ספרי עיון 2025: Shape of a Life – שינג-טונג יאו, סטיב נדיס
[חלק מפרויקט ספרי העיון הטובים ביותר של 2025. מקום חמישי]
בחורף 1969 בילה המתמטיקאי שינג-טונג יאו שבועיים בספרית אוניברסיטת ברקלי בקליפורניה. הוא היה סטודנט בן 20 אז. האוניברסיטה הייתה ריקה; שאר הסטודנטים נסעו הביתה לחופשת חג המולד; רק יאו נשאר בברקלי. כבן למשפחה עניה מאד, שהגיע לארה"ב כמה חודשים מוקדם יותר, לא היה ליאו כסף לטוס לביקור בית בהונג קונג.
בשבועיים האלה הפך יאו לרוח הרפאים של הספרייה למתמטיקה. הוא שהה שם מבוקר עד ליל. באחד הימים נתקל יאו במאמר של מתמטיקאי בשם ג'ון מילנור במגזין לגיאומטריה דיפרנציאלית. יאו החליט לנסות – כי היה לו אינסוף זמן ואפס מחויבויות – להוכיח משפט מתמטי דומה באותה הרוח. המאמר שכתב בשבועיים האלה התקבל בתור עבודת הדוקטורט שלו שנה מאוחר יותר.
שינג-טונג יאו גדל להיות אחד המתמטיקאיים הסינים הגדולים של המאה ה-20, וכנראה גם אי פעם. האוטוביוגרפיה שלו Shape of a Life היא ספר מאד לא אחיד ברמתו. למרות שיש בו חלקים מקסימים, קשה להמליץ על הספר בפה מלא.
אבל לפני שנדבר על הספר בואו נתמקד שוב דווקא בשבועיים האלה של חג מולד בספריה ריקה בברקלי. כי השבועיים האלה העבירו בי צמרמורת של כיסופים. כיסופים לימים שאני הייתי רוח הרפאים של ספריה. געגועים לחברים שזה היה סימן ההיכר שלהם: חיים בספריה, באוניברסיטה או בהאקרספייס. מנותקים מהעולם המציאותי אך בו בזמן עוסקים בנושאים האינטלקטואליים הכי עמוקים בעולם.
יש תקופה קצרה ומסוימת בחייו של אדם שהוא יכול לשקוע ככה בנושא. מנותק מהכל, מקדיש עצמו בלהט למטרה אחת. התקופה הזאת נמצאת בדר"כ איפושהו בין סיום התיכון לגיל 30. בישראל, למרבה הצער, הרבה אנשים מעבירים את השנים האלה בצבא. בגיל מאוחר יותר כבר אי אפשר לשקוע באותה הצורה. יש מחויבויות. יש סביבה חברתית. האנרגיה שנדרשת ליום-אחר-יום של עבודה אינטנסיבית בלי להרגיש עייף הולכת לאיבוד. פגשתי אנשים שמבלים את כל חייהם בנסיון למצוא מחדש את האנרגיה הזאת.
Shape of a Life, האוטוביוגרפיה של שינג-טונג יאו כאמור, היא שני ספרים בתוך אחד. שליש הספר הראשון, שמתחיל בלידתו של יאו ומסתיים בהישג הגדול ביותר שלו (הוכחת משפט קלאבי-יאו) הוא סיפור סינדרלה מעורר השראה. שני שליש הספר האחרונים הוא סיפר יבשושי של ביוקרט קטנוני.
איך הפך הילד החמוד, מסכן ורומנטי מהשליש הראשון לביוקרט יבשושי בשני שליש האחרונים? מה קרה לו בתהליך? האם זה גורל שנידון לכל הילדים התמימים לכשיתבגרו?
אם Shape of a Life היה מסתיים אחרי שליש ספר הוא היה ספר השנה שלי. אבל הוא לא. לכן כל מה שנותר לנו זה לשים את תמונה הכריכה ואז לדבר על מה התפקשש שם.
שינג-טונג יאו – הסיני הראשון לזכות במדליית פילדס (פרס נובל של מתמטיקה), מאבות הגיאומטריה האנליטית, ו"הקיסר של המתמטיקה" (ע"פ הניו יורק טיימס) – גדל כילד עני מרוד בכפר קטן בפאתי הונג קונג.
כשאני אומר עני מרוד, אני מתכוון לעני מרוד. היו תקופות שללא היו מים זורמים בבית. את האוכל המועט הם חילקו בצורה מצומצמת. יאו היה ילד רזה וחולני.
אביו של יאו דווקא היה בעבר אינטלקטואל אמיד בסין. עליית הקומניזם אילצו את המשפחה לברוח להונג קונג. האב לא מצא את מקומו כאיכר. הוא נפטר כשיאו היה בן 13.
לא היה שום דבר בילדותו של יאו שרמז שהוא מיועד לגדולות. למרות שהאב ניסה להקנות לילדיו חינוך אינטלקטואלי עשיר, יאו עדיין נכשל בבחינת כניסה במתמטיקה לבית ספר (הוא כתב את סדר הספרות הפוך כמו שנהגו סינים באקדמיה, וכך יצא נגיד שבמקום 13 הוא כתב 31). יותר מאוחר, בגיל 11 נכשל יאו גם בבחינת כניסה לחטיבת הביניים. לא בגלל שהוא טיפש, אלא בגלל שאת השנה שלפני הבחינה העביר עם כנופית ילדים ברחובות הונג קונג במקום בלימודים.
פה היה אמור להיחתם גורלו של יאו. בלי בית ספר תיכון, הוא לא יכל להיות הרבה יותר מאיכר. אבל אביו של יאו הפעיל את קשריו הישנים מעולם האקדמיה, והצליח להכניס את בנו עם מלגה מלאה לבית ספר פרטי יוקרתי. מקום ממנו יצאו שלל מדענים, אנשי עסקים ופוליטיקאיים. מסלול חייו של יאו השתנה.
ב-2019 פירסם יאו את Shape of Life, אוטוביוגרפיה שמתארת את חייו מילדות ועד זמן כתיבת הספר. הקטעים שמתארים את ילדותו של יאו, כל כך צנועים ומקסימים. יאו מודע למזלו. הוא יודע שהרבה ילדים אחרים, מוכשרים לא פחות ממנו, מעולם לא קיבלו את הצ'אנס שלו. הוא מודה לגורל, ומצטער על כל הילדים המוכשרים כמוהו שלא זכו לאותו המזל.
אז מה השתבש?
באוגוסט 2006 פירסם ה-New Yorker מאמר בשם Manifold Destiny. על פניו המאמר התמקד בפתרון השערת פואנקרה: אחת הבעיות הגדולות של המתמטיקה שנפתרה ב-2002-2003. במציאות המאמר התמקד בהתקפה על שינג-טונג יאו מיועדנו.
[רוצים לקרוא עוד על השערת פואנקרה? סקרתי בעבר ספר שעסק בגאורגי פרלמן, המתמטיקאי הרוסי-יהודי המתבודד שפתר את הבעיה]
הטענה העיקרית בכתבה הייתה שיאו ניסה לגנוב קרדיט על הוכחת השערת פואנקה. שני סטודנטים לשעבר שלו פירסמו ב-2006 מאמר שהם הכתירו כ"הוכחה המלאה הראשונה של השערת פואנקרה". התיאור היבש, שהם שינו לאחר מכן, נתן את הרושם שהם – והמנטור שלהם יאו – הוכיחו את ההשערה – ולא פרלמן.
הכתבה לא עצרה שם אלא הדביקה שלל שערוריות לקריירה של יאו. הם תיארו אותו כביוקרט ערמומי ומלוכלך. הם סקרו שערוריות, לכאורה, כמו נסיון להזיז את קונגרס המתמטיקה מבייג'ין להונג קונג, סכסוך של יאו עם סטודנט שלו, או אפילו הפעלת לחץ על שופטי מאמרים אקדמאיים.
יאו, שלקח את המאמר ללב, איים לתבוע. הדבר היחיד שניחם אותו באותה התקופה היה מאמר במגזין אחר, הניו יורק טיימס, שהציג אותו באור חיובי במיוחד. קראו לו שם "הקיסר של המתמטיקה".
עכשיו,אני משער, ואין לי שום בסיס להשערה הזאת – שיאו כתב את Shape of Life בשביל לנקות את שמו. השליש הראשון היפייפיה של הספר היה כמו לצאת מידי חובה למען השני שליש האחרונים שלו. הם תיאור יבשושי וטכני של אירועי הקריירה האקדמאית שלו, שנה אחרי שנה, עונה אחרי עונה. הוא דן בכל האשמה והאשמה, ומציג את הצד שלו.
יאו נכשל לגמרי.
כי יאו, כפי מצטייר מהתיאור שלו את עצמו, הוא אדם תחרותי בצורה לא בריאה, עם אגו בשמיים ובעית שיפוט מוסרית כלשהי. דוגמא קטנה:
בספר מתאר יאו מקרה שהתרחש עם פוסטדוק צעיר שלו. פוסטדוק, למי שלא יודע, היא משרה אקדמאית של חוקר צעיר אחרי דוקטורט – בדר"כ תחת ניהולו של פרופסור ידוע. כלומר, יאו היה הבוס של אותו הבחור. הפוסטדוק עבד, לבד – בלי לתקשר עם יאו – על בעיה שיאו עצמו עבד עליה כמה שנים קודם. הפוסטדוק גם הצליח להוכיח דברים חדשים על הבעיה.
מה עשה יאו כששמע את זה? סגר את עצמו למרתון עבודה על הבעיה, עד שהצליח לא רק להוכיח את מה שהפוסטדוק עצמו הוכיח – אלא גם הוסיף על זה דברים חדשים. בכך הוא גזל מהפוסטדוק שלו עצמו את הישגיו. זה כמו שהמנהל הבכיר שלכם יפעל נגדכם.
יאו מצדיק את עצמו בכך שאנשים חייבים להבין שמתמטיקה זה תחום תחרותי. שמה שדוחף אנשים לעבוד בו זה יצר התחרות, ושתחרותיות בין מנחה לבין הפוסטדוקים שלו היא דבר בריא וטבעי בתחום. אבל זאת כמובן שטות גמורה. אני קורא את הסיפור הזה, שמסופר מנקודת המבט האוהדת של יאו את עצמו – וחושב – איזה שמוק.
זה מדהים כמה כשל בהבנת העולם יש בסיפוריו של יאו. לא רק שהוא נכשל בהבנת תקשורת אנושית בסיסית, הוא גם נכשל בהגיון בריא. למה לפרסם את הספר הזה? כמה אנשים בעולם באמת מכירים את השערוריות של יאו?
אפילו אני, אדם עם דוקטורט במשוואות דיפרנציאליות, ואיש שחלק במשך שנים קומה ומשרד עם הקבוצה לגיאומטריה דיפרנציאלית בברלין – לא שמע על השערוריות האלו. רק אנשים שבאמת עמוק בתחום שמעו עליהן – וגם שם מדובר על חבר'ה ותיקים ולא חוקרים צעירים שזה קרה אחרי זמנם. בכתיבת הספר יאו לא ניקה את שמו, אלא רק ליכלך אותו לעשרות אלפי קוראים חדשים שלא שמעו עליו קודם.
אני לא זוכר מתי הפעם האחרונה שקראתי ספר עם כזה דיסוננס בין השליש הראשון לשאר הספר. בטח לא ספר עיון (בספרים בדיוניים יש את The Fold ו-The Poppy War שהיו לא מאוזנים באותה המידה). אני באמת חושב שמומלץ מאד לכל אחד שסקרן לגבי איך נוצרים מתמטיקאיים לקרוא את השליש הראשון של הספר — ואז להפסיק.
בשולי הדברים:
– יאו מצוין בלהסביר קונספטים מסובכים בקלות. הוא מתאר בפשטות ובהירות קונספטים שלא הצלחתי להבין אחרי שני קורסים שלמים בגיאומטריה דיפרנציאלית. זאת תכונה של מתמטיקאי גדול.
– יאו גם שוזר בספר אין ספור אגדות ואימרות חוכמה סיניות. זאת התורשה שקיבל מאביו- וזה מקסים. יש הרבה חלקים מהספר בשני שליש האחרונים שלו שמתרחשים בסין, וחושפים פסיכולוגיה ותרבות שלא אצליח לעולם להבין. נגיד, יאו חוזר לכפר ילדותו, ואנשים הכפר נעמדים בתור לקבל ממנו נדבה. או ממשלת סין שולחת מכונית לאסוף את יאו משדה התעופה, והמכונית נוסעת לעיר במרכז שני נתיבים לאט, כדי לסמן לאזרחים שיש באוטו איש חשוב מאד. להרגשתי, אגב, יאו מת על הכבוד הזה.
– אני אכול קנאה לאנרגיות ולמסירות של יאו למקצוע שלו. אדם שנדמה שכל חייו עשה אך ורק מתמטיקה. איש שנרדם על שולחן העבודה בשתיים בלילה, וימים שלמים שוכח לאכול. אני… לא יכול ככה, ולא יכולתי מעולם ככה. רק בשלושת הימים האחרונים התעסקתי בארבעה תחומים שונים לגמרי, וכל אחד מהם הפסקתי בערב כשהתעייפתי.
יאו לא מקור להשראה – אין לי לא את האופי ולא הגוף להיות כמוהו – אבל הוא כן מקור לקנאה.
– האם יאו מתמטיקאי מפורסם? אני מכיר את משפט קלאבי-יאו, אבל אני כאמור מתחום שקרוב לתחום המחקר שלו. על יאו עצמי שמעתי רק פעם אחת, בכנס בהונג קונג ב-2009. כתבתי אחרי הקריאה לחברים, מתמטיקאיים, שעוסקים בגיאומטריה דיפרנציאלית. כן, הם מכירים אותו. כן, הם שמעו על חלק מהשערוריות שקשורות אליו. הוא אחד המתמטיקאיים המפורסמים בתחומם, כן. אבל הכי מפורסם? לא. טופ 5 כזה.
מה שאני רוצה לאמר זה שיאו הוא מתמטיקאי מצליח בטירוף, אבל לא גאון על דורי כמו הרושם שהספר בטעות עלול לתת.
[Shape of a Life – שינג-טונג יאו, סטיב נדיס, 327 עמודים, 2019]
תגובות אחרונות