מועדון הקריאה מפגש 34: The Poppy War – ר.פ קואנג

[המפגש ה-34 של מועדון הקריאה. מפגשים עתידיים יוכרזו בבלוג ובעמוד מועדון הקריאה. הביקורת בלי ספויילרים, התגובות? ספיילרים כאוות נפשכם]

בעיניים פקוחות ועם הכרה בכל חסרונותיו, התאהבתי קשות ב-The Poppy War.

זאת אהבה שמבוססת לא רק על הגיון, אלא גם על רגש. הדרך היחידה להבהיר אותה זה ע”י סיפור.

חלק א’: ובו יסופר על כוח רצון
כשהייתי ילד, חשבתי שאין איש חכם ממני בעולם.

הסיבה הייתה, אם נשאיר לרגע את ההתיימרות של ילד בן 10 בצד, שכשממש התאמצתי, למשך שעה-שעתיים, עשיתי דברים שלדעתי היו מדהימים. רק שזה אף פעם לא היה יותר משעה פה, שעה שם.

הנחתי שכשאתבגר, יגיע היום בו אחליט להיות רציני. ומאותו היום, בעזרת כוח הרצון אתאמץ שעה אחר שעה, יום אחר יום, ואשנה את העולם.

היום הזה הגיע בגיל 18. הוא החזיק מעמד שלושה חודשים, והפסיק כי נהייתי מצוברח, עייף וחולה. זה חזר על עצמו בגילאי 22, 25, 28 ו-30. כל פעם לתקופה קצרה, עם תוצאות דומות בסופה.

בסופו של דבר החלטתי שלכוח הרצון אולי אין גבולות, אבל לגוף האדם יש.

יש אנשים שיכולים לעבוד באותו הקצב עשר שעות ביום, שבע ימים בשבוע, אבל לעולם לא ייתנו שעה מדהימה, אפילו בזמן חירום. ויש כאלה שהמאמצים שלהם הם יותר כמו ספרינט, אבל לא מסוגלים לעקביות.

לכן תמיד אהבתי אנשים ודמויות בדיוניות עם כוח רצון אינסופי. אם אלו ספורטאים כמו מייקל ג’ורדן או סרינה וויליאמס, ואם אלו דמויות פיקטיביות כמו הנער מקפקא על החוף, או פנדורין, הבלש הרוסי.

רין, גיבורת The Poppy War, גורמת לכולם להיראות רכרוכיים.

רין היא הילדה\נערה הכי חזקה בעולם. כוח הרצון שלה מבעית אותי. אני לא רוצה להיות כמוה, אני אפילו לא בטוח שאני רוצה להיות ידיד שלה. אבל בתור דמות היא מהפנטת. וזה קורה מהעמוד הראשון של The Poppy War.

הפוגה: בה נסכם את דעת המבקר על הספר
The Poppy War הוא ספר פנטזיה מאת סופרת שהיגרה לארה”ב מסין לפני 18 שנה. הוא מתרחש בארץ דמיונית, שמבוססת על סין. הקונספט שלו הוא פרשנות למלחמות האופיום, שעיצבו את אופיה של סין ב-200 השנה האחרונות.

זה ספר לא אחיד ברמתו. הוא עושה פניות חדות במהלך העלילה, ובעצם מכיל שלושה הסיפורים בתוך יצירה עבה אחת. יש כאלה שיאהבו סיפור אחד, ויסבלו מהאחרים. די בטוח שקשה למצוא אנשים שאהבו את כל הסיפורים באותה העוצמה, הם פשוט שונים מדי.

אני אהבתי עד כלות את הסיפור הראשון, שהוא בעצם סוג של הארי פוטר בבית ספר ל”קוסמים” (סוג של) סיני. זאת הייתה אהבה כל כך חזקה, שאפילו ששני הסיפורים האחרים לא היו אחידים ברמתם, הם לא פגמו באהבה שלי לספר.

