סיכום קצת יותר מחצי שנת 2025

ב-2023 עלה, סתם ככה, סיכום חצי שנת 2023 מטורלל ומבולבל. שנה שעברה פתאום עלה באוגוסט סיכום שני שליש 2024 עמוס לא פחות.

עכשיו סוף יולי. קצת יותר מחצי 2025 עברה. בואו נמשיך במסורת ונסכם אותה. הקטגוריות הן מה שקופץ לי בראש בזמן הכתיבה.

[Fireworks at Ryôgoku של אנדו הירושיגה, 1858, אין זכויות יוצרים]

אלבום (מ-2025)
וואי כמה מוזיקה טובה שמעתי השנה. הכי הרבה ששמעתי מזה עשור לדעתי. למה? מקריות. פשוט בחרתי אלבומים טובים לשמוע.

יש שלושה אלבומים מעולים שמועמדים לתואר אלבום החצי שנה:
🎧 Glutton For Punishment של Heartworms. בלי שום ספק האלבום שהאזנתי לו הכי הרבה השנה. אבל זה גם בגלל שאני שומע אותו מאז פברואר, בעוד שאת השניים האחרים קצת פחות זמן.

🎧 Constellations for the Lonely של Doves. אלבום שהלהקה תיארה בתור אלבום "אפל" יותר מהקודמים שלה, בגלל שאנחנו חיים בזמנים די עגומים. אבל גם אחד כזה שנותן לכם תקווה לעתיד טוב יותר. הצליח להם.

🎧 Un Verano Sin Ti, האלבום הרביעי של Bad Bunny. נכון לרגע הזה האלבום שהכי הרבה אנשים האזינו לו בהיסטוריה של ספוטיפיי. אז כאילו זאת לא בחירה מקורית במיוחד, אבל אלבום מהמם, מה לעשות.

איזה משלושתם הכי טוב? לא יכול לבחור. אבל אני כן בוחר לשתף שיר מ-Glutton For Punishment. תבינו מזה מה שתבינו:

ספר מדב"פ
בינתיים זאת היא שנת קריאה נחמדה אבל ללא שיאים. אין שום ספר מדע בדיוני או פנטזיה שהעיף לי הסכך. שגרם לי להישאר ער עד הבוקר. שקראתי אותו וחשבתי וואו, איזו גאונות (ראו את רשימת ספרי הוואו של האתר).

ספר השנה עד כה הוא A Drop of Corruption של רוברט בנט ג'קסון [ביקורת], אבל בואו נקווה שיגיעו דברים אפילו יותר ואוו עד סוף השנה.

קאמבק השנה
זהו סיכום אישי, ולכן כשאני אומר "קאמבק" אני מתכוון למשהו שחזר לעולמי התרבותי אחרי הרבה שנות מדבר. השנה הדבר הזה הוא משינה.

התחלתי להאזין למשינה קצת אחרי שהם התפרקו ב-1995. מה שאומר שהאזנתי לכל האלבומים שלהם בדיעבד, אבל זה לא הפריע להם להיות הסאונדטרק של ימי התיכון שלי, וזיכה אותם בתואר הלהקה הישראלית הכי טובה אי פעם אצלי. אי אפשר לנצח מיתולוגיה אישית שנבנתה בגיל הנוער.

מבחינתי משינה נולדה ב-1985 ומתה ב-1995, ולכן כל מה שהיא עשתה אחרי 1995 זה העלאה באוב לא מוצלחת. בשנות ה-2000 משינה התאחדו והתחילו להוציא אלבומים חדשים: רומנטיקה עתידנית (2005), יהלומים בשמיים (2010) ומתים שרים הולכים (2018). התעלמתי מהם לגמרי.

אבל השנה מלאו 40 שנה ללהקה, ופתאום הם נכנסו לתשומת הלב שלי שוב. זה התחיל בהופעה באורך שעה וחצי ביוטיוב, של משינה שרים שירים של אחרים.  הסקרנתי – אולי האלבומים האחרונים שלהם שווים משהו? לקחתי, סתם ככה, את "יהלומים בשמיים" מ-2010. וזה פשוט אחלה אלבום. כבר אחרי 3 האזנות הייתי מכור.

