תסמונת האצבע הקלה על ההדק

הייתי במפגש עם קורי דוקטורו בברלין לפני שבועיים, לכבוד צאת ספרו Walkaway [ביקורת] בגרמנית. מהקהל שאלו את דוקטורו על סעיף 13 לחוק זכויות היוצרים האירופאי החדש. בתשובה, דוקטורו פצח בנאום חוצב להבות.

סעיף 13 אומר, למי שלא בקיא, שאם יש לכם אתר שמאפשר תוכן גולשים, אז האחראיות המשפטית במקרה שאחד הגולשים העלה תוכן שמפר זכויות יוצרים, היא שלכם.

בשפה פשוטה: פייסבוק חייבת למנוע מהמשתמשים להעלות, נגיד, תמונות ששייכות לאמן אחר. למיטב הבנתי, אגב, אתרים לא מסחריים כמו הבלוג הזה או ויקיפדיה פטורים מהחוק.

דוקטורו טען שהשפעות החוק הרסניות לאיחוד האירופאי בטווח הארוך. איזה גופים יכולים לעמוד בחוק הזה? רק פייסבוק, גוגל ודומיהן. יוטיוב השקיעו יותר מ-60 מליון דולר במערכת שאוכפת את החוק בתחום המוזיקה בלבד, איזה עסק קטן יכול לעמוד בסכום הזה? החוק יהרוג את המתחרים הקטנים. האינטרנט, שהיא גם ככה ריכוזית להפליא, תהפוך לאפילו יותר שדה משחק של המתחרים הענקיים.

לכן מפתיע ששבוע שעבר, התלוננה על החוק דווקא מנכ”לית יוטיוב, שאמורה להרוויח ממנו. החשש שלה? תסמונת האצבע הקלה על ההדק.

כדי להמחיש את החשש השתמש מנכ”לית יוטיוב בקליפ הפופולרי ביותר ביוטיוב, Despacito (אני מאזין לו בעת כתיבת שורות אלו).

הוידאו של Despacito משתמש בשורה של זכויות יוצרים. מקטעים מוזיקליים ודרך צילומי וידאו. מה שהכי גרוע זה שיש חלקים בו שלא ברור אם יש להם זכויות יוצרים – או אם יש לא ברור מי מחזיק בהם.

במצב הנוכחי יוטיוב יכולה להרשות לעצמה להחזיק את הקליפ. הפופולריות שלו מעידה שהוא לא מטריד אף בעלי זכויות היוצרים (אחרת הם היו תובעים להוריד אותו). במצב של החוק החדש? יוטיוב לא תרצה לשאת באחראיות שאולי יתבעו אותה  – והיא תאלץ לחסום את הקליפ.

סיפור: לפני כמה חודשים לקחתי עימי אופניים ברכבת לברלין. קניתי כרטיס שבוע מראש, עם מקום שמור לאופניים, כולל מספר קטר. אממה, כשהגיע הרכבת לוורשה גיליתי שאין על הקרון מקום לאופניים.

ניגשתי לכרטיסן הפולני והסברתי את הבעיה. הוא היה נחמד ועזר לי לקשור את האופניים לאחת מדלתות הקרון. כך הן עמדו חמש וחצי שעות נסיעה בפולין. הכרטיסן התחלף באמצע לכרטיסנית, שגם לא התלוננה על האופניים.

איך שעברנו את הגבול לגרמניה, עולה כרטיסנית גרמניה על הרכבת. דבר ראשון היא מכריזה: “למי שייכות האופניים האלה? אסור להעלות אופניים על הרכבת הזאת!”

ניגשתי אליה, עם חיוך, הראיתי את הכרטיס עם המקום השמור לאופניים והסברתי את המצב. היא לא השתכנעה, וציוותה עלי לרדת מהרכבת. התחלנו להתווכח – היא איימה לקרוא למשטרה, ואז, בשיא הויכוח היא אמרה לי:

‘זה לא פולין פה, אתה מבין? אותי יענישו אם אאפשר אופניים במקום אסור על הרכבת!’

ככה זה כשמענישים את אוכפי החוק על אי אפיכה מספקת. הם מתעלמים מהצדק (היה לי כרטיס) והופכים לרובוטים חסרי רחמים. אוטומזיציה היא האויב של הצדק.

הכרטיסן הפולני שידע שלא יענש על אופניים על הרכבת, נתן לי להעלות אותם. הגרמניה כל כך פחדה שהיא העדיף לעכב את הרכבת בעשר דקות בגלל הויכוח.

בסוף אגב היא מצאה פתרון ושמה את האופניים בתוך תא הכרטיסנית.

זאת אחת הסיבות שבגרמניה, תרבות שחובבת עונשים, נותני השירות הרבה פחות גמישים. אבל זאת תופעה שראיתי גם בצבא, כשהייתי עושה משמרות, פעם בחודש, ובין השאר אחראי על מרותקים. נורא פחדתי אז לא לאכוף את הריתוק לפי כללי הספר – למרות שע”פ כללי הצדק אלו אנשים שעשו פחות מבוכריס. ידעתי שיענישו אותי על אכיפה לא מספקת.

יש תחומים שלהכריח מישהו לאכוף חוק, ולהעניש אותו אם הוא לא עשה זאת הגיוני. בעיקר בתחומים של כסף – שם יש לבנקים גושפנקא לאכוף מדיניות נגד הלבנת הון (והם מנצלים זאת לעיתים לרעה). או בתחומים של רצח כמובן, ראו את חוק ‘אי מניעת פשע’ ואת מקרה מרגלית הר-שפי.

אפשר להיכנס פה לדיון עד כמה הפרת זכויות יוצרים היא פשע חמור. לא בטופ 10 של פשעי האדם החמורים, ואני רוצה לדמיין שרוב הציבור יסכים איתי.

בדיני נזיקין קיים חוק Duty to rescue, שמקנה אפשרות לתבוע את מי שלא הושיט עזרה כדי למנוע פשע. אוכפים אותו במקומות כמו גרמניה, צרפת, קנדה וכו’. למעשה, הפרק שסגר את הסדרה סיינפלד התבסס על החוק הזה.

אבל ‘החובה להציל’ לא שקולה ל’חובה לאכוף’. מעניין לראות אם סעיף 13 באמת יתחיל להיאכף מתישהו, ואם כן, איך אומת האינטרנט תתמודד עם מדיניות היד הקלה על ההדק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting