קולומביה(2): המהפכה האורבנית מגיעה!

בואו נדבר קצת על בוגוטה.

[מוכר מיצים משועמם. יש אלפים כמוהו פה]

בוגוטה היא מה שמכונה "עיר גלובאלית", או מגה-מטרופוליס. עיר שהיא מדינה. עם אוכלוסיה שנעה בין 8 ל – 10 מליון תושבים*, שזה, כידוע, יותר ממדינות מפורסמות מסוימות במזרח התיכון** היא כר נרחב לגילויים, רעיונות ופעילוית לניימן הטיפוסי. הנה פרט שהרבה לא יודעים: ב – 2008 ארגון בשם  GaWC ערך את המחקר הרציני הראשון(?) על ערים גלובליות. הוא חילק אותן לקטגוריות בהתבסס על כלכלה, פוליטיקה, תרבות ותשתיות. בצורה מדהימה, בוגוטה התברגה לאותו המיקום כמו ברלין(!), ברצלונה, סן פרנסיסקו ו…. תל אביב. התייחסתי לכך בספקנות לפני שהגעתי לכאן, אבל עכשיו אני חושב שהמיקום מעליב את המקומיים במקצת. בוגוטה לוקחת את תל אביב בכל כך הרבה פרמטרים שזה מעליב. אני אפילו לא בטוח שברלין יותר מעיינת ממנה.

לצד המחמאות חייבים להזכיר, שוב, נושא שכבר התייחסתי אליו בפוסט הקודם: הבטיחות. לא חסרים מקומיים שיבטיחו לכם שבוגוטה בטוחה לחלוטין – אבל זה רק בגלל שההגדרה שלהם לבטיחות שונה משלנו. היא יותר בקטע של "אם תתנהג לפי כל הכללים הלא כתובים – נגיד, לא תסתובב במרכז העיר בשתיים בלילה, או לא תרד דרומה מדי בעיר – אז תהיה בסדר". הבוקר למשל, ירדתי לנחל באיזור כדי להציל כדור שנפל אליו. הייתי עם שלושה מקומיים, אבל אני היחיד שהתנדב לרדת בשביל שיורד לנחל כדי להחזירו. לא הבנתי למה. אבל אחרי שבשביל הקצר שיורד לנחל הפתיע אותי הומלס נרקומן (ברחתי), ואחרי שגיליתי במה הכדור נתקע (לא ראוי לאיזכור בכתב), התבהרה לי הסיבה. עוד דוגמא? לפני כמה ימים פגשתי בחור, בשעת לילה מאוחרת, שיום לפני זה נשדד. באותה השעה וכמעט באותו המקום. הוא התייחס לזה בשיא האדישות: באו כמה חבר'ה, עם סכין – לקחו את מה שיש לו – ואף פעם אין לו יותר מדי כי הוא מודע לסכנות – והלכו. הוא בכלל לא הבין את תדהמתי. "הם לא עושים לך שום דבר אם אתה נותן להם את מה שהם רוצים" אמר. באמת, מה הבעיה?

עזבו את זה לבינתיים. כי הפעם באנו לדבר על הדבר הבא: האורבניות בבוגוטה. שזה כמעט הדבר הראשון ששמים לב אליו בעיר (אחרי הגובה. אבל על זה בפעם אחרת). בכל פינה בבוגוטה – מהשכונות העניות ביותר עד לעשירות המופלגות – יש חיי רחוב. רוכלים בכל פינה: מי עם עגלה מאולתרת ומי עם שטיח. ברוב המקומות תמצאו אנשים עומדים בחוץ, סתם כך, ומסתכלים. ילדים רצים. מוזיקה מקומית מכל פינה. תחבורה. רעש. העיר פאקינג חיה ונושמת. הקטע עם הרוכלים בכלל מהמם. הגיוון שהם מציעים מוציא אותי מדעתי. אי אפשר לדעת מאיפה להתחיל לטעום או מה להתחיל לרכוש.

עד כמה שהצלחתי לברר יש לכך שתי סיבות עיקריות. הראשונה עצובה מאד: עוני. אנשים בלי כסף והשכלה חייבים לאלתר מקורות רווח. ומה יותר קל מאשר לקחת את המתכון המשפחתי לחטיף אחה"צ ולמכור אותו ברחוב? הסיבה השניה, שהיא איפושהו בין עצובה לניטראלית, הוא התייחסות הקולומביאנית לחוק: הם מתעלמים ממנו לחלוטין. ולכן, למרות שלא באמת ברור אם רוכלות צריכה רשיון או לא – כולם עוסקים בה. וזו אמנות שהולכת ונעלמת בצורה החובבנית שלה בעולם המערבי. בברלין, למען האמת, היא קיימת לעיתים. אם כי שם הדבר דומה יותר לפעילויות צופים או נוער עובד חביבות, מאשר רוכלות אורבנית בהשתתפות המונית.

אז: כדי לנגח את הנטיה המודרנית להתמקצעות – וכדי להחזיר את האנשים לרחוב – אני מציע להכריז על יום אחד בשבוע – או חודש (יום שישי למשל) – כיום בו רוכלות ברחובות, בין אם זה מכירת אוכל, חפצי יד שניה או אומנות – תותר בת"א. או בכל ישראל. בכל מקום, בכל פינה, בין 10:00 ל – 20:00 בבוקר באותו היום. הדבר היחיד שדומה לזה כיום לדעתי הוא שוק האוכל בדיזינגוף סנטר – אבל הוא בטח לא מקום אליו כל חובבן עם עוגה או ילדה עם דוכן לימונדה יכולים להיכנס. זה יכול להיות כיף אדיר, ומנהג, שאם ישתרש לאורך זמן, יעזור למלא תיכוניסטים להרוויח דמי כיס נוספים ולצאת לבלות בכבוד. חוץ מזה, זה יתן הרגשת אורבניות מבורכת.

הכרזתי. עכשיו אני הולך לכתוב את הפוסט הבא :]

————–
* המספר לא ברור היות והספירה הרשמית האחרונה הייתה לפני כמה שנים.
* ירדן כמובן. למי חשבתם שהתכוונתי?