קולומביה(9): אוכל רחוב כיד המלך

הפוסט הזה קצת מתחבר לפוסט האורבני מלפני שבוע וקצת. כי תרבות אוכל רחוב ופסט פוד היא תרבות מאד אורבנית. בעיקר כשרובה נמכרת מדוכנים מאולתרים ברחוב – או מבאגאז’ים של טנדרים. קולומביה היא גם עדן לאוכל רחוב. ברשותכם, נדבוק בפורמט ספר שולחן הקפה מהפוסט הקודם. הוא פורמט מאד טעים.


[למרות שאכלתי ארפה עשרות פעמים, תמיד שכחתי לקחת תמונה שלה. אז השאלתי אחת. מפה]

מאכל הרחוב המפורסם ביותר שבא מפה הוא הארפה: פנקייק שטוח, עבה יחסית (מי פחות מי יותר) ומלוח מקמח תירס. הנה תחזית: ביום מן הימים הארפה יהיה הדבר החם הבא בישראל. למה? כי הוא פשוט וזול להכנה, שונה ממה שיש לנו עד עכשיו – אך יחד עם זאת לא מוזר מדי וידידותי עד מאד לחך. חוץ מזה, ארפה אפשר לפתוח ולמלא בדברים. בקולומביה זה בדר”כ גבינה או ביצה קשה. בארץ זה יהיה מן הסתם טחינה עם מלפפון חמוץ – מה רע? בינתיים קניתי שקית תערובת ארפה להכנה בבית. ניסוי הכלים הראשון של הגירסא הישראלית יהיה בשבוע הבא.

ארפה מוצאים בכל מקום ובכל ארוחה בקולומביה. כמלווה או כמנה העיקרית עצמה. משהו דומה לתפקידה של הפיתה בארץ. ארפה רגיש מאד לתיבול, כשהארפות הגרועות ביותר תפלות ויבשות להחריד – והאיכותיות שבהן מאזנות בצורה נפלאה בין מליחות, מתיקות וזמן צלייה או טיגון נכון.


ישר אחרי הארפה שולט האמפנדס בתרבות הרחוב הקולומביאנית. האמפנדס מוכר בארץ, לדעתי, בעיקר מארגנטינה, אבל האמת היא שלארצות דרום אמריקאיות רבות יש גירסאות שונות שלו שדי נבדלות אחת מהשניה. זו הקולומביאנית, למשל, קטנה יחסית, מטוגנת בטיגון עמוק ומכאן צבעה הצהבהב, וממולאת בבשר, עוף – או, כמובן: ביצה. זה לא המאכל הקולומביאני האהוב עלי, אבל למרות זאת אי אפשר להתעלם ממנו.


נמשיך עם דברים מטוגנים: צ’יפס קריספי ביתי וצ’יפס קוקוס! את הראשון טעמתי רק בשבוע האחרון, והתאכזבתי לגלות שטעמו זהה לחלוטין לתפוצ’יפס. כנראה שיש דברים ששיטות שייצור ההמוניות לא הזיקו להם. הקוקוס, לעומת זאת, מעניין בהרבה, ולמרות זאת לא הצלחתי להגיע אליו. בקולומביה, אגב, אפשר לקנות ברחוב כל וריציה אפשרית על קוקוס. מצ’יפס קוקוס, דרך מיץ קוקוס, קוקוס לאכילה וכמובן: אורז-קוקוס עליו דובר בפוסט הקודם.


לפני שנעבור לדברים מתוקים: הבוניאלו ופאן דה בונו הם הנציגים שלנו פה מהמלוחים של המאפיות הקולומביאניות. הם נמכרים בחבילות של שש (לא הסכימו למכור לי יחיד), וחמודים למדי בתור חטיף לערב. בפעם היחידה שקניתי אותם נאלצתי לוותר על חצי מהחבילה לטובת בחור מקומי שהחל להטריד אותי ברחוב ולא הרפה עד שנתתי לו את שאריות שקית האוכל.


מצחיק. מכל אוכל הרחוב הקולומביאני, הדבר ממנו הכי התלהבתי זה הגבינה עם הריבה, השוקולד והפירות בתמונה למעלה. נראה פשוט, נכון, אבל האמת היא שהמאכל הזה גאוני וטעים בצורה שלא מהעולם הזה. נתקלתי בו רק במקום אחד בבוגוטה: בגוואדאלופה. כנסיה על פסגת אחד ההרים שמקיפים את העיר ומספקים מבט פנורמי עוצר נשימה. זה עלה בערך שני שקל והיה שווה כל מאית אגורה שלהם. ייובא בדחיפות לארץ! או לברלין.


את אותם הממרחים המתוקים שעל הגבינה, אפשר למצוא גם באובלאה. שזה פשוט ופל עגול ממולא בממרחים מתוקים, אבקת סוכר, אגוזים ושאר ירקות (אובלאה = ואפל בספרדית). עולה כלום כסף. טעים, מתוק ומדהים ממכר. כמו שאומרים על ‘קרנף’: אחד זה לא מספיק. רק שכאן זה נכון.


יש לי בטן מלאה על המתוקים הקולומביאניים. תרתי משמע. הם טובים מדי ומגוונים מדי ולא הצלחתי לטעום את כולם. אבל ניסיתי. בתמונה למעלה רואים את היבשים שבהם: עוגיות קוקוס מצופות כרמל, או קנה סוכר ממולא בגויבה יבשה. דברים אלוהיים למרות שלא מעורב שוקולד בהכנתם. מגוון העוגות גם נרחב ביותר – ומה שיפה בו, זה הצבעוניות הרבה שמעטרת אותן. כנראה בגלל הפירות. מקום מומלץ עם מגוון אדיר של עוגות מפתות? מאפיית גרניקה. יש להם יותר מחנות אחת בעיר, וגוגל הוא ידידכם בלמצוא את זו הקרובה למקום מגוריכם.


[אחד המיצים המעניינים בקרטחנה. נראה קצת כמו חרוב, והטעם דומה קצת לשוקולד – כמו חרוב בעצם. מימין: חתוך בצנצנת. משמאל: הפרי עצמו. את השם שכחתי..]

ואז יש מיצים. בחיים לא אצליח להעביר בכתב את מקום המיצים תרבות הקולומביאנית. אבל הוא מקום חשוב ועיקרי עד כמה שמקומו של אוכל יכול להיות. הקולומביאניים שותים מיצים טבעיים, על בסיס מים או על בסיס חלב (יאמי!) ללא הפסקה. בבית עם כל ארוחה. ברחוב בכל פינה. זה טעים, זה בריא, זה זול מאד – והגיוון בשמיים. בתחילת הביקור בקולומביה הכנתי רשימה של עשרים מיצים בערך שצריך לטעום, ועברתי במיציות פריט-פריט עד שהשלמתי את כולם. באחד הימים אפילו חייתי כמעט אך ורק על מיצים (פלוס שני פירות צנועים) – ותאמינו או לא: הרגשתי מצוין.

אז קח פרי ותהיה לי בריא!


[דוכן קוקטיילים בחוף קאריבי. לקחנו, כמובן, פינהקולדה. אלא מה?]



[וזה הקוקטייל מהדוכן שלמעלה. טעייייייים]


[אז הם פשוט לוקחים קוקוס, גדול, חותכים את הלמעלה, שמים קשית – והנה לכם מיץ קוקוס טרי. אחרי זה גם אפשר לאכול את הבפנוכו, אבל זה קצת מאתגר]

7 תגובות

  1. פוסט מרגש.
    אני חולה על אוכל רחוב.
    תודה.
    ואשמח לטעום את ניסיונות הארפה שלך.

  2. ניימן הגיב:

    אני חושש שהם יהיו בברלין..

  3. שוד ושבר! נראה לי הרבה יותר מאתגר לעשות את זה בזמן אכילת מצות בתל-אביב.
    אבקש ממך לשקול את העניין מחדש.

  4. ניימן הגיב:

    במילים אחרות: את רוצה שאביא איתי קצת מתערובת הארפה בקופסה כדי לנסות להכין בת”א? נו, אפשר להריץ על זה משא ומתן במייל? :]

  5. לא מבינה למה צריך משא ומתן 🙂

  6. יעל הגיב:

    אוי, זה עושה אותי כל כך רעבה. אני מתה על אוכל רחוב, ועד היום, בערבים שבהם אין לי חשק לבשל, אני מביטה אל הגן הציבורי בצד השני של הרחוב ותוהה למה לא עושים בו כמו בזנזיבר שוק לילה זול וטעים כדי שכל העיר תוכל להיפגש על הדשא ולאכול.
    וגעגועיי לאמפנדס ארגנטינאים מהחנות הקבועה שלנו באושוואיה, במיוחד אלו הממולאים ברוקפור.

  7. ניימן הגיב:

    אני חולה-גוסס-מת על אוכל רחוב. אבל זה מהדברים האלה שמפחידים רגולטרים – כי הם לא מסודרים ולא מתאימים לפרברים – וכך הם נעלמים במדינות מפותחות…

    מה עשית באושוואיה כל כך הרבה זמן? לא… קר שם? :]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting