מועדון הקריאה מפגש 30: All the Birds in the Sky – צ’רלי ג’יין אנדרס

[המפגש השלושים של מועדון הקריאה של הבלוג. פרטים על המועדון ורשימת ספרים עתידיים. הביקורת חפה מספויילרים. התגובות לא – ראו הוזהרתם!]

בפרס הוגו לספר הטוב ביותר ב-2017 זכה The Obelisk Gate. היה בכך חוסר צדק משתי סיבות.

הראשונה ששנה קודם זכה הספר הקודם בסידרה, העונה החמישית (ביקורת). השניה, והחשובה יותר, שהיה שם מועמד יותר מיוחד: All the Birds in the Sky. ספר איכותי ונדיר בהרבה.

לא קל לכתוב ביקורת על All the Birds in the Sky.

זה ספר שמפגיש שתי דמויות מעולמות שונים. האחד גבר מדען, השניה אישה מכשפה. הוא עוסק בניגודים: מד”ב מול פנטזיה, טכנולוגיה מול ניו אייג’, בינה מלאכותית מול פיות.

All the Birds in the Sky מאיר כל אחד מהנושאים האלה באור חדש. אבל ביקורת שתתמקד באמירות האלה של הספר, תחטא לעיקרו.

כי עיקר All the Birds in the Sky הוא לא דיון בהבדלים, הוא דיון בסימביוזה בין עולמות שונים.

איך מדען יכול להתקיים מול מכשפה, למרות שעצם קיומה מפר את כל מה שהוא מאמין בו. איך אותו הסיפור יכול להיות גם יצירת מד”ב וגם יצירת פנטזיה.

זאת נקודת מבט רלוונטית לארץ ישראל, מקום בו מתחככות באיזור קטן כל כך הרבה קהילות מנוגדות.

All the Birds in the Sky הוא ספר ברוח של תחנה אחת-עשרה (ביקורת) או הקוסמים (ביקורת). אם אהבתם את אלו, תעופו עליו כאילו אין מחר.

הביקורת הזאת תהיה פסיפס מחשבות על הספר. לא הצלחתי לזקק את דעתי לפורמט אחר.

כריכה all the birds in the sky

פטרישיה ולורנס שני ילדים מוזרים, ולכן הם מתחברים. מהר מאד הם מגלים, שבעוד שכל הילדים הנורמלים דומים זה לזה, הרי כל ילד מוזר, מוזר בדרכו שלו הוא.

[מזדהה; בתיכון קינאתי ב”נורמאלים” שהלכו בחבורות ענק, בעוד הגיקים הוגבלו להרבה חבורות קטנות]

פטרישיה מחוברת לטבע. החתול מדבר אליה, וציפורים מלמדות אותה לעוף. פטרישיה לוקחת את מה שהעולם מציע, והולכת לאן שהוא מכווין אותה.

לורנס ההפך. הוא בז למגבלות שהעולם השית עליו. לורנס פותר בעיות, ומשנה את העולם כך שיתאים לצרכיו.

דוגמאות? בבקשה: אם מרביצים ללורנס בכיתה, הוא ימציא מכונת זמן שתזיז אותו דקה אחת קדימה בזמן ותאפשר לו להתחמק מהאגרוף. אם לורנס בודד, הוא בונה מחשב על בארון בית הוריו, כדי שיהיה לו חבר.

זה לא סיפור אהבה בין לורנס לפטרישיה. זאת חברות שהיא הרבה יותר מסיפור אהבה.

החיבור והניגודים בין לורנס לפטרישיה הם הבסיס לספר. כמו שקורה הרבה פעמים בחיים, הם הולכים ומעמיקים ככל שהם מתבגרים. כל אחד הולך לכיוון שונה, ומתחפר בנישה שלו.

—————————

במאי 1981, כמה חודשים לפני מותו, פירט פיליפ ק’ דיק את ההבדלים בין מד”ב לפנטזיה.

“סיפורי פנטזיה עוסקים במה שהדעה הכוללית גורסת שאינו אפשרי במציאות. סיפורי מד”ב, לעומת זאת, עוסקים במה שהדעה הכללית גורסת שאפשרי, תחת הנסיבות הנכונות”.

זאת הגדרה שהביאה ויכוחים רבים על האם ספר כלשהו הוא מד”ב או פנטזיה. כי אם אתם מאמינים שמוטאנטים, למשל, אפשריים מדעית, אז תתייחסו לאקסמן בתור מד”ב. אבל אם אתם רואים מוטאנטים, דרקונים או קוסמים כבדייה, תתייחסו לזה כפנטזיה.

36 שנה מאוחר יותר אנחנו כבר לא מוצאים הרבה ויכוחים כאלה. הז’אנרים הלכו והתבצרו בתוך תבניות סיפור ודמויות. די ברור מה מד”ב ומה פנטזיה.

זאת לא תלונה, אלא מצב טבעי. מוזיקת אינדי כבר מזמן לא עצמאית, ורוק אלטרנטיבי הוא אלטרנטיבה לכלום.

All the Birds in the Sky לקח את שתי התבניות של מדע בדיוני ופנטזיה, ויצק אותן לתוך ספר אחד. זאת פעם ראשונה שאני רואה ספר שהוא גם מדע בדיוני וגם פנטזיה.

—————————

הייתה לי פעם תיאוריה שכיניתי ‘יצירתיות גרמנית’. יכול להיות שכבר חלקתי אותה בעבר בבלוג. היא מבוססת על כמה שנות עבודה בגרמניה.

כשגרמנים רוצים להיות יצירתיים, הם פועלים לפי האלגוריתם הבא.
א. תמצא שני תחומים שטרם חוברו יחדיו.
ב. חברו אותם ביחד לתחום חדש.

יש עם זה כמה בעיות.

אלף, לא כל יצירה היא מיזוג של שני דברים שונים. בית, מספר הקומבינציות בין תחומים שונים שאפשר לעשות עצום, חלק גדול מהחוכמה הוא לדעת מה לשלב (הבנתי שכיום יש אלגוריתמים של deep learning שעוזרים בזה) וגימל, אולי הכי חשוב: העיקר הוא לא מה לשלב, אלא איך לשלב.

זאת הגדולה של All the Birds in the Sky. אני מניח שהיו ספרים שניסו לשלב מדע בדיוני ופנטזיה קודם. אבל התוצאה לא הייתה מוצלחת.

All the Birds in the Sky מלחים ביצירה אחת נושאים כאילו הם חמאה מותכת. זה לא רק מד”ב ופנטזיה, אלא גם כל שאר הניגודים שהזכרתי בביקורת. טרם הצלחתי לפענח איך הספר עשה זאת.

—————————

כמה הערות לסיום.

– בין השאר הספר מציג הבדלי גישות בפתרון בעיות. זן מול מדע. גישה אחת גורסת שהולכים עם התוכנית, בוטחים בחכמים שיצרו אותה, ובוטחים שהדברים יסתדרו (“יהיה בסדר”). גישה שניה היא גישה אקטיבית, שמנסה תמיד לפתור מהר ובכוח, אבל לא מעט פעמים גורמת נזקים בלתי-הפיכים ולא תועלת.

– תואם ה-iphone בסיפור הוא המכשיר הכי מקסים מאז השעון ב-stranger than fiction.

– מחשב העל שלורנס בונה, בתור ילד, בארון בבית הוריו, הוא מימוש של שני קונספטים חמים של בינה מלאכותית.

הראשון הוא AGI, או Artificial General Intelligence. כלומר: מכונת בינה מלאכותית כללית לפתרון בעיות, ולא אלגוריתם ספציפי שפותר בעיה ספציפית כמו שעושים עכשיו.

השני הוא Child Machine, קונספט שהגה אלן טיורינג הגדול. הרעיון הוא לא לבנות מכונה שמדמה אינטיליגציה של אדם בוגר, אלא לבנות מכונה שמדמה אינטיליגציה של תינוק. אז אפשר ללמד את המכונה דברים לאט לאט, כמו שמלמדים תינוק.

– זה ספר מאד סימטרי: לכל טכנולוגיה יש מקבילה מהטבע או מעולם הקסם.

חסרונות? וודאי שיש. החסרון הגדול ביותר הוא שהעלילה, בעיקר בשלבים המאוחרים שלה, יכלה להיות יותר מותחת. בואו נגיד שאף אחד לא יתבלבל בין צ’רלי ג’יין אנדרס לבין, נגיד, אגתה כריסטי.

החסרון השני, והוא קצת זניח, זה הסיפור הליניארי. מילדות לבגרות. היה עדיף אולי לשלב את שני הסיפורים ביחד. פרק ילדות, ופרק בגרות. כך לקדם אותם בלי אינטיסיביות.

אבל אלו חסרונות זניחים. All the Birds in the Sky הוא ספר מדב”פ מקסים מומחץ בחום לכל מי שאוהב ספרים יפים ואינטיליגנטיים.

8 תגובות

  1. ארני הגיב:

    בקצרה זה ספר טוב. עם קצת יותר פירוט, זה ספר טוב אבל מאכזב, כי הוא יכול היה להיות ספר ממש טוב ובתחילתו הוא אפילו ספר מעולה שהולך ודועך.

    הקונספט, כמו שכתבת, נהדר וגם הכתיבה. זו כתיבה עדינה מאד עם הומור שהזכיר לי ספר שדווקא לא אהבתי – welcome to night vale ובאופי הפרגמנטי שלה וגם בקצב, היא באמת מזכירה את תחנה 11.
    אבל, התחושה שלי היא שהיה לה רעיון מגניב ושהיא לא כל כך ידעה מה לעשות איתו.

    במקרה ממש, הספר שקראתי מייד אחרי הציפורים, היה בדידותם של המספרים הראשוניים, שבמקרה עסק בהתבגרותם של שני אאוטסיידרים, אחד גדל להיות מתמטיקאי ואחת צלמת ובלי להגיד פלגיאט, חלילה, יש לי רושם חזק שאני יודע מה היה מקור ההשראה של מיס צ’ארלי, ולמרבה הצער, המקור (איטלקי, ואין בו טיפת פנטזיה) הרבה יותר טוב. זה ספר הרבה יותר קשה וריאלסיטי מבחינת הסיפור, אבל הוא מראה כתיבה ברמה יותר גבוהה, ודמויות שעוברות תהליך ומתפתחות – בלי הפי אנד.

    כי הדמויות אצל צ’ארלי הן טובות מאד וכל חלק ההתבגרות הוא מעולה, אבל ברגע שהיא מתחילה לפתח עלילה כדי להכניס איזה תהליך נוסף שיניע את הסיפור, היא פשוט מאבדת את זה. אולי בגלל ששניהם הופכים למוצלחים מדי, אולי כי ההתנגשות הזאת בין עולם הטבע ובין עולם המדע לא מספיק מעניינת וקצת מלאכותית מדי, הגלגול של המחשב שלו לאייפדים נורא שקוף, המאבק בין הקבוצות בינארי מדי, לא ברור. זה לא כל כך טוב.

    בכל אופן, ספר ששווה לקרוא.

  2. melquiadess הגיב:

    ואם אהבתי את הקוסמים, אבל לא התחברתי לתחנה אחת-עשרה?

    בכל מקרה, נשמע ספר מעניין.
    לא הספקתי לפני המועדון, אבל נראה לי שאוסיף לרשימת הקריאה שלי…

  3. דניס הגיב:

    במקרה יצא והפעם סיימתי את הספר באותו הזמן עם מועדון הקריאה.
    לרוב אני לוקח מכאן המלצות לעתיד היותר רחוק, אבל הפעם הספר היה כבר בספריית ה-audible שלי ויצא שסיימנו באותו הזמן.

    לגבי הספר, יצאתי ממנו קצת מאוכזב.
    מאוד אהבתי את הקוסמים ולפרקים היה באמת דמיון בין הספרים, אבל הוא היה רק בחלקים הטובים של הספר.
    לדוגמא הקטעים שבהם מספרים לנו על בית הספר לקסמים ועל ההיסטוריה של עולם הקסמים, או על המערכת היחסים בין לורנס לפטרישה.

    גם מן החלקים המדעיים לכאורה של הספר, יכל לצאת מהם ספר מד”ב גיקי נחמד.

    משהו בחיבור אבל לא עבד לי.
    כל תקופת הילדות, ברור לי שהיא הייתה חשובה לרקע של הדמויות אבל, היא הייתה פחות מוצלחת מהחלק השני שבו הם היו כבר בוגרים.
    גם הייתה בה מין הרגשה של פנטסיה ריאליסטית, שלפרקים הדברים מתרחשים בסוג של חלום(כנראה בכוונה), מה שנעלם לגמרי במעבר לתקופה הבוגרת.

    לסיכום, הרגשתי שהיה כאן מן פספוס, כי היו חלקים מאוד טובים שאפשר היה להוציא מהם ספר מאוד מוצלח.

  4. עמית הגיב:

    כל הציפורים בשמיים הוא ספר די פושר, למלם כזה. צ׳ארלי ג׳יין אנדרס מנסה יותר מידי להדמות ליוצרים הגדולים שזכו לביקורות הוללות באתר אותו היא עורכת. כשמה שיש לה ביד זה יאנג אדולט נחמד ותו לא.

    בזמן שקראתי את כל הציפורים לא יכולתי שלא להרגיש כאילו קראתי את הספר הזה בעבר. אולי לא כל העלילה כפי שהיא אבל בהחלט קטעים ומוטיבים. הארי פוטר, הקוסמים, שחקן מספר אחד. והנה בדיוק כשחשבתי שיופי, לא תהיה לנו כאן סצינה מבי״ס לקוסמים הנה היא הגיעה. לפחות לא הייתה תחנת רכבת שנוסעת לשום מקום.

    הסיפור התחיל טוב והדמויות הראשיות עשו רושם אמין בתור ילדים וטינאייג׳רס, בייחוד פטרישיה. הבעיה התחילה שהדיאלוגים וההתנהגות שלהם נשארה ברמת הטיפשעשרה גם בחלק השני. כפי שצוין כאן גם העלילה החלק להתדרדר. כל הטוויסטים הגדולים היו צפויים ממרחקים, בייחוד המחשב והעץ. עץ שהופיע במערכה הראשונה…

    מעבר לדמויות הראשיות היה די קשה להבדיל בין דמויות מכל ׳צד׳. כל הטכנולוגים אותו דבר וכל המכשפות והקוסמים אותו שטאנץ.

    לא מצאתי שום דימיון לסטיישן אלאבן. בייחוד לא ברמת הכתיבה. אם כבר אז בדיוק ההפך. בעוד אמילי סט ג׳ון גרמה לי לחשוב על כמה נהדר זה שלא צריך להתפשר בין עלילת מדב״פ לכתיבה טובה, צ׳ארלי ג׳יין אנדרס גרמה לי לעקם את הפרצוף תוך כדי קריאה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting