מועדון קריאה מפגש 8: 144 קומות (Wool) – יו האווי

העניין עם וול משוגע לגמרי.

זה התחיל מסיפור חינמי בן שישים עמודים באמאזון. מהר מאד הקוראים – כן, יש אנשים שקוראים סיפור רנדמולי חינמי באמאזון – דרשו(!) המשך.

בסופו של דבר נכתבו חמישה סיפורים, כ – 500 עמודים, יותר מ – 400 אלף עותקים דיגיטליים נמכרו(!), זכויות ההסרטה לסיפור נקנו בידי הוליווד – וכל זה עוד לפני שהודפס אפילו עותק אחד של הספר!

מה שהכי מדהים בכל העניין, זה שכספר מד”ב, וול (עזבו אותי מהשם ‘144 קומות’) ממוצע ביותר. אין שם שום קונספציית מד”ב חדשה, ואפילו העלילה די רגילה. כך שהשאלה היחידה היא אם אתם מחברים לכתיבה של האווי או לא.

התחברתם? צפויה לכם רכבת הרים של אירועים; האווי נוטף טוויסטים, סודות, גילויים ובכלל כותב עלילה מאד קצבית. לא התחברתם, כמוני? תעבירו את 200 העמודים האחרונים בקריאה מהירה רק כדי שתוכלו להגיע לסוף כי יש מועדון קריאה ביום ראשון.

וול מתרחש כמה מאות שנים בעתיד; העולם שמעל פני השטח הורעל והאנושות עברה לחיות בתוך מבני אחסון תת קרקעיים ענקיים. אם רק היה למישהו קצת חזון, היו בונים את המבנים האלה על הירח ונותנים טוויסט לעלילה.

העניין הוא ש*אתם*, הקוראים, יודעים שהיה פה שמח פעם והיה אוויר ראוי לנשימה. הדמויות של וול? הן חושבות שהאל ברא את המבנה התת קרקעי שלהן ושם אותן שם לקיים מצוות פרו ורבו. יש כמובן כמה ספקנים, הרי גם אצלנו יש כמה שמאמינים בדינוזאורים.

אחד הספקנים האלה הוא השריף של המבנה והגיבור של הסיפור הראשון, הולסטון. אשתו של הולסטון הייתה ספקנית לפני שמתה. הולסטון עצמו הוא ספקן בן ספקן. יום אחד הוא מתיישב, ואומר לסגנו: ‘קרא לראש העיר. תגיד לה שאני יוצא החוצה’.

מה זה אומר לצאת החוצה? זה אומר שהולסטון יוצא לגזר דין מוות של “לנקות”. לנקות מה? את החיישנים ששולחים תמונות של העולם “שבחוץ” לתוך המסכים פנימה. למה צריך לנקות אותם? לא ברור, אבל בואו נצא מנקודת הנחה שניקיון זה חשוב כי הגיינה וזה.

את מקומו של הולסטון בתור הגיבורה לוקחת ג’ולייט. מכונאית ג’דית נוטפת גריז. ג’ולייט חיה בקומות התחתונות של העולם התת-קרקעי, וכל העניין הזה של “בחוץ” מעניין לה את המפתח השוודי. אבל כמו תמיד בספרים מהסוג הזה, קורים דברים שמכריחים אותה להתעניין. מפה כל פרט נוסף יהיה ספויילר.

—————-
קל לדמיין את מיכלי האחסון הענקיים. קל לדמיין אנשים מפתחים תרבות בתוך 144 הקומות שלהם.  העולם של וול אמין, וזו הסיבה שהעלילה עובדת טוב. צעד ראשון בדרך לעלילת מד”ב מוצלחת, היא עולם שהקורא מצליח להבין.

אבל עלילה טובה היא לא רק טוויסטים וקווסטים. עלילה טובה דורשת מהגיבורים להיות עקביים. בוול חייבים לספסנד המון. הבחור הרע? הוא רע מאד. כן, יש נסיון להסביר אותו. לי הוא הרגיש מצוץ מהאצבע.

גם הקטע עם הנקיון די טיפשי. הדרך היחידה לנקות היא קורבן אדם? דמויות הגיבורים מתנהגות לעיתים בחוסר אחראיות משווע ולעיתים פועלות בצורה שסתם מתאימה לעלילה. רציתי להרוג כמה מהן מתסכול.

לוול, אם הבנתי נכון, לא היה עורך. זו אחת הבעיות הגדולות בכתיבה: האווי חוזר וחוזר וחוזר על עצמו. מספיק לקרוא משפט אחד מכל פיסקה כדי להבין מה קורה. גם עודף הומור לא תמצאו שם.

מה שכן, יש כמה ציטטות יפות על אהבה שרשמתי לעצמי בצד. יו האווי הוא רומנטיקן חסר תקנה מסתבר, וזה מתוק.
——————–

וול מעלה הרבה שאלות בתור ספר. האם ראוי להציג את כל האמת לציבור, לא חשוב כמה היא מחרידה? מהי אחראיות האנושות לגורל כדור הארץ? אבל השאלה המעניינת ביותר מבחינתי, הוא מדוע הספר הפך לתופעה שכזאת?

האם זה אפקט פאריס הילטון? הספר צבר פירסום רק בגלל שהיה לו פרסום בהתחלה? האם אנשים התאהבו בסיפור הסינדרלה של הסופר? או האם זו העלילה?

יש כאלה, אנשים מנוסים במד”ב עם טעם אנין, שאמרו לי שהספר סחף אותם כמו שלא קרה להם הרבה זמן. יש אחרים, שאמרו כמו עמית, שמדובר “בספר משמים על מכונאים ועובדי אופיס ספייס שיכורים מכח.”

וול הוא מאורע מד”ב יוצא דופן בו המציאות מתערבבת עם הספר. לא הצלחתי לשפוט את הספר עד הסוף בפני עצמו. ניסיתי להבין כל שורה את החלוקה לסיפורים הקצרים. ניסיתי להבין את הסיבות לפופולריות העצומה שלו. ישבה לי בראש השערוריה הסקסיסטית של יו האווי וחיפשתי את דעותיו על נשים בטקסט (שהן סבבה לגמרי, והשערוריה היא סערה בכוס מים בעולם של עודף פוליטיקלי קורקט).

אם מישהו ישאל אותי על וול בעתיד, התשובה תהיה: ספר פסדר. אבל עדיף ללכת ולהתעמק בביקורות כדי להבין את התופעה שמאחוריו, ואז לקרוא את תקציר העלילה ולחסוך כמה שעות מהחיים.

[ספויילרים חופשי בתגובות!]

[לקריאה נוספת עם דעה דומה לשלי: אהוד מימון באתר האגודה למדע בדיוני. ראוי לציין שכתבתי את הביקורת בכוונה לפני שקראתי את שלו]

34 תגובות

  1. חובבן הגיב:

    סיפורים על עולם פוסט אפוקלפטי בו מפתחים השורדים תרבות ודת יש לא מעט.
    תקציר העלילה מזכיר לי את הסרט City of Ember מלפני כמה שנים. מומלץ.

  2. גלי הגיב:

    כמוך קראתי את הספר ולא נפלתי מהכיסא. הסיפור הראשון והסיפור החמישי היו הכי מוצלחים בעיני. שאר הסיפורים היו סתמיים ואף משעממים. הסיפור הרביעי היה הגרוע מביניהם ואותו קראתי ברפרוף. היו יותר מדי חזרות על רעיונות וקטעים והידוק הספר היה מטיב עימו. הרעיון של עולם תת קרקעי מבריק, אם כי הסיבה לזאת פחות מוצלחת בעיני. השקרים וההסוואות היו מיותרים בעיני. גם לא הבנתי למה אי אפשר היה לאפשר לאנשים ליצור קשר עם מבנים אחרים. כלומר הבנתי את הכוונה בספר, אך התירוץ לזה היה לא אמין בעיני.

    גם לי לא היה ברור עניין הניקוי ולמה אי אפשר היה לשלוח מישהו לנקות ללא סיבה. כנראה שהנקיון היה הדרך שלהם “לנכש עשבים שוטים”. גם כל האיסור על הזכרת “הבחוץ” ושאר דברים היה אובר דרמטי בעיני.

    נקודה לזכות הסופר, הוא הצליח לבנות עולם מציאותי ואמין וקל היה לדמיין את הדינמיקה של העולם ואת המבנים. היו קטעים מעניינים לצד קטעים משמימים. איני מצטערת על שקראתי, אך לא אמשיך להמשכים. הסיבה לכך שקראתי ולא נטשתי היא שהיתי סקרנית לדעת איך יסתיים הספר ומה יעלה בגורלה של ג’ולייט, דמות אליה נקשרתי.

    הבנתי ש Sand שלו מוצלח בהרבה ואגיע אליו מתישהו.

  3. שולי הגיב:

    ספר משעמם. קראת מהר מהר – כדי להגיע לחלק מעניין…..והגעתי לסוף…וזהו

  4. kenny הגיב:

    יש משהו שלא הזכרתי בביקורת באתר האגודה, ואלה הבעיות הקשות שהיו לי עם בניית העולם שלו. גם העולם הפיזי וגם העולם החברתי. מכיוון שהשתעממתי בקריאה, הקדשתי לזה יותר ויותר מחשבה והעולם נראה יותר ויותר בעייתי.

    הנה שתי דוגמאות פשוטות מהתחום הפיזי – מאיפה המים? מאיפה הדלק להנעת המכונות? אלא אם כן בונים את הסילואים על מאגרי מים ונפט, די מהר זו הופכת להיות בעיה קשה. מבחינת החברה הוא מתאר חברה סטטית בצורה קיצונית, אף-על-פי שלכאורה ממש לא קשה לעורר בה מרד.

    • ארני הגיב:

      זה דווקא מוסבר, וסביר כי אלו מערכות סגורות עם מעט אנשים יחסית, עם מעט מאד דרישות אנרגיה ולמעט זמן יחסית, אבל לא הייתי מחפש הסברים מושלמים בספרים האלה (למרות שרשום שהם בנויים על מאגרי מים ונפט).

    • ניימן הגיב:

      נראה לי שעל עניין הדלק דיברו (בלי נדר). אם כי בלי ספק, זה לא חלק הארי של הספר. לדעתי, עיקר תשומת ליבו של הסופר הייתה לעלילה: טוויסטים, נקודות דרמטיות ושטויות כאלה. בכל השאר הושקע מאמץ בינוני ביותר.

  5. ארני הגיב:

    דעתי שונה.
    מפתיע אותי דווקא שהספר נכתב לאחר שאנשים התלהבו מההתחלה – אני מצאתי את המסע של השריף וראש העיר משעמם ומעיק, ולמרות שאני מבין למה הוא היה נחוץ להכרה של העולם היתה לי תחושה שזה מזכיר את התסריט של הסרט לגו, בעיקר עם ראש העיר שאין לה מושג מחייה לאחר שהיתה אמורה להיות בתפקיד כל חייה.

    אחרי 150 עמ’ הספר מתחיל להתעורר למרות שמהר מאד ממצים את מגוון המטפורות שנובע ממכונאית וסיפור האהבה שלה עם הגנרטור שלה וחלקים מסויימים מתמשכים בלי סוף (הצלילה הארוכה שנראית כמו נסיון לתת לכותבי התסריט העתידי עוד חומר) או חופרים עם אקסיסטנציאליזם בשקל.

    עם כל זאת, נהניתי מהאקשן, הכתיבה זרמה והקונספט היה יחסית מעניין, אפשר להבין למה הדמויות כל כך מוגבלות מחשבתית ומתקשות לצאת מהמסגרת שתוכנתו אליה.

    בכל אופן, המשכתי ישירות לחלק 2, שאחרי כ-65ֵ% ממנו, אני יכול להגיד שהוא יותר טוב, לדעתי, מחלק אחד. הוא סוג של פריקוול שסוגר הרבה פינות שנראות שרירותיות בחלק הראשון, ועושה את זה טוב ומנומק, בדר”כ. סיכוי סביר שאמשיך ואסיים את הטרילוגיה.

    • ניימן הגיב:

      לייק גדול ל: “בעיקר עם ראש העיר שאין לה מושג מחייה לאחר שהיתה אמורה להיות בתפקיד כל חייה”.

      אז במה מתמקד הספר הראשון? בסיפור שהביא למצב הנוכחי?

  6. melquiades הגיב:

    טוב, אז אני דווקא ממש נהנתי מהספר.
    התחלתי אותו רק לפני שבועיים לאחר הפוסט תזכורת, והייתי בטוח שלא אספיק לסיים אותו בזמן למועדון. אבל הספר זרם לי ממש טוב. אז אמנם לפעמים נראה כאילו ג’ולייט מכניסה את עצמה למצבים של מוות ודאי בלי יותר מדי הצדקה, אבל כשהיא כבר בתוך המשימות התאבדות האלה, ממש לא יכלתי להניח את הספר עד שהיא יצאה מהם באורח פלאי.

    הסיפור הראשון היה חמוד, ובעיקר השאיר טעם לעוד.
    אבל אני דווקא הכי אהבתי את הסיפור השני. מאוד אהבתי את הדינמיקה של הזוג המבוגר עם האהבה הלו ממומשת שלהם, ואת המסע הארוך בו אותו הם מבלים בדיאלוג ארוך.
    לאחר מכן שלושת הסיפורים הבאים די מתאחדים אצלי לסיפור אחד של הטלאות של ג’ולייט וסיפור המרד בסילו.
    והספר הרגיש לי כמורכב משני סיפורים קצרים שהם פרולוג לרומן המלא שמגיע מיד אחריהם.

    ואז מגיע הסיפור הגדול של ג’ולייט והמרד. ונכון שאמנם לפעמים זה דורש סיספונד, אבל רוב הזמן זה לא הפריע לי להינות מהסיפור. לג’ולייט בפירוש הצלחתי להתחבר, ולכן הייתי במתח כל פעם מחדש כשהיא ניסתה להרוג את עצמה. וברנרד היה בסך הכל נבל לא רע.

    מאוד אהבתי את הדרך בה חשתי את האווירה של העולם הזה,
    המרכזיות של המדרגות בכל פעולה ופעולה שמישהו עושה, העובדה שכל מעבר ממחלקה למחלקה ב”עיר” הזו מלווה בטיפוס של עשרות קומות ובכאבי שרירים הבלתי נמנעים.
    ממש הרגשתי את הקלסטרופוביה הקלה והרפטטיביות הבלתי נגמרת, בכל פעם שמישהו יוצא לירידה או טיפוס.

    אמנם מבחינה הנדסית יש אולי דברים בעולם הזה שלא מסתדרים. הזכירו מעלי את המים והנפט, אבל בתור מהנדס עם נסיון בתחום, לי הכי הפריע הקלות בה הרדיו עובד בתוך הגליל בטון ומתכת הזה, ובטח ובטח שהם מסוגלים לשדר מתוך הצילינדר אל צילינדרים אחרים.
    אבל כפי שאמרתי קודם, לא הייתה לי בעיה לסספנד זאת.

    ועוד נקודה אחת לזכות הספר שלא הזכירו כאן, אשר מודגשת במיוחד לאור ההאשמות (הממש מוגזמות לדעתי) של הסופר במיזוגניה.
    לדעתי, זהו אחד הספרים היותר פמיניסטיים שקראתי.
    לא פמיניסטי במובן שהוא מתעסק בשאלות של מגדר (כמו נניח “צד שמאל של החושך”).
    אלא דווקא מכיוון שהוא די מתעלם משאלות של מגדר, כאשר מחצית מהדמויות ואולי אף יותר הן נשים.
    לא רק הגיבורה הראשית, אלא מחצית מדמויות המשנה הן נשים, כאשר לא היתה שום סיבה עלילתית לכך שהדמות תהיה דווקא אשה.
    אז יצירות בהן יש דמות ראשית של אשה חזקה כבר ראיתי, אבל מה שיותר מרשים בספר הזה הוא הכמות הגבוהה של דמויות משנה נשיות, אשר בקלות אני יכול לראות איך בכל ספר אחר הן היו נכתבות כגברים פשוט כי זו ברירת המחדל.
    כמעט בכל הספרים והסרטים ברירת המחדל לדמות היא גבר (ובסרטים לפחות לרוב גם יתוסף לזה, לבן ורזה). ובספר הזה, דמויות המשנה למיניהן הן נשים, ורובן גם ממלאות תפקיד חשוב במערכת של הסילו (ראש עיר, מנהלות משמרת במחלקה המכאנית, ראש מחלקת אספקה).

    בקיצור, אני ממש נהנתי מהספר.
    אהבתי את האווירה שהעולם הזה השרה עלי, והעלילה גם אם פשוטה, בפירוש הצליחה לסחוף אותי.

    • גלי הגיב:

      מסכימה עימך בנוגע לאווירה ולנקודה הפמיניסטית.

    • ניימן הגיב:

      יש את הקטע הזה שג’ולייט מאלתרת לעצמה חליפת צלילה ונכנסת לעומק בסילו 17. זה הקטע ששבר אותי סופית. כאילו, wtf? בטיולי אופניים מסביב לבלוק אני מגלה יותר אחראיות.

      השאלה שהכי מתחילה לעניין אותי עכשיו, היא למה הספר כל כך מקטב? זה לא היה בספרים הקודמים במועדון.

      (האשמות במיזוגניה באמת מוזרות לאור הספר עצמו. מעניין אותי כמה מהמאשימים קראו את הספר, ולא תפסו אדם רגיש בשימוש במילה לא PC)

      • melquiades הגיב:

        עכשיו כשאני חושב על זה, נראה שהתייחסתי לספר כמו שאני מתייחס לסרט הוליוודי טיפוסי.
        כלומר, כן יש דברים שלא ממש מסתדרים, כמו נניח כל סיפור הצלילה.
        אבל אם מסספנדים את זה אז הספר ממש מהנה.

        אבל אני בהחלט יכול להבין למה זה שבר אותך 🙂

      • kenny הגיב:

        הספר לא מיזוגיני, והסערה לא הייתה סביבו. הסערה הייתה סביב התבטאויות אחרות של הסופר.

        ניימן, אני לא חושב שהספר “מקטב”. קראתי ספרים הרבה יותר גרועים בחיי. לטעמי הוא פשוט משעם ומרושל.

        • גלי הגיב:

          מסכימה עימך. עריכה טובה היתה משפרת את הספר.

        • ניימן הגיב:

          התכוונתי שההתבטאות בפוסט זניחה לעומת ספר שלם בו הוא מציג נשים בצורה מאד חזקה ומודרנית. (לא שמישהו האשים את הספר במיזוגניה)

          אני מודה שלא עקבתי אחרי כל הסערה. רק קראתי את הפוסט המקורי שלו. אני מניח שעיקר הבעיה היה בשימוש במילה ביץ’?

          • kenny הגיב:

            זה היה חלק מהסערה. החלק הנוסף היה הניסיון שלו למחוק את הפוסט, ההתנצלות-לא-התנצלות העעלובה, וההתחמקויות.

            בגדול, כל ההתנהגות שלו מסביב לזה הציגה אותו כאדם קטן ונקמני עם אגו גדול. הוא חיכה משהו כמו שמונה חודשים אחרי המאורע הראשוני (השיחה שבה זלזלו בהוצאה עצמית), עד שהוא זכה באיזה פרס בחירת קהל שאיש לא שמע עליו מעולם בשביל להעלות את הפוסט ההוא. ואז כשהמהומה החלה המשיך עם השטויות של המחיקה וכו’.

        • ניימן הגיב:

          תודה על ההבהרה. צריך מתישהו להתעמק בזה.

  7. גלי הגיב:

    העלתי המלצה מסודרת יותר בבלוג שלי.

    http://www.tapuz.co.il/blog/net/ViewEntry.aspx?EntryId=3386916

  8. עמית הגיב:

    תודה על הציטוט ניימן. שכחתי להוסיף בעלי תפקידים רנדומליים שמתייחסים לתפקיד שלהם כאל דת ו/או מעמד לכל דבר. והכי חשוב… כולם עולים ויורדים במדרגות כל היום ועושים מזה חתיכת מור״ק.

    מקומו של הספר הזה הוא לגמרי בעולם היאנג אדולטס: דמויות קרטון, מוטיבים חוזרים וחוזרים וחוזרים, עלילה סופר בסיסית וצפויה, גיבורים עם ערכים מגוכחים שעושים דברים עוד יותר מגוכחים. בקיצור אין רחמים, מדובר בתוצר משעמם, צפוי וקריא (בתנאי שאת/ה בקטע של מוסכניקים). מה שמצחיק שהחלקים בהם ג׳ולייט וחברים מתקנים ומאלתרים דברים זה יעני ההארד סייפיי של הספר, מדובר בבוכנות, פליירים וברגים, כן?.

    את וול לקח לי כחודש לסיים עקב חוסר חשק. מייד אחרי קראתי את Red Shirts בפחות משבוע ואת Forever War גם כן. שני ספרים כ״כ מהנים וזורמים עם דמויות אמיתיות (לא פלקטים כמו בוול!). חבל שניימן כבר קרא אותם, אחלה של ספרים למועדון קריאה, יש בהם את הדבר הזה, אתם יודעים, רעיונות (לא בנאלים).

    • ניימן הגיב:

      לזכותו ייאמר שהרבה יותר קל לאלתר עם פליירים וברגים מאשר עם מעגלים חשמליים במערכות לייזר קוונטיות כמו בספרים אחרים.

      תתפלא, לא קראתי את Forever War. אז ראשית, לקחתי את ההמלצה שלך והוא יקרא בקרוב. מה שכן, למועדון הקריאה הוא לא מתאים, כי הקריטריון (היחיד) במועדון זה ספרים שיצאו בחמשת השנים האחרונות, ו – Forever War היה ישן מדי אפילו בשנה בה אני נולדתי:)

  9. רחלי הגיב:

    מצטרפת לדעות המיעוט. גם אני חיבבתי במיוחד את שני הפרקים הראשונים, שניהם הקדמות , שכוללים את הצגת העולם בפני הקוראים. אני מסכימה שמהרגע שג’ולייט הופכת לדמות המובילה, הפרקים מדרדרים לצפיות/בינונית, ואני מסוגלת להבין את טענת הפלקטיות. אבל – וזה אבל בכל זאת דיי גדול, בין בינוניות לשממון, לדעתי, יש מרחק. כלומר – איך *מכל* הספרים שנקראו במועדון *זה* הספר שזוכה לתואר משמים?! זה נראה כאילו כבר הספקנו לשכוח את ג’וליאון קומסטוק. או ווינד אפ גירל (עמדתי לציין את כס סהר הלבנה, אבל הוא היה יותר מטופש ממשמים). אתם יודעים, ספרים שלא קרה בהם כלום בנוסף להיותם צפויים להחריד.

    כי האמת היא שוול הוא סרט הולמרק. מהסרטים שנתקעים מולם בשתיים בלילה, כי לא הצלחת להרדם. וכשהוא מסתיים, בוהים בטלויזיה השחורה ומבינים שזה לא היה סרט טוב במיוחד, אבל בסה”כ היה סימפטי, ומילא את תפקידו ולו רק מכיוון שלא דרש ממך הרבה ואפילו (!) נניח פעם או פעמיים, הצליח להעלות על שפתייך חיוך.

    ומבחינתי, זה מספיק.

    • ניימן הגיב:

      תראי, ג’וליאן קומסטוק (שחיבבתי) ווינדאפ גירל, הם הכל חוץ מספרים סטנדרטיים. וול הוא… סתם ספר. אפילו גרוע ממש הוא לא יודע להיות!

      (נ.ב. אני לא סובל את הולמרק. מעדיף יצירה גרועה עם יומרות על פרווה הולמרקי או, לחילופין, סרטי המק-מרוול)

    • עמית הגיב:

      הולמארק זה תיאור די קולע למה שהולך בוול. גם מסתדר עם פרסומות לחומרי ניקוי ששולטות בערוץ.

  10. רחלי הגיב:

    לא מסכימה עם ההנחה שווינדסאפ מגירל וג’וליאן היו “לא סטנדרטיים”. לא מסכימה. העולם הג’וליאן קומסטוקיי תואר באינספור ספרים וסרטים, וזהו ביטוי (ישן נושן) לחשש ליברלי מצוי שבו כל הצויליזציה מתמוטטת (לרוב עקב מחסור במשאבים/ניצול פרוע של בניי דור התפנוקים – דהיינו אנחנו) והעולם ידרדר לעולם מעמדי-סופר דתי. ווינדאפ גירל התייחס לאלמנט מעניין, אבל השתמש בו כל כך מעט וכל כך בשוליים עד שקשה לי להתייחס לזה כשימוש. זה לא תרם לעלילה. זה לא תרם לעולם. זה פשוט היה שם. אני יכולה לטעון שאני מאד לא סטנדרטית, אבל אני לא מביאה את זה אף פעם לידי ביטוי. אז ברגע שאצא מה-teen angst ותסביך ה”מיוחדות” אאלץ להודות שאני בעצם דיי סטנדרטית. נו שויין.

    אה – ותיקון טעות – לא התכוונתי לכס סהר הלבנה אלא דווקא למאה אלף ממלכות. הידוע גם בשמו “הספר המטופש נורא”.

    • ניימן הגיב:

      מליון טרליון הממלכות היה אולי הספר הגרוע ביותר שקראתי שנה שעברה! הוא הושמץ פה הרבה יותר מאשר וול! (כולל בתגובה הזאת).

      ווינדאפ וג’וליאן היו לא סטנדרטים, כל אחד בדרכו שלו. אצל ווינדאפ זה היה העולם בו התרחש הסיפור: ביו-פאנק תאילנדי. הגיבורה, אמיקו, היא גיישה מהונדסת אנושית. לא השפיע על העלילה? כל העלילה נסבה סביב אמיקו! העובדה שהיא חייבת מים, אי היכולת שלה להתרבות וכו’. הדיסוטופיה הביולוגית הזאת יחד עם התרבות התאילנדית, יצרו תמהיל מיוחד מאד.

      ג’וליאן קומסטוק היה סטנדרטי מבחינת עולם, אבל מיוחד מבחינת מבנה העלילה. או כמו שאת קוראת לזה: היעדר העלילה. הוא תיאר בתחילת הספר פחות או יותר מה הולך לקרות, ואז השתמש בשאר העמודים לספר את דעותיו על העולם (תוך כדי תיאור העלילה הידועה מראש).

      בוול? אין שום רעיון מקורי במיוחד. ויש גם את העניין הקטן שגם ג’וליאן וגם ווינדאפ היו כתובים יותר טוב מוול (לדעתי, כן?)

      • melquiades הגיב:

        לגבי ג’וליאן קומסטוק אני מסכים עם רחלי.
        אני לא רואה באיזה אופן הוא היה מיוחד, ולא סטנדרטי.
        והיו בו את הדמויות הכי פלקטיות שקראתי מאז קלאסיקות מד”ב סטייל לארי ניבן.
        אז ממש לא הייתי אומר שג’וליאן קומסטוק כתוב יותר טוב מוול.

        לווינדאפ גירל אני בהחלט יכול לתת את המקוריות. מסכים עם כל מה שאמרת לגבי השילוב בין ביו-פאנק פוסט אפוקליפטי לתרבות תאילנדית.
        הבעיה היחידה שלי איתו היא שלא הצלחתי לשרוד יותר משליש ספר.
        אבל אני מסוגל לראות איך ווינדאפ גירל נחשב ליותר טוב מוול.

        ובחזרה לספר לשמו התכנסנו…
        אז בשבילי וול הוא פחות סרט הולמרק של שתיים בלילה, ויותר סרט קיץ הוליוודי, בו מה שבעיקר חשוב זה שיהיה מזגן טוב באולם, ואקשן כיפי על המסך.

  11. ירון חיימסון הגיב:

    אני מאוד אהבתי את הספר, לא בגלל שהוא טוב (לחלוטין לא יצירת מופת) אלא בגלל שהוא סחף אותי ובגלל העולם שמתחבר לי מאוד לדברים שאני אוהב. קראתי את הספר בפחות משבוע בתקופה עמוסה כשכוח הקריאה שלי נמוך מכתחילה (קריאת חומר בעבודה + אודיובוקס בדרכים) וזו אינדיקציה טובה לגביי.

    אישית מאוד מתחבר ליצירות פוסט אפוקליפטיות מסוגים שונים (החל בסדרת Fallout המופלאה שגדלתי על ברכיה (ווול עשה לי ממש חשק לחזור לשחק), דרך סדרת מקס הזועם וכלה בWalking dead בטמבלויזיה (דווקא נזכרתי בסדרה ג’רמיה אחרי הקריאה ויצא לי קצת לנבור עליה שוב כדי להזכר). וול זה בדיוק זה.

    החלקים לא אחידים ברמתם. הראשון מעניין מספיק, השני יכול לגרום לאנשים לנטוש, למרות שהיה בו משהו קסום ורומנטי. השלישי קצת מעצבן אבל תופס תאוצה לקראת סופו (ג’ולייט מתנהגת באווילות מסוימת לאורכו ויוצרת הרבה רגעי “Duh!!”) ואז העסק נהיה מעניין וסוחף, גם אם דורש סספונד.
    אין לי בעיה עם סספונדים, ויש ספרים שדורשים הרבה יותר סספונד מזה – מצאתי את עצמי תופר את החלק האחרון בישיבה אחת שהחלה ב-11 בלילה. פשוט לא הצלחתי לעצור. מיד בסיום הלכתי וקניתי את השני (ומסכים עם מי שאמר מעליי, התחלתי ונראה לי שהוא נותן הרבה רקע ועומק רצויים).

    קל לפטור ולהגיד שזה ספר גרוע כי צריך סספונד, כי העריכה כמעט לא קיימת, והדמויות קרטוניות. מבחינתי, אפשר להגיד אותו דבר על שרה”ט. האם הוא מתאים למתבגרים? כנראה שכן – המלצתי עליו
    לשני מתבגרים-בוגרים ואחד נהנה ממנו מאוד.

    ספר טוב לא חייב להיות כתוב מעולה, בשפה הנכונה, ערוך מצוין עם דמויות עגולות ועולם שקל להאמין
    בו. ספר טוב הוא זה שסוחף אותך, גורם לך לחשוב (גם אם המחשבה מובילה אותך למסקנות שבעצם
    מה שקרה הרגע זה חתיכת קשקוש) וגורם לתחושת חסר כשסיימת אותו.
    אצלי זה עבד ביג טיים.

    אגב קומסטוק – עוד עולם פוסט אפוקליפטי מסוג מסוים – הספר ההוא כתוב טוב יותר, ערוך טוב יותר, גרם לי לחשוב הרבה (ראיתי את התסריט בעיני כל הזמן) אבל נגמר ועברתי הלאה.

    אני מניח שכל אחד ייקח מוול מה שהוא רוצה. אני אהבתי את עולם הרקע, את העובדה שנשים וגברים שווים למדי, את הטוויסט של הסיפור הראשון, ואת ההרפתקנות במסע של ג’ולייט (גם אם חלקו מופרך). בסיפור ההוא עם שלושת ה-POV, מצאתי עצמי מדפדף לרגע לPOV הבא של ג’ולייט רק לראות מה קורה וחזרתי לקרוא ברצף.

    לגבי הניקוי – התובנות שלי:
    זה עונש, והתרומה האחרונה לחברה. הרי העולם בחוץ רעיל והסטטיות משרתת מטרה מסוימת (או שירתה והפכה למורשת). לנקות ולחזור יצריך הכנסת רעלים חזרה פנימה (הרי הם שורפים את ה-Airlock) עם החליפה, ויצריך חליפה אמיתית מהסוג הטוב. לחבר’ה מה-IT אין אינטרס לייצר כזאת כי מישהו יכול לקבל רעיון וללכת לאנשהו. אז יוצרים עונש של גלות, ומבקשים כאקט אחרון לנקות. נשמע לי הגיוני.

    • ניימן הגיב:

      מה שממש לא נראה לי הגיוני בניקוי זה ש*כולם*, עד ג’ולייט, ניקו. *כולם*! במשך איזה כמה מאות שנים שהסילו קיים לכאורה. זה מטורף ולא הגיוני כאחד.

      גם העמוד בספר הוראות שאמר: “אם ניקוי נכשל? תתכוננו למלחמה” – נראה לי טיפשי. אלו יכולות ניבוי של הארי סלדון!

      בקשר לספר עצמו: אולי נראה שחשבתי שוול הוא הספר הגרוע בייקום. הוא לא. יש בו חלקים טובים – ונראה לי שגם פירטתי אותם. להתחבר זה לפעמים משהו מאד סובייקטיבי. אני אישית ממש לא התחברתי לספר. ברור לי שמי שכן – נסחף עד הסוף. עלילה, ברוך השם, לא חסר שם.

      • רחלי הגיב:

        אני לא בטוחה שמדובר בניקוי כעונש, אבל אני בוודאי מסכימה שאין צורך אמיתי בניקוי – ולפי זכרוני זה גם מובהר בספר. הניקוי הוא סנקציה חברתית, הוא כלי לסילוק אינדבדואלים שמפריעים לסדר החברתי הצפוף. ותמיד צריך סנקציות במערכות חברתית, תחשבו על זה כמו השטויות שאילצו אתכם לעשות במהלך הטירונות שלכם. זה לא דרוש לכולם, אבל לתקופה מסויימת זה חשוב למפקדים שלכם, אז זה חשוב לכם. מעבר לכך, ייתכן שיש לזה גם פרשנות פסיכולוגית. הסיילוס מאורגנים בסופו של יום בצורה מעמדית. למטה, מעמדות הפועלים. למעלה המנהלים. למנהלים יש זמן ומשאבים. הבחוץ תמיד רלוונטי עבור הניהול, אבל רק שהוא לעד יהיה בלתי רלוונטי. לעומתם, עבור המעמדות הנמוכים בחוץ כל כך רחוק, שהוא מעולם לא אופציה.

        ג’ולייט היא לא הראשונה שחורגת מהכללים, היו אחרים שחרגו – ע”ע הסיילוס האחרים, היא פשוט היחידה שמצליחה (למיטב ידיעתנו) לחרוג בצורה הספציפית.

  1. 10 במרץ 2021

    […] לעשות מהפיכה בעולם הספרות. 144 קומות (Wool) של יו האווי [ביקורת] ולבד על מאדים של אנדי ווייר [ביקורת] התחילו שניהם […]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting