ספרי עיון 2022: התנגשות הציביליזציות – סמואל הנטינגטון

[חלק מפרויקט ספרי העיון הטובים ביותר של 2022. מקום רביעי]

"בתחילת שנות ה-90 היה איזה מין שחרור כזה בישראל", אמר אורי פינק בראיון.

"פתאום משהו השתחרר פה", הוא המשיך, "פתאום מקדונלדס הגיע לארץ, וקמו קניונים, הגיעו עוד ערוצי טלוויזיה, ופתאום דברים פתוחים בשבת, והייטק, ועלייה". "משהו השתחרר", הוא מסכם.

אם תשאלו את סמואל הנטינגטון, מחבר התנגשות הציביליזציות, הוא כנראה יטען שהשיחרור היה סיום המלחמה הקרה. העולם אז היה שרוי באופוריה, היה נדמה שהמערב ניצח. המערב "פלש" לכל חלקה חדשה, כולל ישראל הקטנה, ועמד לכבוש סופית את העולם.

מנקודת מבט של 30 שנה, אנחנו יודע שהמערב לא בדיוק כבש את העולם. התרבות הסינית חזקה מאי פעם, האיסלם הפך לגורם חשוב בעולם, רוסיה נשאר אורתודוקסית, ולא הפכה לדמוקרטיה מערבית, ואפילו בישראל יש מתח בין יהדות לבין מערב, וטרם ברור איזה צד יסיים עם ידו על העליונה.

אבל התנגשות הציביליזציות מדבר על 1992, שנה בה כולם עדיין באופוריה. כולם, חוץ מהנטינגטון.

ב-1992 נשא סמואל הנטינגטון הרצאה שאמרה שהמאבקים לא הסתיימו, אלא רק הגורמים לחיכוכים השתנו. במקום חיכוכים על בסיס דת, לאום או אידיאולוגיה, נכנסנו לעידן של חיכוכים בין תרבויות.

הנטינגטון חילק את העולם לתשע תרבויות ("ציוויליזציות") עקריות: מערבית, סינית, אורתודוקסית (רוסיה), יפנית, אפריקאית, לטינית, איסלמית, בודהיסטית והינדית. יש גם כמה ארצות יוצאות דופן שלא משתייכות במובהק לשום תרבות גדולה, כמו אתיופיה, טורקיה, וכן, גם ישראל עם התרבות היהודית שלנו.

מבחינת הנטינגטון המאבקים המודרניים הם בין התרבויות האלה. הוא מצפה שהאיסלאם יתמוך במיעוט איסלמי בארצות אחרות (נגיד, בסרביה בבלקן), בגלל הזדהות תרבותית, ושהמערב יגן על מיעוטים נוצריים מאותן הסיבות.

הספר התנגשות הציביליזציות מבוסס על הרצאה מ-1992 אבל יצא לאור רק ב-1996. הרבה מהתחזיות שלו הופרכו, נגיד, הוא חזה קשר חזק בין רוסיה לאוקראינה כי שתיהן שייכות לתרבות האורתודוקסית. אבל הרבה יותר מהתחזיות שלו התגלו כנכונות.

מרתק לקרוא אותו ממרחק כמעט 30 שנה, ומרתק אפילו יותר לראות איך העולם נראה מזווית הראייה של מתח בין תרבויות. מומלץ.

הסוף היה גם ההתחלה.

מהפכות סתיו העמים ב-1989 סימנו את סוף השלטון הקומוניסטי. תנועת הסולידריות בפולין הייתה הראשונה להחליף את הקומוניזם בדמוקרטיה. משם זה המשיך למזרח גרמניה, צ'כסלובקיה, הונגריה, בולגריה, רומניה וכמובן, ברית המועצות.

האופוריה הייתה כה גדולה באותן השנים, עד שב-1992 יצא הספר "קץ ההיסטוריה והאדם האחרון", מאת פרנסיס פוקויאמה. הספר ניבא, בלי טיפת בושה, את קץ המלחמות הגדולות בהיסטוריה האנושית.

למה? כי המלחמה הקרה הייתה מלחמה אידיאולוגית שחילקה את העולם לשניים, אך מהרגע שאידיאולוגיה אחת הובסה לגמרי, היה נדמה שהדמוקרטיה והליברליות יתפשטו לכל מקום, עד שבסופו של דבר יהיה כל העולם מערבי.

פסט-פורוורד 30 שנה קדימה, די ברור שפרנסיס פוקויאמה טעה. רוסיה פלשה לאוקראינה, בקטאר חוגגים מונדיאל של הפרת זכויות אדם, וסין כל כך חזקה שכוכבי כדורסל מה-NBA מפחדים לבקר את השלטון בה. המערב והתרבות הדמוקרטית, ליברלית וזכויות האדם שלו, לא רק שלא השתלט על כל העולם, אלא אפילו נחלש.

בואו לא נבקר את פוקויאמה בדיעבד. נבואות מטבען נועדו להיות שגויות. צריך אומץ לנבא סוף של סכסוכים. אופטימיות יכולה גם להוביל לתוצאות טובות. אולי יום אחד תקום נבואה כזאת שאכן תתממש.

סמואל הנטינגטון משתמש בנקודת המבט של התרבות כדי לנתח הגיאופוליטיקה של העולם אחרי נפילת הקומוניזם. הוא מסביר בעזרתה את עליית הפונדומנטליזם הדתי, את המתחים החדשים בעולם, ומצביע על כך שבפריזמה היסטורית, ההגמוניה המערבית היא פסיק קטן בהיסטוריה של העולם, שרוב הזמן נשלט בידי תרבויות אחרות.

הנה צ'יזבט קטן מנקודת מבט הנמלה שלי:

במהלך טיולי האופניים שלי בגרמניה התארחתי אצל פרופסור מקסים להיסטוריה בבוואריה. הוא היה טיפוס: גר בכפר עם 7 משפחות, אינטלקטואל, משכיל, עם דעות חזקות על העולם. מאד הפתיע אותי, נגיד, שאין לו טיפת חסכונות. הוא מאד מאמין בקפטיליזם, אבל מבחינתו כדי שקפיטליזם יעבוד, הוא צריך לצרוך. ועל כן הוא צרך כמה שיותר, סומך על המערכת שתמיד תתן לו עבודה ובית, וחושב שהוא עושה את ממלא את חלקו בקפיטליזם.

דעה נוספת שלו הייתה בקשר להגירה לגרמניה. הוא מאד תמך בהגירה. כמה שיותר וכמה שיותר מקומות בעולם — אבל מבחינתו מי שמהגר צריך להיות גרמני. שזה אומר: צריך לאמץ את התרבות הגרמנית. אני מבחינתו הייתי גרמני. לווא דווקא מבחינת שפה – דיברנו בכלל באנגלית – אלא מבחינת התנהגות, דרך ארץ, השקפת עולם.

מבחינת אותו הפרופסור, וגם מבחינת הנטינגטון, גרמניה היא  לא גזע. וגרמניה היא גם לא לאום. גרמניה היא תרבות, וחלק מהתרבות המערבית.

קראתי את התנגשות הציביליזציות בעברית, כחלק מהנסיון שלי בשנה החולפת להבין יותר בגיאופוליטיקה ומדעי המדינה. הוא כתוב נהדר, וספר מאד מחכים, עם תרגום מצוין לעברית.

נראה לי יותר חכם לקרוא דווקא ספרי גיאופוליטיקה ישנים, כאלה שכבר ברור שהם שגויים ולמה (כל ספרי הגיאופוליטיקה טועים בסופו של דבר, זה חוק). כשקוראים ספר חדש, שנובע מהאמת הזמנית של אותו הזמן, קל לטעות שהוא אמת מוחלטת. אבל כשקוראים את "התנגשות הציביליזציות" ממרחק של 30 שנה, לוקחים ממנו בדיוק את מה שצריך, ובפרספקטיבה הנכונה.

[התנגשות הציביליזציות – סמואל הנטינגטון,554 עמודים, 1996, תרגום: דוד בן-נחום]