יומיות 15.12.2019: פוליטיקת הזהויות

הוזמנתי ליומולדת 80 של אשה פולניה. תלוי לה בסלון ציור החמניות של ואן גוך, ולכן שילמו ל”אמנית עוגות” שתיצור עוגת החמניות.

אמרו לי שזה נעשה בעבודה יד.

עוגת החמניות ליד ציור החמניות של ואן גוך.

אכלתי את הפרחים, הם עשויים ממרציפן.

1.  ביומיות הקודמות דיברנו אורח החיים המילניאלי ועל “מיהו מילניאל”. בתגובות התפתח דיון האם אני – או אנשים אחרים – כן או לא מילניאליים. זה גרם לי להבין שטעיתי. אפילו טעיתי פעמיים.

פעם אחת  טעיתי כשאמרתי שאני לא מילניאל. אני לא חושב שזאת קטגוריה קשיחה שאתם או שייכים אליה או לא. פעם שניה טעיתי כשכאילו תקפתי את המילניאל, כאילו הם כולם אדם אחד עם התנהגות אחת שאני מוצא שלילית.

את הטעות שלי הבנתי לא רק מהדיון בתגובות, אלא גם מהמשפט “OK Boomer” שפרח באינטרנט ב-2019. למי שלא יודע, OK Boomer זה מה שאנשים צעירים אמורים לאמר לאנשי דור ה-baby boomer כשהאחרונים נוזפים בהם על אורח החיים המודרני שלהם. בתרגום חופשי לעברית זה יהיה “פסדר, בומר”, או – ראיתי איפושהו – “פסדר, תש”חניק”.

לא נורא מעליב אותי שמעליבים את אנשי דור ה-baby boomer, כמו שלא מעליב אותי אם יורדים על דור ה-X, דור ה-Z או המילנייאלס. אני פשוט לא רואה עצמי כ”שייך” לאף אחד מהדורות הללו – למרות שע”פ ההגדרות אני חייב להיות שייך לבדיוק אחד מהם.

הנטיה לשייך כל אדם לקטגוריה ספציפית היא – לדעתי – תופעת לוואי של פוליטיקת הזהויות. עכשיו, פוליטיקת הזהויות היא לא דבר חדש. היא התחילה בשנות השבעים, כבשה את הקמפוסים האמריקאיים בשנות השמונים (למדתי את זה מספרים של נעמי קליין) וכבשה את המיינסטרים בעשור האחרון.

בבסיסה הרעיון של פוליטיקת הזהויות מאד חיובית. היא נותנת למיעוטים – אתניים, מגדריים או אחרים – את הזכות להכריז על עצמם בלי להיות מופלים.  שזה יופי טופי ובא לתקן הרבה עיוותים חברתיים.

אבל הבעיה של פוליטיקת הזהויות מתחילה כשרואים את כל העולם דרך המשקפיים שלה. זה משפט שנכון אגב לכל אידיאולוגיה אגב. כמאמר המשפט המפורסם, “מי שמסתובב עם פטיש, שלא יתפלא שכל העולם נראה לו כמו מסמר”.

בפוליטיקת הזהויות יש לזה שתי השלכות. השלכה אחת היא להכריח את כולם לשפוט אותך ע”פ הזהות שלך. כלומר, זה לא מספיק שאפשר להכריז בלי השלכות שאתם שייכים למיעוט זה או אחר, עכשיו גם צריך שכולם יכירו ויכריזו שאתם חלק מהמיעוט הזה (ראו עניין שמות הגוף). זה כולל אנשים שלא ממש רוצים להתייחס אל אחרים כאל אוסף הזהויות שלהם.

ההשלכה השניה היא הנסיון להגדיר, בכוח לפעמים, את הזהות של כל אדם בעולם.

בברלין כל הזמן מנסים לסווג אותי “יהודי, ישראלי, סטרייט, מזרח תיכוני” (מה שקצת אירוני, כי בישראל אני לבן, ובברלין מזרח תיכוני, שזה משהו אחר מלבן). השיוך הקשיח הזה לקטגוריות מתאים לאנשים מסוימים, אבל לא מתאים לאחרים.

לכן החלטתי שאני לא מיליניאל ולא שום דור או שום קטגוריה אחרת. מקסימום קטגוריית הניימנים.

באותה המידה אשתדל מעכשיו לא לזלזל בפוסטים בקטגוריות כמו מילניאליים או בייבי בומרים. אנשים קצת יותר מורכבים מהקטגוריה אליה הם שייכים.

2. האין זה נהדר לערבב ציורי שמן עם תרבות מחשבים? למכירה באיביי ב-2,500 דולר.

ציור שמן של תלמידים בחדר מחשבים

3. 100 הקומיקסים הטובים ביותר של המאה החולפת. רשימה לא מיינסטרימית ומאד מסקרנת.

4. ספרי המדע הפופולרי הטובים ביותר ב-2019.

אני רוצה לקרוא שם את הכל! הכל! מספר על רגשות בעלי חיים, דרך אחד על אצות, ההיסטוריה של אלמנטיים כימיים או ספר על חיי הסקס של פינגווינים. בעצם, את האחרון קצת פחות מעניין אותי לקרוא.

5. כנס מאורות מתקיים בחנוכה ובינתיים מתחיל להעלות לרשת טעימות מפרוייקט “סיפורים על הקצה” שלו. הסיפורים יעלו בכל יום ראשון, רביעי ושבת ב-20:00 בערב.

6. הוענקו פרסי גודרידס לשנת 2019, כולל הקטגוריות מד”ב, פנטזיה, קומיקס, מתח ובלשי, אימה, הומור, עיון ועוד מליון דברים אחרים.

נוספו 50 ספרים לרשימת הקריאה הבלתי נגמרת שלי.

7. כשאתם קונים משהו, אתם לוקחים בחשבון האם וכמה הוא קריפי? האם הוא משדר ליצרן איפה אתם בכל שניה של היום? האם הוא מצלם ומקליט אתכם באופן סודי, ואז נותן לזרים להסתכל על זה?

יש כאלה שלא איכפת להם מכאלה דברים, ויש כאלה שאיכפת להם, אבל קשה לברר את הדברים האלו מראש. במיוחד בשבילם הוציאה מוזילה את מדריך הקנייה השנתי שלה.

8. בצער רב אנו נאלצים לדווח שמג’יק ליפ, החברה שהייתה אמורה לעשות מהפיכה בעולם המציאות המדומה והמועצמת, כרגע לא ממש מצליחה. הם מכרו עד כה 6,000 מכשירים – שאפילו במושגים של הבלוג הצנוע הזה זאת לא כמות גדולה. בטח לא לחברה שהושקעו בה מליארדי דולרים.

ייתכן שהסיבה היא המחיר הגבוה, 2,300 דולר. אם כי היה הגיוני שיהיו מספיק אנשים אמידים בעולם שיוכלו להוציא את הכסף הזה על צעצוע נוצץ בלי למצמץ. או אולי זה עניין שיווקי? הרי קשה מאד לדעת בשביל מה צריך מג’יק ליפ כיום. אם אני קונה את זה, מה אני עושה עם זה?

כך או כך, מדובר באכזבה. ההערכה הראשונית הייתה של מליון יחידות במחיר הנוכחי, אחרי זה הורידו לכמות של מאה אלף, ובינתיים אפילו לא מתקרבים לעשרת אלפים.

פורסם בקטגוריה יומיות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

5 Responses to יומיות 15.12.2019: פוליטיקת הזהויות

  1. מאת יעל ר.‏:

    דווקא לגבי ה”סקס של פינגווינים”, הספר מדבר על פרשה שנחשפה ב-2012 באיחור של 100 שנה, שעליה כתבתי בעצמי בימים שעוד היה לי זמן וכוח לכתוב טקסטים שלא יביאו לי גרוש – מספר 3 כאן:
    http://yael.haoneg.com/general/3158
    בכלל, כל הזמן אני לומדת דברים חדשים על אותן משלחות נושנות לקטבים, זה נושא מרתק. יותר מסקס של פינגוויני אדליי, שהינו, כך התגלה, פרוורטי משהו.

    כמעט ולא קראתי שום מדע פופולרי השנה. אבל מה שאולי נופל לקטגוריה, אם נחשיב היסטוריה ימאית – “בלב ים” של נתנאל פילבריק. ספר מרתק שמנסה לעשות סדר בסיפור מזעזע של מיתולוגיה ימאית מפורסמת שהעניק השראה לספר “מובי דיק”.

    נדמה לי שלהגיד “מילניאלס” קצת נהיה כמו להגיד “אויש, הצעירים של היום” בלי להרגיש שאנחנו כאלו קשישים…

    • מאת ניימן‏:

      טוב, אני די בטוח שגם אם פספסת את גל המילניאלז בכמה שנים, זה עדיין לא בקטע שםה צעירים ואת מבוגרת, כן?

      אחלה פוסט של סיכום 2012!

      • מאת יעל ר.‏:

        הם ללא ספק צעירים ואני מבוגרת.
        היית צריך לראות את ה-WTF בעיניי כשקראתי סיכום פאנל בנושא מילניאלס באיזה כנס של כלכליסט.
        טוב, היה שם איזה “אושיית רשת” שאמר שהם לא עצלנים אלא דווקא להיפך, חדורי מוטיבציה ועשייה, ונתן כדוגמא חבר שהציב לעצמו אתגר לראות את 9 העונות של “איך פגשתי את אמא” ב-4 שבועות, והיה מוכן לשם כך “להקריב ולוותר על אוכל ושינה”. מסקנתו היתה ש”לו רק מעסיקים בישראל היו יודעים לרתום את היכולות המרשימות של הבחור הזה”…
        מסקנותיי היו:
        1. אם לבחור היו “יכולות” אולי הוא היה עולה על הרעיון המדהים של קניית במבה או להזמין פיצה במקום להקריב ולגווע ברעב.
        2. אפילו אני טובה יותר במתמטיקה. 9 עונות, כ-24 פרקים לעונה, פחות מחצי שעה לאחד. זה אפילו לא 4 שעות ביום. עד כמה זה מסובך?
        3. העולם שלנו נהייה מטומטם וגאה בזה מרגע לרגע.

  2. מאת ברוך‏:

    היי, פספסתי את זה.

    אני חושב שאתה בהחלט צודק. העולם כל כך מוצף בפוליטיקת זהויות, שלמרות שאני מתעב אותה, כולם חוטאים בה לפעמים.
    מצד “ימין” זה בא בגוון של אתה לא משלנו, אתה מההם,
    מצד “שמאל” זה בגוון של אתה לא מהמבינים, אתה מהקבוצה שהיא פריבילגית ואין לה זכות לדבר.
    אם כבר הכללות…

    יש לי חבר שהוא “רוסי”. וחבר אחר שהוא לא. החבר “הישראלי” הכיר “עוד חבר רוסי” בעבודה,
    וניסה לשדך ביניהם, כי… טוב, שניהם דומים. כי רוסים.
    זה העלה לי את המחשבה, כמה מגוחכת העובדה שמהמדינה הגדולה בעולם, אחד שמגיע ממערב רוסיה, השני מקזחסטן, מגיעים לאחת המדינות הקטנות בעולם, ופה הם אותו דבר – “רוסים”.
    ככה שכל התיוגים האלה משעשעים.
    אבל זה באמת לא מפתיע שפוליטיקת הזהויות הגיעה מארה”ב, זאת שהביאה לנו להיטים כמו, “האם הערבים לבני עור או שחורי עור לעניין הפרדה גזעית?”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting