המדף הז’אנרי: שדים ברחוב אגריפס – חגי דגן

שבי הוא נהג מונית ירושלמי טיפוסי. איש פשוט, רודף שמלות, בירת דאנסיג קאמל, קפה גרוס טרי על הבוקר ואת הגוגול בורדלו.

כאמור, סטריאוטיפ של נהג מונית ירושלמי. אם מתעלמים כמובן מהעבודה שתחומי הענין שלו זהים לאלו של היפסטר תל אביבי ממוצע.

יש לשבי לקוח, ערקבי שמו. הוא רב ש”סניקי קלאסי. בריון מוסרי, שתלטן, מטיף לשבי להימנע מנשים ולבקר יותר בבתי כנסת של מזרחים.

יש לו לערקבי ישיבה קטנה בלב מזרח ירושלים. ממש מיקום שנועד להתריס בפני התושבים הערבים. מדי פעם נדמה לשבי שהוא שומע קולות קינת נשים עולות מהישיבה. אבל הוא בטח מדמיין, כי אף אחד אחר לא שם לב לכך.

יש לשבי עוד לקוחה – אחת חדשה שהוא הרגע פגש. קוראים לה לבנה וזה מצחיק כי היא דווקא תימניה שחומה פמיניסטית חובבת מד”ב פנטזיה ומשחקי תפקידים. מה שעוד מצחיק זה שהיא מאמינה בשדים! בדיוק כמו אמא של שבי.

מה שהכי מצחיק זה שנראה שהאמונה הזאת נכונה. ומפה לשם נשאב שבי להרפתקאת פנטזיה אורבנית מלאת שדים, מיתולוגיה יהודית, אכאית, ארמית, עקראית ואשורית. כן, את אחד מהשמות ברשימה המצאתי הרגע.

שדים ברחוב אגריפס הוא ספר שמתחיל מצוין – ואז נחלש לאט לאט. הנקודה החזקה שלו היא הדמויות: שבי, כמובן, הוא דמות מצוינת. לא אמינה בשיט, אבל כיפית לקריאה. שוביניסט, חובב ספורט, שמלות והחיים הטובים.

שאר הדמויות סטריאוטיפיות ברובן – ממדען גאון מטורף ועד תלמיד ישיבה במיל יודע כל חובב חידודים לשוניים. לרגעים זה הזכיר לי את זבנג

אך אין שום דבר רע בסטריאוטיפים בספרות! בסופו של דבר סטריאוטיפים – בעיקר אם הם סטריאוטיפים מודרניים לגמרי – הגיעו ממקום מסוים. ושימוש נכון בדמויות כאלו אומר משהו על החברה והמקום בו אנו חיים. את זה הספר עושה מצוין. מה גם שהדמויות פשוט כיפיות.

העלילה מתרחשת רובה בירושלים עם גיחות קצרות לתל אביב, פרדסים ומעיינות ברחבי הארץ. כולם מתוארים בצורה הכי מגרה שיש. כשקראתי על הבנות הדתיות שקונות פלאפל, ומתחמקות תוך כדי מפנקיסט אמריקאי שנע לקראתן – כמעט עליתי על אוטובוס לעיר הקודש.

אבל אז יש את עולם הפנטזיה. השדים, האלים והמלאכים המקראיים. ויש עשרות מהם. לא, מאות. לא לא – אלפים! כאילו – כל כך הרבה שהלכתי לאיבוד. משם הייתה מהירה הדרך לאבד את כל ההגיון הפנימי של עולם הפנטזיה של חגי דגן. מה שהוביל לחוסר איכפתיות כללי כלפי העלילה.

שדים ברחוב אגריפס ממשיך מסורת קצרה וחדשה של ספרי פנטזיה בשילוב מסורות יהודיות. סימנטוב של אסף אשתרי או הלוויתן מבבל הם שתי דוגמאות שעולות לי בראש לעניין.

כולם סוג של ממשיכים את הספרות של ניל גיימן: שילוב המיתולוגיה המזרח תיכונית העתיקה עם העולם המודרני בצורת פנטזיה אלטרנטיבית. אבל כולם, בינתיים, נפלו לסוג של כאוס פנטזי שיותר בלבל אותי מעניין אותי. אולי זו מחלת ילדות של ז’אנר הפנטזיה הישראלית. אולי זוהי מחלת ילדות של הסופרים.

אבל עם כל זאת ‘שדים ברחוב אגריפס’ הוא ספר מומלץ לקריאה. הוא לא מושלם אבל כיפי ברובו. הרעיון הבסיסי בו, בדיוק כמו בסימנטוב, נהדר (הם גם טיפה מזכירים אחד את השני). הוא צריך יותר… מחשבה על העלילה. או הידוק העולם הפנטזי למשהו יותר אחיד.

זה יקח עוד כמה ספרים, אבל בסופו של דבר תהיה לנו אולי איזה יצירת מופת פנטסטית מקומית. ובינתיים אפשר להינות מכמה ספרים בוסריים כיפיים בדרך.

[שדים ברחוב אגריפס – חגי דגן. 496 עמודים. נקרא בשפת המקור. 8.4 מתוך 10]

2 תגובות

  1. דייב דנ הגיב:

    יצא לך לקרוא את הספרים האלה : אבימלך עולה בסערה השמימה ו- הקוף הפטפטן
    http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=62688
    http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=61898

    קראתי אותם בתור ילד, יש לי זכרונות חיובים משניהם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting