המדף הז’אנרי: We Ride the Storm – דווין מדסון

הייתה תקופה שהיה נדמה שספרים בהוצאה עצמית עומדים לעשות מהפיכה בעולם הספרות. 144 קומות (Wool) של יו האווי [ביקורת] ולבד על מאדים של אנדי ווייר [ביקורת] התחילו שניהם כספרים בהוצאה עצמית, עם קהל מעריצים שנצבר ויראלית, עד שנחטפו ע”י ההוצאות הגדולות והפכו ללהיטים גלובליים.

ופה זה פתאום נעצר. אולי בגלל שכולם החלו להוציא ספרים בהוצאה עצמית, וכשיש יותר ספרים מקוראים, כמה ויראלי כבר אפשר להיות. אבל פה ושם יש עוד להיטי קהל שוליים כאלה שכמה שנים לאחר יציאתם מוצאים בית אצל מוציא לאור גדול והופכים ללהיט.

We Ride the Storm הוא בדיוק ספר. דווין מדסון זכתה באהדת הקהל בזכות ולא בחסד. היא מפרסמת ספרים בהוצאה עצמית מאז 2013, וכך הצליחה לצבור לעצמה בסיס קוראים נאמן עוד לפני ש-We Ride the Storm (ספרה הרביעי) יצא ב-2018.

הספר עצמו זכה במקום הרביעי בתחרות ספרי הפנטזיה בהוצאה עצמית של מארק לורנס ב-2018, ייצר די הרבה באז בטוויטר, עד שב-2020 הוצאת אורביט הגדולה הודיעה שהיא מפרסמת את הספר בצורה רשמית.

למרות הביקורות החמות על הספר, למרות שאנשים אומרים שהוא אחד מספרי הפנטזיה הטובים שקראו בעשור האחרון, אני אישית קיבלתי אותו בצורה מאד פושרת.

We Ride the Storm משתייך לז’אנר ספרים שלמדתי להכיר במהלך השנים. מתחילים לקרוא אותם בגלל באז מסוים. בתחילת הספר הם נראים מעניינים. ברבע הספר הם פחות מעניינים אבל אתם מקווים שתיסחפו לספר בהמשך, כמו שקרה בהרבה ספרים קודמים.

איפושהו בשני-שליש ספר כבר ברור לכם לגמרי שלספר הזה אתם לא תסחפו. הוא לא רע או משהו כזה, אבל גם אין בו שום דבר מיוחד. אין בו את הקסם שגרם לכם להתאהב בספרים. אבל כבר קראתם שני-שליש ספר, יותר מ-300 עמודים. אז מה, לא תמשיכו עד הסוף?

תמשיכו, ובסוף גם תכתבו על זה ביקורת לבלוג.

כריכת הספר

תכירו את מיקו, ראאה וקסנדרה. שלוש הדמויות הראשיות של We Ride the Storm ושלוש נקודות המבט ממנו מסופרת העלילה. זה כאילו שמאז ג’ורג’ מרטין מישהו החליט שאסור לכתוב ספרי פנטזיה אפיים עם נקודת מבט אחת.

מיקו היא נסיכה שמסרבת לקבל את מקומה בעולם. במקום להיות יפה ולהתחתן בשידוך פוליטי, היא בעצם חולמה להיות המלכה הבאה. זה ספר שכל כולו, אגב, הוא נשים חזקות. אם זה היה לפני עשור אולי היה ראוי להתעכב על זה, אבל כיום ספר פנטזיה עם נשים במרכזו הוא כבר דבר סטנדרטי.

ראאה הוא לוחם, בן לעם קצת ברברי (לכאורה), שמשועבד לעם אחר למטרות מלחמה. הבנתי שיש כאן נסיון לכתוב פנטזיה עם גוון אסייאתי, ושראאה אמור לייצר סוג של עם מונגולי היסטורי. אבל הדברים האלה עברו לי מעל הראש והבנתי אותם רק בדיעבד כשקראתי ביקורות על הספר.

קסנדרה היא הדמות הכי מעניינת בספר. שלושת-רבעי מתנקשת קשוחה ורבע יצאנית (שמשתמשת בכיסוי של היצאנות כדי לתפוס את הקורבנות שלה לא מוכנים). לקנסדרה יש שתי בעיות בחיים: האחת היא קול מסתורי בראש איתו היא מנהלת דיאלוגים מציאותיים מאד. השנייה היא אדם מסתורי שמטיל עליה משימה מסוכנת אבל גם מתגמלת.

We Ride the Storm לא מציע עלילתית שום דבר שלא ראיתם קודם. הוא לא ברנדון סנדרסון, שהמציא מחדש את ההסתכלות של הז’אנר על קסמים, אלא יותר עוד ספר שלקח את האלמנטים האפיים הרגילים, מלכים, מתנקשים ומלחמות, ויצק לתוכן דמויות חדשות.

זה לא נסיון להעליב. בריאן מקללן עושה בדיוק אותו הדבר והוא אחד הסופרים האהובים עלי ביותר. אפילו סדרת פנדורין לא מחדשת כלום מבחינת עלילות בלשיות, אלא פשוט יוצקת אל תוך העלילות האלו כתיבה נהדרת ואווירה מיוחדת של רוסיה של המאה ה-19.

על כן ההתלהבות מ-We Ride the Storm תלויה בכמה אתם אוהבים את הדמויות ואת הכתיבה של דווין מדסון.

התשובה אצלי היא מעריך אבל לא עף על זה. מדסון כותבת טובה, אין להכחיש זאת, אבל משהו בכתיבה שלה זר לי. אולי זאת דרמטיות יתר, בכל זאת, מדובר בספר גרימדארק אפל. אולי זה היעדר ההומור כמעט. למרות שהדמויות מאופיינות נהדר, ממש הרגשתי שאני מכיר כל אחת מהן אחרי זה, הן לא הצליחו לחדור לליבי.

אם אתם לא חובבי פנטזיה אפית הארדקור, אין לכם מה לחפש ב-We Ride the Storm. אין לי ספק כמעט שהוא לא המיטב שיש לז’אנר להציע.

אבל אם אתם כן מחפשים ספרי פנטזיה אפית שמנים, אולי כדאי שתתנו לו צ’אנס. כאמור, הוא ספר כתוב היטב, כאמור, יש לו עדת מעריצים קנאית. אז מי אמר שטעמכם לא יהיה יותר דומה להם מאשר לי?

[We Ride the Storm – דווין מדסון, 528 עמודים, 2018 ואז הוצאה נוספת ב-2020]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting