המדף הז’אנרי: משוגעים – שלום עליכם

כותב אורח[ניימן: זאת השנה השניה שבנימין גלינסקי כותב פוסט אורח מיוחד לכבוד יום העצמאות. שנה שעברה הוא כתב על אלטנוילנד המפורסם של הרצל, אבל השנה הוא מצא סיפור הרבה יותר איזוטרי שחזה את המדינה, מאת שלום עליכם]

ביקורת זו אפשר להתחיל במצב הפוליטי, אפשר להתחיל אותה בחלום הציוני או אפילו בהתפתחות הטכנולוגיה של סוף המאה ה19. אבל כשכותבים ביקורת על סיפור שכתב שלום עליכם, קשה שלא לפתוח לפני הכל בכמה מילים על יהדות.

אומרים ש״שלום עליכם אהב את היהודים שלו״. טוביה החולב, מוטל בן פייסי החזן, טופלה טוטוריטו ומנחם מנדל הן רק חלק מהדמויות המייצרות את פסיפס העיירה עליה כתב שלום עליכם. הן אותנטיות ויהודיות כל כך, שבשנת 45׳ כשנתן אלתרמן מתיישב לכתוב את שיר הקינה שלו על יהדות אירופה הנחרבת, הוא מייצג את הקינה כמכתב בו מוזכרות רבות מדמויותיו של שלום עליכם.

אבל שלום עליכם לא כתב רק על כתרילבקה שבמזרח אירופה, שלום עליכם כתב גם על יהודיי עשרת השבטים, ״היהודיים האדמוניים״ בלשונו.

בסיפורו ״משוגעים״ שתורגם לעברית כחלק מהספר “מעשיות ופנטזיות” בהוצאת הקיבוץ המאוחד, היהודים האדמוניים מגלים את ארץ ישראל. אוטופיה ציונית לתפארת. זה הספר עליו בחרתי לכתוב את הביקורת שלי ביום העצמאות הזה.

הביקורת מכילה ספויילרים, אבל לספר שנכתב לפני יותר ממאה שנה. אז בואו נבדוק כמה טהרנים הם קוראי האתר.

שלום עליכם

היהודים האדמוניים קצת תקועים. בין הרי החושך לנהר הסמבטיון הם עוברים פוגרומים על ידי הגויים. העשירים שם קמצנים עם פה רחב שמבטיח כסף לצדקה ויד צרה שמונעת מהכסף לצאת מכיסם. העניים? עניים.

הם עומדים בכיכר השוק ומחפשים עבודה מזדמנת או נדבה. החיים שלהם דומים להפליא לחייהם של היהודים במזרח אירופה והם כמובן שומעים על ארץ ישראל שזהב מתגלגל בה ברחובות, אבל ״ברור שאף אחד לא מרים אותו, אם מישהו היה מרים אותו – הוא כבר לא היה מתגלגל ברחובות״.

מוישלה הוא בדיוק יהודי כזה. הוא מתפרנס בעיקר מצדקה ומעט עבודות מזדמנות. עד שיום אחד נעלם מוישלה. במשך כמה ימים מחפשים אותו, אך לבסוף מתייאשים. כעבור שנה חוזר מוישלה לעיירה ומספר שהיה בארץ ישראל.

הוא כמובן לא מספר מה היה בארץ ישראל, אלא לווה כסף כדי להדפיס בספר את זכרונותיו מהמסע. מהלך כלכלי מבריק שמתברר כטעות. רק מעט אנשים קונים את הספר, הם מספרים למי שלא קנה מה כתוב בספר ואף אחד לא מאמין למה שכתוב בו. יהודים. הספר נקרא ״משוגעים״ ומפה והלאה הסיפור מתאר את זכרונותיו של מוישלה.

היהודים שמוישלה פוגש בארץ ישראל וסביבותיה, הם יהודים בעלי כבוד עצמי.כולם בעלי מלאכה למשל, אין פושטי יד. מוישלה מגיע מעולם אחר לגמרי מה שמייצר דיאלוגים משעשעים כמו הדיאלוג הבא:

אז מה היא המלאכה שלך? – שואל הוא אותי.
המלאכה שלי? – שואל אני – אבי לא היה בעל מלאכה, אני אינני בעל-מלאכה, וילדי לא יהיו בעלי מלאכה אם ירצה השם בעזרת השם.
אז מה אתה אם כן?
אז מה אני אם כן? אני יהודי אני.

ארץ ישראל של שלום עליכם היא ארץ מודרנית, עם ברזים בבתים, בתי כנסת מפוארים ואפילו הטלפונים מותקנים בה בכל הבתים! כשמוישלה מתעורר בשבת בבוקר מאוחר, מארחו מתקשר לגבאי כדי לשאול לאן הגיעו בתפילה.

אפילו הדת בארץ ישראל מודרנית. אנשים יושבים בבית הכנסת באיזה מקום שירצו, מה שלא יעלה על הדעת מעבר לסמבטיון.

״בשנה שעברה אירע אצלנו מעשה, נמכר מושב בכותל המזרח… על ידי ישראל׳יק הקצב. קם רעש בין הגבירים… אנחנו נרשה שקצב ידחק לו למזרח? … הגבירים נתנו איש חלקו, וקנו את המושב. מוטב ישאר ריק ובלבד שיהיה לקצב כאב בטן ולא מזרח!״

ההבדל הגדול הוא לא בארץ ובאורחותיה כי אם באנשים הגרים בה, הגאים במשלח ידיהם. לחייט למשל, יש שלושה בתים (ללא הלוואות!) אבל הוא עדיין עובד, כי טוב לאדם שיעבוד. שוליית החייט מחזיק בית פרטי בו עובד אביו הזקן והעיוור בגינה כיוון שהוא אוהב את המלאכה.

את הספר תל אביב מסכם הרצל באמירתו של המהנדס, אם תרצו אין זו אגדה. בניגוד להרצל, שלום עליכם מדגיש לאורך כל הספר את הניגודים בין העולם היהודי הישן לבין העולם היהודי שבארץ ישראל. דיאלוגים שבהם היהודי הישן לא מבין את היהודים החדשים והם לא מבינים אותו ממלאים את הספר.

הספר מסתיים בסצנה שבה היהודים מחליטים באסיפה, שהם אינם מעוניינים לצרף לשורותיהם את רוטשילד כיוון שלא הצטרף לארץ ישראל מהרגע הראשון. אסיפה אותה מפוצץ היהודי האדמוני בצעקות, שהרי מי אומר לא לכסף?

אמרו פעם ש״קל להוציא את היהודי מן הגלות אבל קשה להוציא את הגלות מהיהודי״,  ונראה שככה מכריע שלום עליכם.

אחרי הכל, מוישלה חוזר אל מעבר לסמבטיון, נכנס להרפתקאה כלכלית לא מוצלחת ושמו בעיירה מוחלף מ״מוישלה האובד״ ל״משוגע עושה הספר״.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting