המדף הז’אנרי: Ninefox Gambit – יון הא לי

 בתחילה חשבתי לפתוח את הביקורת הזאת, כמו כל שאר הביקורות על אופרת החלל המוזרה  Ninefox Gambit: בשורת הגדרות ומושגים מתוך הספר. למה? כי Ninefox Gambit שייך לאסכולת מלאזן; זאת בה מפילים את הקורא לתוך עולם מסובך בלי להסביר דבר.

אחרי זה חשבתי שהרי אפילו אני עצמי לא הבנתי את הרעיונות עד כמעט סיום הקריאה. אז למה שאהפוך אותם למרכז הביקורת?

אפשר לאמר שאני עצלן. מה, לא יכולתי לקרוא כל משפט בפרקים הראשונים שלוש פעמים? לא יכולתי לחפש בגוגל את הפירוש של כל מושג מומצא?

יכולתי; אבל זמני מוגבל. עבודת מחקר כזאת ראויה לחומר מקצועי או ספר של דוסטרויבדסקי. יון הא לי טרם הוכיח שהוא הוגה הדעות הגדול של המאה ה-21 כדי שאבזבז שבועות על הטקסט שלו.

יש אנשים שנורא אהבו את הגישה המאתגרת הזאת. הם הפכו את Ninefox Gambit לאחד הספרים המהוללים של השנה החולפת.

אני קצת פחות מתתי עליה. ולכן, בעוד שיש לספר לא מעט נקודות חיוביות – דמויות חזקות, עלילה מהודקת, כתיבה טובה ורעיונות טובים – הוא קשה מדי להבנה מכדי שממש אתלהב ממנו.

כריכה ninefox gambit

איפושהו ביקום, במבצר המחטים המבוזרים, מתחיל משהו שנקרא “רקבון קלנדריאלי”. בלי להיכנס לפרטים טכניים, מספיק שנגיד שהתחיל שם מרד שיש לדכא.

שליטי היקום הם אנשים שחיים לנצח, ו”לחיי נצח השפעה דומה בערך לזאת של סקס: הם גורמים לאנשים רציונאליים בדרך כלל להתנהג כמו אדיוטים”. במקום לשלוח לשם את עלית הצבא שלהם, הם שואלים, בלי סיבה טובה, מפקדת צעירה בשם צ’ריס, איך היא היתה פותרת את המצב.?

צ’ריס העלתה רעיון: לשליטי העולם יש גנרל אגדי מוחזק במצב קפאון. הגנרל הזה, ג’דאו, הוא המייקל ג’ורדן של אסטרטגי היקום. האיש שניצח כל מערכה עליה אי פעם פיקד, לא משנה עד כמה הסיכויים היו לרעתו (עד שבסופו של דבר הוא השתגע ורצח במו ידיו פלוגה שלמה עליה פיקד, ולכן נכנס להקפאה).

שליטי היקום מסכימים להצעה של צ’ריס להחזיר את ג’דאו מקיפאון (מה, הם לא יכלו לחשוב על זה בעצמם?).

הם מדביקים את התודעה של ג’דאו לזאת של צ’ריס; הוא רואה הכל דרך העיניים שלה, רק היא יכולה לשמוע את קולו. אם היא מתה, הוא מת. בצוותא הם יוצאים לפקד על משחק Tower Defense ארוך ואלים.

ארבעה אלמנטים עובדים היטב ב-Ninefox Gambit.

הראשון הוא הקונספט. זה יקום בו אין חוקי פיזיקה, אלא חוקי קונצנזוס. המציאות היא מה שהרוב מאמין בו. רעיון מאד דומה לבלוקצ’יין, אגב. התוצאה היא ספר שהוא יותר  פנטזיה-חלל מאשר מדע בדיוני.

האלמנטה השני הוא מערכת היחסים בין צ’ריס לג’דאו. ג’דאו מחליק במיומנות לתפקיד המנטור הזקן החכם. הוא קצת טוב לב, קצת מסתורי וקצת מטורף. מערכת היחסים שלהם מגיעה לרמת אינטימיות, שצ’ריס תוהה אם הוא בודד בלילה כשהיא ישנה?

שלישית, Ninefox Gambit כתוב נהדר. יש בו משפטים חכמים כגון, “יש יותר מדי עובדים שהכישורים שלהם נרמסים תחת חוסר הרצון של הממונים עליהם לתת להם טיפת עצמאיות”. הוא מספק אבחנות מרתקות על תורת המשחקים או סוציולוגית ההמון.

רביעית, יש לו כריכה פנטסטית!

זה מספיק שאסיים את הספר בלי חרטה. זה לא מספיק כדי שאקרא את ההמשך של  Ninefox Gambit. הוא מסובך מדי, חסר קסם ולא סוחף באמת. ספר מקורי כתוב היטב? כן, אבל זה לא הכל בחיים.

[Ninefox Gambit – יון הא לי (אמזון). 384 עמודים, 2016]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting