יום ירושלים – טייק III

ד' הגבוה הודיע שלא יוכל להגיע מכיוון שהוא בדיוק תקע מאחורה ערבי (בעברית: הוא עשה תאונה ונכנס מאחורה בנהג ערבי מסכן שלא עשה לו כלום). ד' הגבוה-אך-לכיוון-הלא-נכון התבכיין ואמר שיבריז היות והוא ער כבר עשרים שעות רצוף. וכך יצאנו לנו, אנוכי פ' וס' בשמונה-לפנות-בוקר (פלוס איחור סמלי של עשר דקות) לכיוון עיר הבירה. שעה ושלושת רבעי של פקקים מורטי עצבים מאוחר יותר, החננו את האוטו במיקום ספק חוקי ויצאנו לדרך. המפה: תגובות לפוסט ירושלים הקודם (ובעיקר אלו של שי, שעוד יעשו לנו את היום).

הצעיר התל אביב המצוי מאמין שהמקום המבולגן ביותר בעולם הוא שוק הכרמל. אם הוא צעיר תל אביבי קצת יותר סקרן, אזי הוא מאמין שדווקא שוק הפשפשים הוא השולט בבלגן. בכל מקרה, דבר לא מכינו לקראת השוק ברובע המוסלמי בעיר העתיקה. מקום ש-ס' תיאר בצורה מושלמת כ"זה בדיוק כמו בהודו, רק בלי החמורים". היציאה משער שכם, לתוך מזרח ירושלים, מזכירה גרסא מאולתרת של שוק הפשפשים. אף אחד שם לא מדבר עברית – וזה לא בגלל שהם לא רוצים, הם באמת לא יודעים. אפילו השוטר היחיד בסביבה היה ערבי. הרגשנו מאד בטוחים. ניסיתי לדחוף לוותר על חלום החומוס – אבל פ', שהמחשבה על חומוס מעניקה לו אומץ-לא-אנושי, התעקש.

וכך הגענו לחומוס כראמאווי (מול שער שכם) בשעה עשר וחצי – בדיוק חצי שעה אחרי הסגירה. בעברית רוצצת הצלחנו לקנות צלוחית קטנה של חומוס לטייק אווי, וגם כמה פיתות מנער ערבי בכניסה. חזרנו לעיר העתיקה, ישבנו על מדרגות בסמטה קטנה – ואכלנו. חומוס חמצמץ וכבד – אך גם משובח וטוב. מנה קטנה לשלושה אנשים היוותה סיפתח נפלא ליעד הבא: חומוס אבו שוקרי (ואני מדבר על המקורי באמת. זה שכל כך מקורי עד כדי כך שהוא לא צריך להוסיף את המילה 'מקורי' לשמו).

הגענו לשם בערך שעה וקצת לפני הסגירה. חלק מהאגפים בחומוסיה המאד-גדולה כבר היו סגורים, רוב הכסאות היו מורמים. הרגשנו שפתחו במיוחד בשבילנו. החומוס היא מהטובים שאכלתי אי פעם. מישחתי מאד, עם טעם חזק של טחינה. קצת חמוץ – ודי מתובל. המסבחה, שפ' אכל, הייתה גם משובחת ביותר, והתהדרה בטוויסט נחמד: חלק מהטיבול שלה היה מי ורדים. נכון, זה נשמע לא משתלב בכלל, אבל כשעושים את זה נכון זה יוצא מדהים. שבענו, הבטן התנפחה. מסקנה: עכשיו זה זמן הקפה ועוגה.

לאחר שעברנו פעמיים ברחוב, נכנסנו לסמטה מקושטת בדגלי חמאס וביקשנו קפה מרופא ערבי משתומם בקופת חולים – מצאנו בסופו של דבר את היעד הבא: ההוספיס האוסטרי (ויה דלרוזה 37). מבחוץ הוא לא נראה מרשים: דלת קטנה ומוזנחת. אולם לאחר שאוזרים אומץ ופותחים אותה ואת השער הפנימי (שניהם לא נעולים) מגלים ארמון קטן, ששטחו וודאי שווה לשטח כל סמטאות העיר העתיקה. בקפיטריה עבדו אוסטריות אותנטיות מסיביות, שדיברו גרמנית ואנגלית רצוצה. המחירים היו ביורו, ומהתפריט הזמנו קפה אוסטרי (עם המון קצפת) ושטרודל תפוחים נפלא. הבניין עצמו משמש כאכסניה לתערוכות מתחלפות ולקונצרטים מזדמנים, ויש לו גם גג שמספק תצפית נהדרת על כל העיר העתיקה. פשוט פלא איך בשני צעדים אתה עובר ממקום שמזכיר את הודו, למקום שמזכיר את אירופה הקלאסית.

בדרך לאוטו החלטנו אני וס' לחזור להוספיס האוסטרי ולבלות בו לילה בהזדמנות (בערך 70 ש"ח במעונות). פ' החליט לחזור לעיר העתיקה ולנסות את החומוס שחתול תעלול המליץ עליו בתגובות – ואני החלטתי שאני נורא רוצה לישון ואין לי כוח לפקקים ביציאה מירושלים. מלאים בהחלטות, העברנו את הדרך חזרה בשתיקה עייפה או בשינה. יש למישהו רעיון לטיול הירושלמי הבא?

בקטנה:
1. בשני בלילה התקשר אלי חבר. "אתה בא להופעה בבועה?". "מה הופעה? הבועה זה לא מדור בטיים אאוט?" תהיתי בחוכמתי הלא-נגמרת. "לא לא. הבועה הוא פאב החדש באלנבי פינת יונה הנביא" אמר. "תבוא תבוא" המשיך לשכנע בנימוקים הגיוניים, לא חיכה לתשובה – וניתק. נו, מה יכולתי לעשות? באתי. הבועה הוא אכן פאב חשוך, קטן, חביב ויקר מדי (23 ש"ח לחצי טובורג זה הרבה). גם אכן הייתה שם הופעה, אך לא חיכינו לתחילתה אז איני יודע את שם הלהקה. את הדקירה בגב הכואבת ביותר קיבלתי כשגיליתי ששותף של החבר שקרא לי הוא זה שאירגן את ההופעה. "למה אתה לא מודיע לי על דברים כאלה מראש?!" התלוננתי בשם קוראי הבלוג. אך התגובה היחידה שקיבלתי ממנו הייתה משיכת כתפיים אדישה.
2. בחמישי בלילה, בשיטוט מקרי בפלורנטין, גיליתי שגם בהודנא יש הופעה מוזרה (אנשים עם ראשי בובה היו הזמרים) שלא ידעתי עליה.
לפעמים יש לי הרגשה שאני ממש לא יודע מה קורה בעיר הזאת.
3. ולילה אחר השבוע, ביליתי בדירה הזויה בתחנה המרכזית הישנה. הייתי אומר לכם מה עשיתי שם, אבל לאחר מחשבה ארוכה החלטתי שלא בא לי להיעצר.