פרק ב’: ובו יסופר על עלילת הספר
השעה היא שש בבוקר ב-inveness, צפון סקולטנד. העפלתי לרכבת עם האופניים, מתחיל נסיעה של ארבע שעות לאדינבורג.

תיכננתי לקרוא כמה דקות, ואז לנסות לישון. פתחתי את The Poppy War, וצנחתי לתוך סיפורה של רין.

רין. רין היא ילדה, בת 12 להערכתי, בכפר סיני קטן וזניח. הגורל העיד לה להתחתן בגיל צעיר לסיני שמן ולהוליד לו ילדים. לחשוב על זה גורם לה דכאון עמוק.

רין נמצאת בכלוב הזכוכית בו רובנו חיים. המדינה נותנת לה אופציות תיאורטיות לצאת מהמצב אליו נולדה, אבל מעשית אין לה את המשאבים לנצל את האופציות הללו.

אחת האופציות היא להתקדם לאקדמיה הלאומית. פנימייה יוקרתית שרק העילית שבעילית של הממלכה הולכים אליה. תהליך הקבלה לפנימייה דמוקרטי: יש מבחן ארצי אליו יכול כל ילד לגשת, והטובים ביותר נכנסים לפנימייה. אבל זה דמוקרטי כמו שהפסיכומטרי בישראל דמוקרטי: להשיג ציון גבוה בלי מערכת שמכינה אותך למבחן זאת משימה מאד קשה.

שלוש שעות לתוך הנסיעה, העיניים צורבות, ואני עדיין קורא על רין. הסיפור מתפתח קצת כמו הארי פוטר, קצת כמו משחקי רעב, קצת כמו Red Rising [ביקורת], וקצת כמו שום דבר שקראתי אי פעם.

אני יודע שזאת טעות להמשיך לקרוא; מצפה לי יום מפרך באדינבורג, וכדאי שאנסה לתפוס לפחות שעה שינה. אבל אני שבוי בספר, לא יכול להפסיק. קורא וקורא וקורא וקורא.

כמה שעות אחרי זה, באחר צהריים חם באדינבורג רציתי למות מרוב עייפות ושנאתי את זה שלא ישנתי ברכבת.

פרק ג’: בו נדבר על הספר בלי סיפורי רקע על כותב הביקורת
סיימתי את הספר, 544 עמודים, יום אחרי זה בטיסה. התאכזבתי במהלך הקריאה, כי העלילה לא התמקדה באלמנטים שאני אהבתי, אלא התפתחה לכיוונים אחרים במהלך הספר.

אין ספק שהשליש הראשון של הספר הוא זה שגרם לי להתאהב בו. אבל גם שני השלישים האחרים טובים, רק לא באותה המידה (אם כי קראתי ביקורות שחושבות בדיוק ההפך).

כתבתי 56 הערות במהלך הקריאה, שזאת כמות אסטרונומית לספר אצלי. The Poppy War גרם לי לחשוב ולהגות. ר.פ קואנג היא בעלת אבחנות נהדרות על העולם. אשה שמאד מעניין לשבת איתה לבירה.

יש לי חשש מוקדם מספרים סיניים. לא כי יש לי משהו נגד התרבות, אלא בגלל שחוסר ההכרות גורם לכך שאני הולך לאיבוד בין שמות האנשים, המקומות והמנטאליות הסינית. קואנג, שחקרה באוניברסיטה אסטרטגיות צבאיות סיניות, הצליחה להנגיש את התרבות הסינית מושלם לקורא המערבי.

אני לא יודע אם זאת סין באמת, או תרבות אמריקאית שמעוטרת בקישוטים סיניים (תלונה שהשמעתי בביקורת לספר “עקורה“), אבל זה גרם לי להאמין שאני קורא על תרבות סינית. עם כל העומק, הקסם והקשיים שיש בה.

תלונה שראיתי חוזרת אל הספר, היא משהו בסגנון, “אוי, עוד סיפור התבגרות? ועוד אקדמיה לקסם? לא מיצינו?”. אז זהו, שלא. זאת תפאורה נהדרת לספר בה סיפורים. אני מת על פוליטיקה של נערים, ועוד כזאת בה הגיבורה היא אאוטסיידרית מוחלטת? כר פורה לדבר על גזענות או היתרונות בלהיות שונה.

יש ב-The Poppy War הרבה חסרונות. הבחנתי בהם במהלך הקריאה, והם אפילו הפריעו לי. אבל ככל שעוברים הימים, אני הולך וזוכר רק את הקסם שהספר השרה עלי. את הקטעים היפים שלו, ולא את הרעים. את זה שהוא השאיר אותי ער ארבע שעות יותר מדי, ולא את זה שהוא לא אחיד ברמתו.

אני לא היחיד שהתמכר ל-The Poppy War. הוא יצר באז לא קטן בכמה חודשים שהוא יצא, ואני לא אופתע אם נראה אותו מועמד להוגו שנה הבאה. יש לו את כל הנתונים הנכונים.

[The Poppy War – ר.פ קואנג, 544 עמודים, 2018]

17 תגובות

  1. ארני הגיב:

    מלחמות פופי מזכיר כמה מסדרות ביה”ס החביבות עלי מהשנים האחרונות – red rising, magicians, kingkiller. אם הראשון נשען על אקשן בלתי פוסק ואלימות, השני על עומק ויחסים והשלישי הוא כנראה יציאה חד פעמית ובלתי ניתנת לשחזור, אז במלחמות פופי האלמנט המפתיע הוא שואת העם הסיני, זוועות ויאוש. Not my cup of tea, וספרות שואה היא דווקא כן אחד הז’אנרים המובילים אצלי אבל לא בקונטקסט הזה.

    גם אני חשבתי שיש פה פוטנציאל לספר מבריק, אבל הוא החזיק מים בדיוק עד תחילת הלימודים בספר. מהרגע הזה, לא ברור מה קורה בספר ולמי הוא מיועד.

    חלק ראשון בבית הספר – רומן לבני הנעורים, לא מעניין, לא מקורי, דמויות שטוחות עם דיאלוגים טיפשיים, עלילה מוזרה ובאופן כללי כתיבה ברמה נמוכה – לכל אורך הספר.

    המלחמה – פח. עברתי באמצע לקרוא על מלחמת יפן סין השניה בוויקי – יותר מעניין ותכלס גם מכיל את רוב עלילת הספר. כולל התקיפה בשנחאי, טבח ננגי’נג, והיחידה של מנגלה היפני המטורף ד”ר שירו (?), בלי יותר מדי שינויים בשמות, בפוליטיקה הסינית וכו’. הצגת היפנים כהתגלמות הרוע, כשגם הסינים לא ידועים כחסידי אומות העולם. תיאורי הזוועות – באמת חסר טעם. גם האונס של חברה שלה, ערימות של גופות – למה זה טוב בפנטזיה? רק זילות של הסיפור האמיתי. אם על נוטות החסד אמרו שהוא פורנוגרפיה של השואה, מה אפשר להגיד על הספר הזה?

    מיתולוגיה סינית – פשוט משעמם. סיורים בלתי נגמרים בפנתאון שיתכן, בסבירות לא נמוכה, שגם הסופרת היתה בטריפ כשכתבה אותם, גיבור בלתי מנוצח, יורה אש מתוך הים ומבריח ציים שלמים, עד שבאים כמה יפנים, קושרים אותו בעגלה ושופכים עליו כוס מים כל פעם שהוא נדלק. פשוט. חטיבה סודית ומיתולוגית שמונה 5 לא יוצלחים עם PTSD. גנרלים שמתנהלים כמו ילדים בגן, כל מיני יציאות עלילתיות לא קשורות שמיועדות כנראה לחלקים הבאים, שלא אקרא כמובן.

    קראתי בקורות של סינים שאומרים שגם עבורם הספר לא טוב כי הדמיון להיסטוריה גדול מדי אבל עשוי גרוע. הבנתי שהסופרת בת 20 בערך – זה אומר שיש לה פוטנציאל, אבל הספר הזה פשוט רע, מופתע שסיימתי אותו.

    • ניימן הגיב:

      עשיתי כמוך – הספר גרם לי לחרוש בויקיפדיה על מלחמות סין. שזה כבר הישג:-)

      מסכים גם לגבי המיתולוגיה הסינית.

      שאר הדברים כמו שהביקורת מראה, פחות מסכים. מקווה שלא סחבת אותו עד הסוף בגללי חלילה..

      • ניימן הגיב:

        אגב, במה red rising מתעלה עליו? גם דמויות די שטוחות בספר הראשון, ועלילת בית ספר קלאסית כזאת רק הרבה הרבה הרבה יותר אפלה.

        • ארני הגיב:

          redrising – פשוט אקשן טוב עם טוויסטים נחמדים. לא סוגה עילית.

          • ניימן הגיב:

            לגיטימי.

            טוב, מקווה שאהבת את ארטמיס יותר, כי מסתמן שהוא הספר הבא.

            • ארני הגיב:

              טרם, אבל התחלתי את Assassin’s Apprentice, 13 ספרים ואני מתפנה 🙂

            • ניימן הגיב:

              זהו, ככה איבדנו את ארני? צק צק צק:)

              קראתי את השלישיה המקורית בתיכון. אז עפתי עליה לגמרי. הבעיה היא שעד שהגעתי לאחרים שכחתי לגמרי את השלישייה המקורית, ועכשיו אני מתעצל לקרוא אותם שוב, ותקוע כבר עשור עם הסדרה.

  2. דנה הגיב:

    קראתי בערך עד אמצע העלילה של רין בבית הספר ואחרי זה הפסקתי. גם כי זה הרגיש יותר מדי כמו ספר לבני נוער וגם כי יש לי ידע מסוים בתרבות סין (למדתי בזה תואר), ואפילו שהפרטים ההיסטוריים שמצויים בספר הם דיי מדויקים, הדמויות עצמן יותר דומות לדמויות אמריקאיות. לסינים, במיוחד באותה התקופה המתוארת בספר הייתה מנטליות שונה שעוצבה ע”י התקופה בה חיו, ואת זה הסופרת תיארה באופן לא אמין, לדעתי. דוגמה קטנה – היה יותר אמין אם סגנון הדיבור של רין, בת למעמד נמוך, היה שונה מזה של חבריה לכתה (בני מעמד חברתי גבוה).

    • ניימן הגיב:

      באמת התפלאתי לרגע עד כמה הסינים דומים לאמריקאיים 🙂

      בקשר לספר לבני נוער: אני לא קורא כמעט כאלה, אבל הם מגיעים כיום לרמות ה-darkness של הספר? הוא grimdark לגמרי.

  3. melquiades הגיב:

    יש לי יחסי אהבה-שנאה עם הספר הזה.
    כשכתבת את ההקדמה לספר לפני כחודש זה היה נראה לי כמו ספר מעולה לחזור איתו למועדון קריאה.
    ואכן, ספר סוחף, וכתוב מצויין, עם דמויות מעולות. כמעט ולא הצלחתי להניח את הקינדל.

    אבל לאחר שסיימתי אותו נשארתי בעיקר עם הכעס שיש לי על מה שאני תופס בתור המסר העיקרי שעולה מהשליש האחרון.
    אם לסכם זאת בקצרה, כל השליש האחרון מרגיש לי כמו מניפסט להצדקת רצח המונים 🙁

    ***מכאן והלאה מלא ספוילרים***

    אבל לפני שאגיע לשליש האחרון, אכתוב מה כתבתי על שני החלקים האחרים. כי החלק האהוב עלי בכלל היה השני…
    כמו שכתבת, שלושת החלקים מאוד שונים אחד מהשני.
    ובמהלך כל השליש הראשון אמרתי חזרתי לעצמי על אותה תלונה שציטטת. כבר קראתי את סיפור הבית ספר הזה איפשהו, גם בהארי פוטר, גם ב”הקוסמים”, גם במשחק של אנדר, ויותר מהכל בשם הרוח. לא רק שהרגשתי שהסיפור עוקב אחרי תבנית קלאסית של התבגרות של יתומ\ה בבית ספר אליטיסטי, הוא גם עוקב כמעט אחד לאחד אחר היישום הספציפי של התבנית הזו ב”שם הרוח”. תלמיד בן עשירים פריבילג שנהיה היריב של הגיבורה מהיום הראשון בבית ספר יש, המורים הם כל אחד מאסטר לאמנות אחרת, ויש את ההוא ששונא את הגיבורה מהרגע הראשון, ההוא שמעריך אותה ומטפח אותה, וההוא הספק גאון ספק משוגע שעוסק באמנות שאפילו שאר המאסטרים לא בטוחים שהיא באמת קיימת, וכמובן שבסוף הגיבורה מגיעה להתמחות אצלו. אפילו המנהל\ת בשני המקרים היא המאסטרית לבלשנות.
    אז לא הרגשתי שהשליש הזה חידש הרבה על התבנית המוכרת. אבל לפחות אני יכול לומר שהכתיבה והדמויות היו מצויינות. ומה שניכר כבר בשליש הזה והולכת להתחזק בחלקים הבאים הוא שבניגוד לקוות’ ולגיבורים אחרים מהתבנית הזו, נדמה לי שרין הכי רחוקה מלהיות ילדה מחוננת מושלמת שהכשרון המיוחד פשוט נוטף ממנה כל פעם שהיא רק קצת מנסה. להיפך, רין כועסת, מפחדת, חסרת בטחון, ולמרות שהיא עובדת קשה ההצלחות לא מגיעות ישר, וגם כשהן מגיעות ברור שזה לאחר המון הקרבה. כאן החידוש העיקרי של הספר.

    ואז פורצת המלחמה שמזהירים אותנו מפניה כל הספר (דרך אגב, אני חושב שזו אדפטציה למלחמות סין-יפן במאה ה20, או כמו שאנחנו קוראים להן מלחמת העולם השניה, ולא למלחמות האופיום. עם כי השם בפירוש מתייחס למלחמות האופיום). את החלק הזה הכי אהבתי משום שהוא מציג בצורה הברורה ביותר את רין כגיבורה שאמנם יש לה כוחות אדירים שנחשפים כבר בקרב הראשון. אבל בהמשך היא לא מצליחה לממש את הכוחות האלה, מה שמוביל ביתר שאת לתחושות הפחד והיאוש שהופיעו כבר בשליש הראשון. לאורך כל החלק הזה רין מתמודדת עם כך שכולם כבר מצפים ממנה להיות סוג של גיבורת-על, אבל היא פשוט לא מצליחה. והכשלון שלה לממש את הפוטנציאל קורה תוך כדי מלחמה ומצור, ואנשים וחברים שמתים מסביבה. לא זכור לי עוד ספר או סרט שמציג סיפור גיבור-על שכזה שמלווה במסע כה מפרך ומייאש של הגיבורה לגילוי הכוחות שלה. ואת כל התחושות האלה אנחנו מקבלים ישירות מנקודת המבט של רין.

    ואז מגיע לו החלק השלישי והכה מכעיס!
    אם עד עכשיו כמעט ולא היו התקלויות ישירות עם האויב היפני (אה אופס, המוגני), וכשהם כן הופיעו הם היו צבא אויב סטנדרטי. כאן האויב כבר מתואר כרוע על-אנושי. זה מתחיל כבר בשליש הקודם עם השימוש של האויב בנשק כימי, אבל מגיע לשיא גרפי ומבחיל בעדויות לרצח העם שבוצע בבירה.
    וכאשר שוב ושוב חיילי האויב מתוארים כרשע על אנושי, כבר היה לי ברור שמכינים כאן את הקרקע למכת נגד ענקית שרין תבחר להפיל עליהם.
    אז אמנם בטח כבר היו סיפרי פנטזיה בהם הרעים נטבחו בהמוניהם. אני לא יודע למשל כמה אורקים נהרגו בסוף שר הטבעות, אבל שם לפחות היתה לי איזו יכולת הרחקה, כי הם לא בני אדם.
    אבל כאן… אין שום מקום לספק שמדובר ביפנים, ואין שום מקום לספק שמבחינת הספר כל יפני באשר הוא, הינו כל כך רע שדינו מוות. אמנם יש דמויות שמנסות להציג את התזה הנגדית שאומרת שאם נהרוג את כל היפנים אנחנו לא פחות גרועים מהם, אבל לי זה הרגיש כאילו הסופרת מנסה לצאת ידי חובה כשהיא שמה בפיהם את השורות האלה. וכך או אחרת בסופו של דבר הגיבורה של הסיפור בוחרת בדרך של רצח המונים. למרות שלאחר מעשה היא מתייסרת עם ההחלטה שלה, היא כן משלימה איתה.

    ברור לי שנשק יום הדין שרין בוחרת להפעיל בסוף הספר מתייחס בצורה ישירה להפלת פצצות האטום על יפן בסוף מלמת העולם השניה. ולפחות עבורי הספר מצדיק את הבחירה הזו לא רק כרוע הכרחי בשביל לסיים מלחמה אכזרית, אלא גם כי “מגיע להם” וכי צריך לנקום בהם.
    אז עם המסר הזה אני פשוט לא יכול להשלים.
    ואני מניח שיהיה לי קשה לקרוא ספרים נוספים של הסופרת, למרות כשרון הכתיבה שלה. (ואיך שהספר נגמר, אז אני מניח שכמו כל ספר פנטזיה הוא מהווה התחלה ללפחות טרילוגיה).

    • melquiades הגיב:

      דרך אגב, אם מישהו מעוניין בדיון יותר מעמיק ומעניין בשאלות המוסריות שעולות מהפלת פצצות האטום על הירושימה ונגסקי, או באופן רחב יותר ממה שמכונה “הפצצות אסטרטגיות”, כלומר הפצצת מאסיבית של אוכלוסיה אזרחית ללא חשיבות טקטית צבאית. אני מאוד ממליץ לשמוע את הפרק הבא בפודקאסט של דן קארלין:
      https://www.dancarlin.com/product/hardcore-history-42-blitz-logical-insanity/

    • melquiades הגיב:

      נ.ב.

      לאחר שקראתי את שאר התגובות.
      כמו ארני מעלי, גם לי הציקה הפורנוגרפיה של הזוועות.
      אבל את זה מסתבר כבר הספקתי לשכוח…

    • ניימן הגיב:

      וואי, איזו תגובה מעולה.

      אגיב יותר מחר, כי מאוחר.

    • ניימן הגיב:

      כאמור, כתבת נהדר. כמה הערות:

      א. צודק כמובן לגבי מלחמת סין-יפן. נפלתי במניפולציה של השם שמסיבה לא ברורה מתייחסת למלחמות אחרות.

      ב. גם לי הפריעה הרוח של החלק השלישי. קשה להאמין, ע”פ כל מה שנכתב בשני השלישים הראשונים, שהסופרת מצדדת ברצח עם. ברור מהתיאור שרין מונעת מזעם עיוור, ואני מאמין\מקווה שבספר השני היא “תתפקח ותבין שהיא עשתה משהו מפלצתי”.

      מה שיותר מפריע לי זה שאין כפרה למה שהיא עשתה. אין שום דרך לגאול את הדמות. גם אם היא תפקח את עיניה בספר השני, היא מתה מוסרית.

      ג. בעיוורות מוחלטת לא קישרתי את הסוף להפלת פצצות האטום, למרות שזה כל כך ברור.

      • melquiades הגיב:

        לי הרגיש שהסופרת התחנכה בבית על שנאה עזה ליפן וכל מה שהיא מייצגת.
        אולי קשה לשפוט ניצולים של זוועות כאלה, אבל בסופו של דבר על פי הגיל של הסופרת היא לפחות דור שלישי למלחמה.
        אני לא רואה אף יהודי בגילנו כותב ספר שואה בו הגרמנים מתוארים בצורה אפילו קרובה לאיך שהיא תיארה את היפנים.

        אז אולי זה כן משהו בתרבות הסינית, וכיצד הם זוכרים את המלחמה.

        בפרק אחר של דן קארלין הוא דיבר על האימפריה המונגולית, והוא סיפר שם שבימיו באוניברסיטה הוא כתב עבודה על האסטרטגיה הצבאית של הצבא המונגולי. הוא סיפר שהוא היה מאוד מרוצה מהעבודה הזו, אבל כשהוא קיבל את העבודה חזרה הוא הופתע לגלות שהפרופסור ממוצא סיני נתן לו ציון נמוך, משום שבכל העבודה הוא לא התייחס לזוועות שהכובשים המונגולים עוללו לסינים.
        ופה אנחנו מדברים על מלחמה מלפני יותר מ700 שנה…

        • ניימן הגיב:

          רוב עמישראל התחנך על שנאה לגרמנים, ועדיין סיפור שעושה רצח עם בגרמנים יתקבל בזעזוע עמוק, אני מקווה.

          אולי, כמו שאמרת, זאת תרבות אחרת. אבל היא חיה את רוב חייה בארה”ב… וזה ספר בסופו של דבר מאד מערבי. קשה לי להאמין.

          מה ההבדל בין איך זה שסינים עוד בטראומה מזוועות המונגוליים מלפני 700 שנה, לזה שהסקוטים בטראומה ממלחמה עם הבריטים לפני 300 שנה, והדור הנוכחי שנולד עכשיו בישראל בטראומה מהגרמנים (והפולנים מסתבר) ממלחמה של לפני 80 שנה? ברגע שאף אחד מהם לא הכיר קורבנות מלחמה, אז 80 שנה שקול ל-700, ויש נוצרים שעוד בכלל בטראומה מזה שהיהודים הרגו את ישו.

          • דוד הגיב:

            זה עניין של פולקלור ונראטיב.
            אבל דברים חד משמעית כן נשכחים ודוהים, וזה שהסקוטים מדברים על זה, זה כי עברו 300 שנה, ולכן הם *מדברים* על זה ולא הולכים לרצוח בריטים. ואם היה עובר 3000 שנה, גם לדבר על זה הם כבר לא היו מדברים.
            יש עמים שמקדישים חשיבות עצומה לחלקים מהעבר שלהם, וכמובן שזה תלוי בחשיבות האירוע, אבל הזמן כן גורם לזה לדהות.
            האינקוויזציה הייתה נוראה, אבל זה לא מפריע בכלל לישראלים להגיע לספרד.
            אין ישראלי-ברלינאי אחד שלא יודע על האמביוולנטיות הגדולה בזה שהוא שם. אין אחד שלא חשב על זה, אם מצד רוח הדברים בארץ, ואם מצד רפלקציה אמיתית פנימית.
            ואנחנו דור שלישי ורביעי כבר.

            לא דומה דוקטור סיני *להיסטוריה* שזוכר את זוועות המונגולים לפני 700 שנה, לפלסטיני בן 16 שזוכר את 48 או 67.
            אבל כמובן, יש עניין של פולקלור ונרטיב.
            משתדלים לזכור את הרומאים וטיטוס וכו’ אם זה סלע קיומנו ובגללו איבדנו את עצמאותנו.
            אבל זה יגרום לישראלים לחשוב אפילו לשנייה לא לנסוע לרומא?
            זה כבר בעבר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting