלאה הדברים משתפרים. הסיפור השישי הוא מחווה צועקת לכלבם של בני בסקרביל הנהדר. השישי?  מחווה לא פחות חזקה ל”חברים מזדמנים” (שידוע גם בשם הסרט, זרים ברכבת) של פטרישה הייסמית’. אקונין מייצב פה את פנדורין בלב הקאלסיקה הבלשית.

בסיפור השביעי משלב פנדורין כוחות עם גברת מארפל (שקוראים לה פה גברת פאלמר, אבל לא עובדים על אף אחד).

בשמיני פנדורין מרחיק עד ארה”ב. יש פה מחווה נהדרת לסליפי הולו. בתשיעי, פנדורין משוטט בערבות רוסיה ברפובליקות הרחוקות בחורף. זה אחד הסיפורים הכי יפים ונוגים על חורף רוסי שקראתי. עזבו את העלילה הבלשית, רק האווירה, הדמויות, ותיאורי השירה והשתייה של מסכנים קפואים שמטיילים בחורף הרוסי שווה את הכל.

בעשירי אמור להגיע השיא: פנדורין פוגש את שרלוק הולמס(!!) ואת העל-גנב הצרפתי ארסן לופן. דווקא מהסיפור הזה לא נהניתי עד הסוף. אקונין הוא לא קונן דויל, והוא לא הבין איך כותבים את הדמות של הולמס או ווטסון. גם הוא הכניס את עצמו לסיטואציה לא קלה – כמעט בלתי אפשרי להביא מפגש ענקים כאלה לשיא מספק. זה לא הנוקמים.

אקונין הגיע לשלמות בכתיבת הדמות של אקונין. בעשרת הספרים הראשונים הוא פיתח אותו, בונה נדבך על נדבך. לוקח לוח ריק בספר הראשון, והופך אותו לאחד האנשים המעניינים והמורכבים שקראתי בספרות.

אבל זהו, נגמר. נדמה שאין לאקונין מה להוסיף עוד על דמותו של פנדורין. הוא הנינג’ה הרוסי המושלם, וכל המוסיף גורע. עשרת הסיפורים האלה מילאו חורים קטנים שהיו חסרים בדמותו. כולני חשש מה יקרה בספר הבא (שגם קיבל ביקורות פושרות יחסית ברוסיה בזמן יציאתו).

מה שעוד בלט פה זה שאקונין לא יכול לכתוב הכל. הוא יכול לכתוב את רוסיה (כמו רב אמן), הוא יכול לכתוב את יפן (בתור מומחה לתרבות יפן) ואפילו את אנגליה – כי זאת תרבות מאופקת שדומה בזאת לתרבות הרוסית. אבל הוא *לא* יכול לכתוב אמריקאיים גסי רוח, ולא יכול לכתוב מערבונים. בסיפורי פנדורין בארה”ב, אקונין לא מצליח להיפטר מהקלאס שלו. הוא גורם לקאובויים להישמע כמו פשוטי העם הרוסיים, וזה פשוט לא עובד.

הסיפור עדיין נהדר – כי פנדורין מול קאבואיים זה כיף – אבל לא משכנע בכתיבה.

מאד אהבתי את מחרוזת הירקן, כמו שאני אוהב את כל הספרים של אקונין, אבל הוא לא שיא הסדרה. יש לפחות 5-6 ספרים קודמים שהיו טובים ממנו.

עם זאת, ממליץ? מאד!

ציטוטים אהובים:

“דע לך שביזבזתי את כל חיי רק כדי להשתכנע בצדקת של האמיתות הבנאליות”

“המקריות לא ניתנת לחישוב”

“פנדורין לא האמין בתועלת שבמהפכות, וחש רתיעה מולטת כלפי כל תאוריה שמשתמשת במושגים כמו ‘עם’, ‘אומה’ או ‘מעמדות והמונים’. איזו מחשבה היא זאת – לקבץ אנשים לעדרים על פי סממן חיצוני זו או אחר!”

7 תגובות

  1. אירית הגיב:

    ניימן קראת אותם ברוסית?
    בכל אופן, לרשימת הדברים שאקונין לא יודע לכתוב הייתי מוסיפה נשים. כשכתב דרך עיניים של אישה, לא הצלחתי להחזיק מעמד ופרשתי. הדברים שלך שכנעו אותי לנסות שוב, אולי בשנים שחלפו יכולת ההכלה שלי התפתחה קצת. אני אוהבת את איך שאתה כותב, תודה!

    • ניימן הגיב:

      קראתי בעברית.

      דיברתי על נשים בביקורת הקודמת. היחס של פנדורין לסקס זה בקטע של מכור אובססיבי רציני, והוא הכי לא מתאים למשפט “איזהו הגיבור ששולט על יצרו”. זה מגיע לשיא באחד הסיפורים בספר הזה, בצורה כמעט גרוטסקית לדעתי.

    • D! פה ועכשיו הגיב:

      זה נכון, זה היה ספר לא משהו.

  2. D! פה ועכשיו הגיב:

    קראתי רק שלושה, ולצד הדמות הנהדרת יפן האהובה עלי, בשני ספרי האהבה פחות נהניתי, בעיקר האהובה אם אני זוכר נכון.

    לפי מה שאתה אומר אלו שניים מהחלק הטוב יותר…

  3. ההוא הגיב:

    מדויק.
    אם כי אני חושב שגם אנגלים הוא לא מסוגל לכתוב, הדבר שהכי הפריע לי בסיפור עם שרלוק הולמס זה שהוא לא הרגיש בריטי אפילו לא בצורת המחשבה של הולמס וווטסון.
    חוץ מזה, קצת התאכזבתי מהחיקוי לכלבם של בני בסקרוויל כי הוא לא עושה משהו מעניין עם העלילה למעט ההעברה של לרוסיה. לדעתי הוא מתרומם רק בארבעת הסיפורים האחרונים שלו, בשאר הזמן יחסית גררתי את עצמי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting