ספרי עיון 2025: The Fifties – דיוויד הלברסטם

[חלק מפרויקט ספרי העיון הטובים ביותר של 2025. מקום רביעי]

אנשים אופטימיים לעתידם האישי אבל פסימיים לעתיד העולם. זה לא אני אמרתי, אלא טלי שרוט בספרה הנפלא "אשליה אופטימית" [ביקורת].

תקופות של אופטימיות גלובלית – כשאנשים חושבים שהעולם במגמת שיפור –  נדירות. שרוט נותנת כדוגמא את החודשים שאחרי בחירת אובאמה. לזה אפשר להוסיף את השנים אחרי נפילת הגוש הקומוניסטי. אבל התקופה שהכי מתחברת לי בראש לאופטימיות גלובלית היא שנות ה-50 בארצות הברית. או בשפה שלהם: הפיפטיז.

כך קרה שיום אחד, בעודי יושב מדוכדך בחורף פולני קפוא וחושב שאני עומד לאבד את הראיה (בדיעבד – יובש בעין, פותרים את זה עם טיפות וקצת משחה) – חיפשתי מקור אופטימיות והתחלתי לקרוא את הפיפטיז של דיוויד הלברסטאם.

הפיפטיז יצא ב-1993 והיה רב מכר של הניו יורק טיימס באותה השנה. 848 העמודים שלו, כן, קראתם נכון, מרגישים כמו הרבה פחות. הלברסטאם היה בשנות ה-20 לחייו בפיפטיז; זה העשור שגיבש אותו תרבותית ואידיאולוגית – ומרגישים את זה בכתיבה. יש לו סוג של הערכה והערצה לעשור שגיבש אותו.

סיפורו של הפיפטיז מסופר דרך נושאים נבחרים בעשור. כל פרק מתמקד בתופעת פיפטיז אחרת. חלקם מוכרים, כמו מקרתיזם, מרלין מונרו או מקדונלדס. חלקים פחות מוכרים לקורא הישראלי, כמו עיירות levittown – פרברים עם בתים פרטיים שנבנו על סרט נע ובכך תרמו ל – או יצרו את –  מהפיכת הפרברים האמריקאיים.

אריק גלסנר הצביע לא מזמן על כך שספרי היסטוריה כיום לא ממוקדים. הם מקיפים אלפי שנים. הם נותנים תמונה פנורמית על מרחב עצום. הספרים האלה, הוסיף גלסנר, לא רק מסכמים עידן שלם. הם גם מציינים את סופו. הם מציגים פילוסופיה חדשה. ספרי היסטוריה הפכו לספרי הגות אפיים.

הפיפטיז מדגים למה התופעה הזאת קיימת. זה ספר שכבר אין לו זכות קיום כיום. במקום לקרוא את 46 הפרקים שלו, שכל אחד עוסק בנושא אחר, הקורא המודרני יכול לקרוא 46 ערכים בויקיפדיה – ואז עוד כמה שמקושרים אליהם – ולקבל כמעט את אותו המידע.

אני לא אומר שאין ערך לקרוא את הפיפטיז – יש גם יש! הוא כתוב יותר קריא וסוחף מערך ויקיפדיה. הוא מספק אמירות כלליות על התקופה. אבל האם הערך הזה מצדיק כיום את המאמץ של כתיבת 848 עמודים? מסופקני.

נהניתי והחכמתי לקרוא את הפיפטיז. הוא נותן תחושה שאני מכיר את שנות החמישים, כמעט כאילו חייתי בהן. אם הוא מתגלגל לידיכם הייתי ממליץ עליו. הוא יותר טוב מערכי ויקיפדיה. אבל האם אחרת כדאי להשקיע בו כסף? לצערי התשובה שלילית. לא בגלל הספר – זה העולם שהשתנה.

הנה לכם האירוניה:  אותם שינויי העולם שהרגו את הרוח האופטימית של הפיפטיז הרגו בסופו של דבר גם את הנחיצות של הספר שסקר את אותו העשור.

מנקודת מבט אמריקאית הפיפטיז היו כמו להתעורר מסיוט. עשרים השנים שקדמו להן כללו את השפל הגדול ומלחמת העולם השניה. מי שיצאו מזה לא רצו לשנות את העולם; הם רצו נוחיות ושקט. מי מבין זאת יותר מאיתנו הישראלים?

ההתפתחויות הטכנולוגיות איפשרו להמונים להגשים את החלום. שוק העבודה פרח; נעשה קל למצוא עבודה במשכורת של מעמד הביניים. מפעלים עברו לפס ייצור של מכוניות, מכשרים ואפילו בתים. הטלוויזיה נכנסה לכל בית – ובדיוק בזמן – כי לאנשים נהיה זמן פנוי. שינויי החיים הובילו ליצירתו של הפסט פוד (שלום, מקדונלדס!). הפנאי והטכנולוגיה גם יצרו את ניצני מהפיכת הסקס, עם פלייבוי או המצאת הגלולה נגד הריון.

אבל חדשנות מגיעה עם תג מחיר. הייצור ההמוני פגע באיכות הסביבה. תרבות הצרכנות מתישה. הטלוויזיה הפכה בשנות ה-60 לכלי פרופוגנדה להמונים. אפילו הגלולה נגד הריון הביאה בסופו של דבר למגיפת מחלות מין.

אבל אנחנו בבפיפטיז! אנשים עוד לא יודעים, או לא מעכלים, את המחיר. הפיפטיז הייתה אופטימיות גלובלית של הביס השלישי של העוגה. כמה שעות לפני שמתחילים כאבי הבטן.

אי אפשר לכתוב ביקורת מובנית על ספר עם 46 פרקים נפרדים – אבל כן בא לי לקשקש על כמה מחשבות שצצו במהלך הקריאה. אז, הנה, ארבע הערות מקריות.

1.  היו שני אירועים מכוננים בפיפטיז ע"פ הלברסטם:.

האחד הוא פסק דין בראון נגד מועצת החינוך. בגדול, פסק הדין שאסר על הפרדה גזעית במערכת החינוך האמריקאית – ופרץ דרך לשחורים להפוך לכוח המשפיע שהם כיום. אני מודה שפחות התעניינתי בזה, כי מבחינתי לא היה פה ציון דרך בגזענות עולמית  – אלא רק זאת האמריקאית – וגם שם רק בתחום מסוים של גזענות נגד שחורים. בארה"ב זאת כמובן מהפיכה של ממש. אבל אישית הפרקים בנושא עניינו אותי פחות.

היו שני יוצאי דופן. הראשון הוא סיפורה של רוזה פארקס. סיפור ששמעתי עליו כל כך הרבה וקראתי את הפרטים שלו בשקיקה. השני הוא הלינץ של הנער השחור אמט טיל ב-1955. כמה רוע יש בעולם. כמו גם, כמה מוזר היה דרום ארה"ב בשנות החמישים. ממש עולם מקביל.

2. האירוע המכונן השני ע"פ הלברסטם הוא פריצתו של אלביס פרסלי לבמה. כמו זכויות השחורים, גם זה הגיע מדרום ארה"ב. שם היה הכי הרבה עוני והתנאים הכי גרועים, ולכן שם גם היה הבסיס הטוב ביותר לעירבוב תרבויות, יצירת דברים חדשים ותיקון עוולות. הרהב יותר קל לתקן עוול בוטא מעוול קטן – את הקטן ניתן לסבול.

לאמר שאני מבין את גדולתו של אלביס? לא, לא מבין. בעיניים של המאה ה-21 אין בו שום דבר מיוחד. בניגוד לאייקוני תרבות אחרים, מדונה ומייקל ג'קסון, אני גם מתקשה למצוא בו אישיות גדולה מהחיים. נראה שהוא הגיע להצלחה כמעט במקרה – לא מתוך שאפתנות או גאוניות.

אבל כנראה שהמקריות האותנטית הזאת שבתה את הקהל. אלביס איחד את מוזיקת הקאנטרי הלבנה עם המוזיקה השחורה של טנסי. הוא הוסיף מיניות לעולם אמריקאי שעד אז היה פוריטני לגמרי – לפחות בתרבות המיינסטרים. הסיפור של אלביס מרתק דווקא בגלל שהוא קשה להבנה.

3. שני אחים, שעד אז נכשלו בכל מעשיהם, היו אחראים לאחת המהפכות הגדולות של שנות ה-50 והמאה ה-20. מדובר כמובן בדיק ומאוריס מקדונלד.

מקדונלד'ס הם כיום שם נרדף לכל מה שרע בקפיטליזם. גלובליזם אגרסיבי, מוצר נחות, מחיר על פני בריאות, פלסטיק וזיוף. אבל בשנות ה-50 מקדונלד'ס היו משהו אחר לגמרי.

האחים מקדונלד הבחינו בטרנד חדש בחיים האמריקאיים: הם הפכו להיות ניידים יותר. לכולם יש אוטו, והם עבדו רחוק ממקום העבודה שלהם. ארוחת הערב המשפחתית פינתה את מקומה לאנשים שרק רצו לחטוף משהו מהיר בדרך הבייתה.

הסיפור של איך האחים בנו את הטכנולוגיה של מקדונלד הוא DIY אמיתי. יזמות עם עשר אצבעות. עקשנות, התמדה. הם בנו והזמינו מכונות שיקצרו את זמן ההמתנה ויורידו את המחיר. מה שיפה זה שלפחות אז זה לא פגע באיכות! הם התגאו באיכות שלהם. האופטימיזציה הייתה של תהליך הכנת האוכל. כמו הרבה מהפריצות של הפיפטיז הם לקחו תחום מסוים והפכו אותו למפעל. במקרה שלהם, מפעל להמבורגרים.

מי שחתום על הפיכת מקדונלד'ס לאימפריה זה לא האחים עצמם, אלא אדם בשם ריי קרוק. הוא צירף את עצמו לאחים כשהיה כבר בן 52, והפך ממוכר מכונות מילשק פשוט לאימפריה. אין גיל להצלחה.

האחים מקדולנד מכרו את הרשת לקרוק ב-1961 תמורת 2.7 מליון דולר. לא מעט כסף כיום, והמון כסף אז – אבל לא קרוב למה שהרשת תהיה שווה מאוחר יותר.

מה ש יפה זה שהאחים לא התחרטו על המכירה. הכסף שקיבלו הספיק לחיים שהם רצו. לא היו להם חלומות ליאכטות על הריביירה. קראתי ראיון, ואני כבר לא זוכר איפה, שאחד האחים שאל, "איפה הייתי כיום אם לא הייתי מוכר? אם עדיין הייתי בחיים, הייתי כלוא בדירת פאר באחד המגדלים האלה, עם אולקוס ושאר מחלות בגלל מתח ועצבים. אז לא, אני לא מתחרט".

4. נשארים  עם קרוק ועם מקדולנד'ס. אחת מאמונות הבסיס של קרוק הייתה שכלום לא יכול להחליף התמדה. התמדה היא התכונה החשובה ביותר בעולם.

"גאונות לא תחליף התמדה", נהג קרוק לאמר, "גאון שלא מתמיד הוא יותר בעיה מיתרון. כשרון גם לא יחליף לבדו; העולם מלא באנשים מוכשרים נכשלים. אפילו השכלה לבדה לא תחליף, יש שפע מסכנים משכילים בעולם".

לגישה של קרוק יש פתגם יפייפיה בעברית, "אין הטיפה חוצבת בסלע בכוח עוצמתה אלא בכוח התמדתה".

————————

הפיפטיז לא היו אופטימים כמו שאנחנו זוכרים איתם. משפחות הפרברים לא היו באמת מאושרות, ורוב האמריקאיים עדיין היו עניים וגזענים.

הספר לא מנסה למכור את האשליה שהפיפטיז היו עשור מושלם – ממש לא. אבל הוא כן חושב שהפיפטיז היו הצעד הראשון לעולם המודרני שלנו. ועם זה אני מסכים.