כיף לי שמשינה חזרו לחיים התרבותיים שלי. הם חסרו לי. הנה כתבה של כאן לכבוד 40 שנה להקה למי שרוצים להצטרף לקאמבק.

ספר לא מדב"פ:
לא קראתי (עדיין) ספרי מתח השנה. כן קראתי קצת בעברית, ועפתי על אשכול נבו, אבל לא ברמת ספר השנה. קראתי כמה ספרי עיון מעניינים.

אבל הספר שהכי נסחפתי אליו הוא רב מכר מתחילת שנות ה-90 שכולל 850 עמודים. קוראים לו The Fifties וכתב אותו העיתונאי\סופר זוכה פרס פוליצר, דיוויד הלברשטם. הוא מספר את סיפורו של כל העשור הזה באמריקה. עשור של צמיחה חסרת תקדים, שהפכה את אמריקה לאומה המצליחה ביותר בעולם.

זה ספר מרתק ואנחנו עוד נחזור אליו בפירוט בסוף השנה.

אנימה
קללל Solo Leveling. האנימה הראשון אי פעם שראיתי עם עיניים פעורות, חיכיתי כל שבוע לפרק החדש שיצא, וכבר עכשיו אני כוסס את הציפורניים לקראת עונה שלוש. כתבתי עליו בהרחבה פה.

המנה הטובה ביותר (קראקוב)


בשביל מה אני אוכל בחוץ? הרי אוכל טעים יש בבית. אוכלים בשביל המנה הזאת שהביס הראשון בפה יהיה "וואו" כזה, ונתגעגע אליה חודשים אחרי זה או ננסה לשחזר בבית.

על פניו מסעדת Karakter בקראקוב היא המקום האחרון שיספק לאדם כמוני וואו. זאת מסעדת בשרים אקזוטים, שמגישה מנות כמו אוזני חזיר בטמפורה או משהו מסוס. אני אוכל 99% צמחוני ובשר באמת לא מעניין אותי. אבל באתי בערב קצת מסכן, הייתי חולה, בשביל קינוח זרעי חמניות. כי יש לי קטע מוזר עם זרעי חמניות, ואין לי מושג למה לא משתמשים בהן יותר (בעיקר בפולין שם זה מוצר זול).

הקינוח הורכב ממוס זרעי חמניות, עם שברי זרעי חמניות, גלידת שברי חמניות ובטח עוד כמה רכיבים שאני לא זוכר או לא מכיר. הטמפרטורה הייתה בין פושרת (המוס) לקרה (הגלידה). התוצאה הייתה ואוו וואוו ואוו. הייתי מצונן באותו ערב וקצת מסכן, והקינוח הזה הרים את המצב רוח.

המסעדה הטובה ביותר (וורשה)

הייתי ב-The Eatery שלוש פעמים השנה. בשביל אדם שאוכל בחוץ בממוצע פעם בשבוע זה המון. זאת ביי פאר המסעדה הפולנית האהובה עלי בוורשה נכון ל-2025. הם לוקחים מנות פולניות מסורתיות ומבצעים אותן בצורה כל כך מושלמת שלא ידעתם שדברים יכולים להיות טעימים ככה.

בתמונה אתם רואים פירוגי (לא זוכר עם מה), לשון בקר, תפו"א עם גבינה כפרית ופנקו – והשוס: בבקה ז'מייצ'נה. עוגת תפוחי אדמה. מנה ממזרח פולין שלאט לאט נעשית טרנדית גם בשאר המדינה – ויש סיבה למה. מנה של וואו לגמרי.

המסעדה הטובה (ישראל)

כמו הרבה אנשים נחשפתי לפריאל שבו ולמסעדה שלה, בוטרגה, במשחקי השף. וכמו הרבה אנשים, אני מניח, זה עשה לי חשק אדיר לאכול שם. האוכל שהיא הכינה נראה פשוט מהמם על המסך.

רק בינואר השנה הצלחתי סוף סוף להגיע למסעדה. אחרי המתנה של בערך עשר דקות, לא נורא בכלל, קיבלתי מקום והזמנתי טעימה של שלוש קציצות. קציצת לימון חריף, קציצת זעתר סילאן, וקציצת פלפל מתוק ונענע.

זה אוכל מהמם. לגמרי צרחות. וואו כפול שבע. בעיקר קציצת הלימון חריף (שהיא חרייייייייייפה), אבל גם השאר. ממש מקווה שיצא לי לחזור לשם, ועד אז אני ממליץ בחום לכל מי שנמצא באיזור.

כל סוף הוא התחלה חדשה
מ-2016 אני בעולם הבלוקצ'יין בצורה זו או אחרת. בעיקר בצד של מחקר ופיתוח. חלק גדול מהזמן היה אובססיה מוחלטת לתחום, שהאמנתי שיביא לעולם יותר פרטיות וביזור ממה שיש כיום.

הבעיה הכי גדולה של טכנולוגיית הבלוקצ'יין היא שיש כל כך הרבה כסף שמעורב בה. זה מושך את כל האנשים הלא נכונים שיעבדו עליה, והם עושים את זה בצורה שממקסמת את הרווחים שלהם, ודי מתעלמת ממה שמעניין אותי.

בשנתיים האחרונות היו סדקים בגישה שלי לבלוקצ'יין. אבל במאי הלכתי לכנס Protocol Berg בברלין, ואחריו אמרתי "די". אני לא יכול יותר. השיחות היו משמימות, שטויות מוחלטות, אנשים נחמדים אבל באמת מה שהם עושים לא רלוונטי למטרות שלי, והמטרות שלי לא רלוונטיות להם.

הכרזתי, בשקט, על פרישה רשמית מהתחום עד הודעה חדשה, ועכשיו אני מחפש שדות חדשים לרעות בהם.

זה קטע שעובר עכשיו על הרבה אנשים מה"דור" שלי בתחום. הנה הרצאה מעולה של Péter Szilágyi. מי שהיה המפתח הראשי של הקליינט הראשי של את'ריום במשך כמעט עשור. הוא קורא להרצאה, "ההרצאה האחרונה שלי על את'ריום" ומסביר את האכזבה.

המתכון
התחלתי השנה לאפות עוגיות. אם כבר אוכלים מתוק עדיף שאלו יהיו דברים ביתיים ולא שטויות באיכות ירודה מבחוץ. ותקשיבו, המתכון לעוגיות שיבולת שועל הזה יעיף לכם את הסכך.

צריך מאזני מטבח כדי להיות מדויקים, אבל חוץ מזה אי אפשר להיכשל איתו. אלו עוגיות מושלמות, מהסוג שמשלמים עבורן 20 שקל לעוגיה בבית קפה. תנסו להכין בבית, אתם תודו לי.

החוויה ההזויה

ביקשו ממני, לא משנה למה, לקנות כמות קטנה של ביטקוין. הגעתי ל"קיוסק ביטקוין". מקום שפעם היה קיוסק אמיתי, אבל הפך לסוג של מבצר ממוגן לקניית המטבע הדיגיטלי.

יש דלתות כפולות בפנים. הן ננעלות אוטומטיות בזמן הקניה, כדי שאף אחד לא ינסה לשדוד אתכם. זה נראה מוזר מבחוץ, ובחיי שלא אופתע לגלות שהם השתמשות בזכוכית משוריינות לחלונות.

הפודקאסט
אירוע השנה ב-NBA היה הטרייד המגוחך של לוקה דונצ'יץ' ללוס אנג'לס לייקרס. השחקן המוכשר ביותר בדור הנוכחי עובר תמורת נזיד עדשים לקבוצה המפורסמת ביותר בליגה. חיפשתי מקומות שמנתחים את הטרייד, וככה התחלתי להתמכר לפודקאסט של עושים NBA.

יש שלושה דברים יפים בעושים NBA. הראשון הוא כמובן שהתוכן מצוין, אלו חבר'ה שחיים נושמים ואוהבים להתווכח על כדורסל. השני הוא שהדינמיקה של ארבעת המשתתפים מעולה. שניים מהם אחים וההקנטות ההדתיות שלהם תורמות. והשלישית היא שיש פה הרגשה של מוצר במגמת עלייה. הוא נעשה כל הזמן יותר ויותר פופולרי, יותר אנשים עוקבים. יש להם אירוע שנתי שהיה sold out. זאת התקופה הכי כיפית להיות קהל של פודקאסט כזה.

הטרנד
אפרופו כדורסל, התמכרתי לסיפור שנקרא בן שרף. אחד משחקני הכדורסל המוכשרים ביותר שגדלו אי פעם במדינה. השנה, בגיל 18, הוא היה אחד השחקנים הבולטים בקבוצה שהגיע לגמר הליגה הגרמנית. היו לו ירידות מבאסות אבל גם הרבה רגעי שיא קסומים. חייתי את השמחות והאכזבות שלו יחד איתו.

הוא הגיע עכשיו ל-NBA. למרות שיש הרבה לשפר לפני שנוכל לדעת אם יש לו מקום בליגה, לדעתי יש פה חומר גלם לכוכב. מקווה לטוב.

הבלוג
לאורך כל השנה, כשאני לא נרדם בלילה, אני פותח בטלפון את האתר של The Digital Antiquarian, וקורא את אחת הכתבות הארוכות-כות-כות שלו על משחקי מחשב מהעבר. זה מרגיע, זה מרתק וזה פשוט כיף גדול.

הקדשתי פוסט שלם לתופעה.

הטיול הכי גרוע
נתקעתי 4 ימים באמסטרדם. באמת, נתקעתי. אני יודע שלהרבה אנשים זה חלום, אבל לי היה משעמם. הטמפרטורה הייתה באיזור אפס המעלות עם רוח חודרת עצמות. היה קר אפילו לשבת בבתי קפה, ולשוטט  אני לא מעשן כלום. הייתה למזלי פגישה אחת עם מכרה שהאירה קצת את הטיול, אבל חוץ מזה היה יקר ומשעמם.

אמסטרדם כנראה לא בשבילי עד הודעה חדשה.

המקרה המוזר של הניימן באישון הלילה
כלומר, מקרה רנדומלי ומשמח שקרה לי השנה. הוא קרה באירוע חברתי בפאב בוורשה. דיברתי עם בחור שוויצרי שבמשך שנים רבות עבד בתור ברוקר בחבר'ה ישראלית. הוא חייכן, נעים הליכות ומקסם.

הוא סיפר שהקים מתחם עבודה משותף בדירה שלו בוורשה, והזמין אותי לעבוד שם. בפקפוק משהו, כי אני תמיד חושד שכולם מחרטטים אותי, הגעתי לבקר. ואלוהים, האיש אכן הפך את הדירה שלו לחדר עבודה מדוגם.

הוא קנה שולחנות וכסאות מהסוג הטוב ביותר. יש על כל שולחן מסך ענק וציוד משרדי שלם לעבודה. הכל נמצא בתוך אחת הדירות שמעוצבות בטוב טעם הכי טוב שראיתי. התחלתי לבוא לשם מדי פעם בחודשים האחרונים, וככה התחברנו.

לא ברור לי לגמרי למה הוא עשה את זה. בתור חלל עבודה אמיתי זה לא יכול לשמש, כי אפשר לשבת שם רק כשהוא בדירה. אבל אני קופץ לשם לפעמים במקום לבית קפה, ואם יש לי משהו באיזור אני עובד אצלו לכמה שעות לפני או אחרי.

לאט לאט התחברנו. הוא בא איתי לפסטיבל המדע בדוני פנטזיה בוורשה לפני כמה שבועות. זה בהחלט סיפור החברות הכי רנדומלי שהיה לי השנה.