המדף הז’אנרי: תיקי דרזדן 1-3 (האוסף הראשון) – ג’ים בוצ’ר

הארי דרזדן הוא בלש על טבעי. יש לו מכונית חיפושית ישנה עם דלתות בצבע שונה, כובע מרופט, גולגולת מדברת בשם בוב, חתול מרושע וערימת מפלצות שרוצות במותו.

כמה קלישאות היו שם עכשיו בפיסקה הראשונה? שבע בערך? וזה רק קצה הקרחון! תיקי דרזדן, סדרת ספרי ההרפתקאות מצמררות-השיער של הקוסם-בלש העל טבעי הארי דרזדן, הם קלישאה אחת גדולה.

זה רע? לווא דווקא. כי הם גם כיף טהור חסר מצפון, ודרך נהדרת להעביר כמה שעות עם חיוך גדול דבוק לפרצוף.

עלילה? כן, יש עלילה, והיא תמיד מתחילה עם הרבה אנשים מתים, בלש אחד מבולבל, וייצור מרושע ומסוכן שטרם-נראה-כמותו. בספר הראשון זה קוסם מרושע. בשני אנשי זאב (בווווז!). בשלישי? רוחות רפאים (הידד! הידד!). אל דאגה, אלו לא ספויילרים.

לא לוקחים הלאה הרבה מהספרים הללו. מקסימום כמה שורות דיאלוג שנונות שאף פעם לא תוכלו לצטט לאף אחד. הם אפילו לא ספרים סוחפים; למי איכפת אם הרוצח הוא מפלצת א’ בלי-אישיות או מפלצת ב’ חסרת-אופי? זה ממש סקובי-דו למבוגרים. ואני מת על סקובי דו, כן?
————-

רוברט סילברברג סיפר פעם שכתב לפי כלל ארבעת-העמודים: כל ארבעה עמודים צריך להתרחש מאורע דרמטי בסיפור.

ג’ים בוצ’ר הקצין את זה לחוק שתי-הפסקאות: אין רגע מנוחה בתיקי דרזדן. לרגע יורים בבלש האהוב עלינו, אחרי זה גונבים חלק מכוחו, ולפני שהתאושש הוא נזרק לממלכת הנסתר להילחם בפיות. או משהו כזה.

הארי דרזדן הגיע לעולם בתור סוג של ניסוי ספרותי. בוצ’ר חלם לכתוב ספרים מאז היותו נער. והוא כתב! רק שהם לא היו כנראה מוצלחים במיוחד ולא התקבלו בשום הוצאה. בלית ברירה הלך הלז לקורס כתיבה יוצרת. שם בילה את רוב זמנו במריבות עם המורה.

בסוף, כדי להראות שכל תיאורית הכתיבה שגויה, הוא כתב את הספר הראשון של תיקי דרזדן; סוג של “עשיתי מה שביקשתם – עכשיו תעזבו אותי בשקט”. להפתעתו הרבה החברים אהבו את הספר. הוא התקבל לפרסום – ומשם ההיסטוריה קצרה.

קשה להמליץ לקרוא את תיקי דרזדן. שלושת הספרים הראשונים הם באמת מוצר דיאטטי מבחינה ספרותית – ומלבד כיף, לא תמצאו בהם הרבה. יום לאחר סיום קריאת הספר השלישי התחלתי לקרוא רומן בסדרת ולאד טאלטוס – וזה בעסה, כי דרזדן נראה לעומתו כמו כתיבה של ילד בן עשר.

עם זאת, יש לסידרה המוני מעריצים – את חלקם אני מכיר אישית והם אנשים אינטיליגנטיים מאד. וגם אין שום דבר רע בלקרוא משהו שהוא “סתם כיף” מדי פעם. נראה לי.

5 תגובות

  1. נעמה הגיב:

    הסדרה דגולה!! וגם סדרת הספרים נחמדה. בעלי מכור אליה 🙂
    בעיקר אהבתי את רוח הרפאים בסדרה – דמות שמגיע לה לזכות באוסקר על דמות משנה (אם היה כזה פרס…).

  2. נעמה הגיב:

    כן, בוב. אני סנילית עם שמות בזמן האחרון…

  1. 8 ביולי 2016

    […] בוז'ולד שפעם זכתה בהוגו אחר הוגו (נשברתי בספר השני), או לארי דרזדן עתיר המעריצים. אבל מה זה שאר הדברים […]

  2. 8 ביולי 2016

    […] מותחן כבשים, היה כיפי בטירוף אבל מתח מדי את הגימיק. תיקי דרזדן היו רק כיף בלי תוכן, ויש גבול לכמה אפשר לעצום […]

להגיב על ניימן לבטל

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting