סקירת כל הזכאים לפרס גפן 2025 – חלק א'

[פוסט אורח של כרמי כרמי.הוא פירסם בפייסבוק סדרת סקירות על הזכאים לפרס גפן 2025. ביקשתי ממנו אישור לפרסם אותם גם באתר כדי להגדיל את הסיכוי שישמרו למען הדורות הבאים. מפה רשות הדיבור לכרמי (כרמי)]

זו השנה הרביעית שאני רץ עם הפרויקט של קריאת המועמדים לפרס גפן.

כרגיל, זה כיף לא נורמלי. לא שאין ספרים שלא נהניתי מהם, אבל כמכלול הייתה שנה ממש מוצלחת ונחשפתי להמון ספרים טובים שכנראה לא הייתי מגלה או טורח לקרוא אילולא הפרויקט.

התחרות השנה הייתה קשוחה עם מתמודדים מצוינים. זה כיף לראות את היצירתיות שמתפרצת בין הספרים השונים. מה לא היה לנו השנה? קומדיה רומנטית, ספר היסטורי, הרפתקאות חלל, פנטזיות עירוניות ועוד.

מקווה שזה ימשיך גם בשנה הבאה, אם כי בשביל השפיות שלי אני אשמח לקצת פחות ספרים. בואו נסגור על 20 כזה, סבבה?

[Barbara Regina Dietzsch, אין זכויות יוצרים]

כמה הערות לפני שמתחילים:
👈 אני מנסה חזק לא לעשות ספויילרים לספרים, אבל ייתכנו ספוילרים עמומים או ספויילרים למבנה הספר, ראו הוזהרתם.

👈 אני לא מכיר אישית אף אחד מהסופרים/ות. את חלקם יצא לי לפגוש במקומות כמו שבוע הספר וכולם היו חמודים נורא (אבל מבטיח שזה לא השפיע על השיפוט. באמת). לרובם זה טקסט ראשון שאני קורא, יוצאי דופן אלה יואב אבני, שמעון אדף, נעמה בר שירה, קרן לנדסמן ויובל אטיאס אם כי לשלושת האחרונות זה לא נחשב כי אנחנו מדברים על ספרי המשך.

👈 אלה שלא יכולים וכו' – אני לא סופר והניסיון המועט שלי לכתוב משהו רק הבהיר לי כמה לכתוב זה ממש קשה וכנראה מעל ליכולותיי כרגע (במיוחד עם המחסור בקשב שיש לי בשנתיים האחרונות). ועדיין – אני חושב שאם הוצאת ספר כמוצר שניתן לקנייה, אתה פתוח לביקורת, רעה או טובה ככל שתהיה. השתדלתי להיות הוגן ככל הניתן והדברים שמופיעים כאן משקפים את דעתי האישית בלבד.

👈 כמעט כל הספרים זמינים באפליקציית עברית, ובכמעט אני מתכוון לכולם למעט "שיחות עם המוות" שקיים רק בפיזי ו"החלומאי – קפיצה לעתיד" שקיים בדיגיטלי אבל לא ב"עברית". באסה.
לשם שינוי יש ספר שקיבלתי בחינם דרך חבר, אציין את זה כשזה יהיה רלוונטי.

מקום 35: טמהארי – אריק חבי"ף ( 218 עמודים)
טמהארי היא סופר בינה ביולוגית. היא אוספת מספר דמויות כדי לטוס לכוכב שהתגלתה בו מחלה שהגיעה מהמאה ה20 בשביל… אין לי מושג. פשוט אין לי מושג. עזבו.

תת ז'אנר, בערך: מדע בדיוני שיכור ואבוד.

איך זה? הנה העניין – לא הצלחתי להבין מה קורה בספר, לא בזמן הקריאה ולא אחריה. אני עד עכשיו לא סגור מה קרה שם. לקרוא לספר הזה מבולגן זה עלבון לכל הספרים האחרים שקראתי להם מבולגנים. זה לא בלאגן, זה כאוס מוחלט, תוהו ובוהו.

ברעיון יש בספר קונספטים שיכלו להיות בסיס למדע בדיוני חכם: עיסוק בזהות, אנושיות ומיניות בעולם שבו ניתן להעביר תודעה לגופים גנטיים שאינם בהכרח אנושיים. בביצוע? עיקר העניין של הספר ביצורים המוזרים הללו מסתכם בהרגלי הרבייה שלהם (לא ניסוח שלי) ובמספר הזרועות. כי ככל שיש לך יותר זרועות אתה יכול להקיש על יותר מקלדות במקביל ולבצע דברים יותר מהר.

כן, ברצינות.

וזה כשהספר בכלל מסוגל לשמור על פוקוס לנושא ספציפי מספיק זמן. לכל אורכו הספר מזנק אחורה וקדימה בזמן ללא הסבר או הקשר, משנה צורות כתיבה באופן מבלבל, סותר את עצמו, משנה שמות של דמויות מבלי להודיע, מבזבז עשרה עמודים בתיאור תהליך התיישבות על כוכב -כולל הרגלי הרבייה של המתיישבים, לא מזכיר את הכוכב הזה יותר בכלל, טוען שמה שהמספר-הכל-יודע אמר מקודם היה לא נכון ושבעצם הכל שקר ויש קונספירציה, לא מדבר שוב על הקונספירציה, מסביר את דרכי הפעולה של היקום, לא עושה עם זה כלום, הופך לבלוג, נגמר.

קראתי המון ספרים גרועים לאורך שנות הפרויקט הזה, וגם אם לא אהבתי לפחות הצלחתי להבין
מה הם ניסו ומה עובד ולא עובד. פה אפילו את זה אינני מבין.

האם זה ישראלי? מתרחש מחוץ לכדור הארץ, אז לא.

מקום 34: ההמשך יבוא?! – טל ירון ( 128 עמודים)
בעתיד הרחוק בני אדם חיים מתחת לאדמה. כששני פועלים מגלים משהו מוזר, הם נחשפים לסיפור הקמת העיר התחתית.

תת ז'אנר, בערך: מדע בדיוני עם המון דגש על הבדיוני.

איך זה? פעם בתחנה המרכזית מישהו הושיט לי ספרון. לא זוכר אפילו מה הוא בא להוכיח, אבל הוא היה מלא בפסוד­­­­­­­ו-פיזיקה ומתמטיקה בשילוב עם גימטרייה ופסוקים מהתנ"ך. אני זוכר אותו כספר מצחיק מאוד אבל מהסיבות הלא נכונות, ועם מבנה לא קוהרנטי וציטוטים הזויים.

"ההמשך יבוא?!" לא מאוד רחוק משם. הוא פחות ביזארי ויותר קוהרנטי מהספרון ההוא, אבל אם נצטט בקצרה מדברי המחבר – הספר "מכיל הפתעות רבות והסברים אסטרופיזיקאיים מקוריים … כל זאת עטפתי בעלילה עתידנית מותחת ומעניינת… ". או במילים אחרות – זהו ספר פסודו-מדעי בעטיפה של ספר מד"ב. "עטיפה", מילולית. המקטע הדידקטי הגדול של הפיזיקה נמצא בדיוק במרכז הספר ואפשר לדלג עליו בקלות מבלי להפסיד דבר.

מאחר וזה המצב, אני לא חושב שתופתעו אם אגיד שהעלילה מטופשת ולא בוצע מחקר בהכנה שלה. היא קופצת בין תקופות זמן ללא סיבה אמיתית. הדמויות שטוחות והכתיבה ילדותית. לדוגמא, הספר מתרחש בהודו – אך אין בו שמץ של מאפיין הודי לרפואה, אפילו לא בשמות הדמויות, אלא הכל אמריקאי באופיו.

אבל אל דאגה, התייחסויות לתנ"ך עדיין יש.

האם זה ישראלי? אין לספר בדיוק לוקליזציה ברורה, אבל ישראלי הוא בטוח לא.

מקום 33: מלאכיות עליון: שממת העדן – נעמה בר שירה (389 עמודים)
לאחר מאורעות הספרים הקודמים, גבי וריף יורדות לשאול כדי להציל את אור, בזמן שמיקה נאלצת לצאת נגד מוסכמות המלאכים כדי לגייס בני ברית לא צפויים.

תת ז'אנר, בערך: פנטזיה אפית.

איך זה? אני וטרילוגיית מלאכיות עליון אף פעם לא היינו בסטיז. אני חשבתי שבשני הספרים הקודמים העלילה נמרחה, בניית העולם הייתה מבולגנת והכתיבה מסורבלת ובוסרית. היו גם דברים שאהבתי, כמו מספר דמויות ראשיות שונות במובחן שהאינטראקציות ביניהן היו מוצלחות וקו עלילה מסוף הספר הקודם שממש חיבבתי, אבל כמכלול התוצאה הייתה לא חיובית ולא הייתי ממליץ על הספרים האלה.

כך הגעתי ל"שממת עדן", שמתוקף היותו ספר חותם בטרילוגיה הוא הספר הכי חשוב מכל השלושה. הוא אמור לסגור את כל קווי העלילה ולקבוע האם הסיפור שהושקענו בו עד עכשיו שווה את זה. התשובה? לא.

מילא שהוא מאבד את הדברים החיוביים שהיו בספרים הקודמים כי הדמויות הראשיות מבלות את רוב הספר בנפרד ומעט האינטראקציה שיש להן שטוחה ולא אמינה. הוא גם מצליח לעשות סיום כל כך רע ומכעיס שזה משליך אחורה על הספרים הקודמים.

הקליף האנגר מסוף הספר הקודם נפתר בעזרת פתרון קסם חסר השלכות ואני מניח שהייתי צריך לזהות את הדגל האדום הזה כי קצת יותר משלוש מאות עמודים לאחר מכן זה בדיוק גם מה שקורה לסיום של כל הטרילוגיה. כל קווי העלילה שנבנו לאורך שלושת הספרים והיו אמורים להתנקז לנקודת שיא נזרקים הצידה ונפתרים כולם בדאוס אקס מאכינה, מילולית. אז למה בעצם קראתי קרוב לאלף עמודים? בשביל שבסוף לא תהיה דרך נוחה לסגור את העלילה אז פוף והכל בסדר?

כבר הרבה זמן לא זוכר ספר שכל כך עיצבן אותי.

האם זה ישראלי? פחות מהקודמים כי הוא מתרחש ברובו בשאול, עדיין יש קצת אזכורים של מקומות בארץ אז אפשר להגיד שהוא עומד באיזה רף.

ועוד משהו: מאז יציאת "שממת עדן" נעמה בר שירה הוציאה עוד שלוש נובלות וספר(!), כך שאם אתם כן אהבתם, לא אמור להיות לכם מחסור.

מקום 32: שיחה עם המוות – אורציון ברתנא (142 עמודים)
אוסף סיפורים קצרים.

תת ז'אנר, בערך: קצת סוריאליזם.

איך זה? שיחה עם המוות הותיר אותי מבולבל. בדרך כלל כשאני קורא ספר שאני לא קהל היעד שלו אני מצליח לעשות את ההבחנה בין המקומות שבהם הבעיה היא בספר לבין המקומות שבהם הבעיה היא אני. כאן יותר קשה לי לבצע את ההבחנה הזאת. אני חושב שהוא ספר גרוע, אבל גם מבין שקהל היעד של הספר הוא יותר "משכיל" וספרותי ממני ולכן קיים סיכוי סביר שאני מפספס דברים. זו הסיבה שאני מתקשה לקבוע באופן סופי אם הבעיה היא בספר או בחוסר הרקע שלי.

לענייננו: הספר מורכב מ-15 סיפורים קצרים שרובם משתייכים לאחת משתי קטגוריות – "איש מוזר מציק למלצרית בבית קפה תל אביבי" או "סיפור ילדות משנות ה____, מסופר באופן לא ליניארי".

הרבה מהסיפורים מנסים אולי להגיד משהו מעבר, או לפחות מנוסחים בצורה שרומזת על ניסיון להגיד דבר כזה, אבל בחיי שלא הבנתי מה זה ומה רוצים מהחיים שלי. יש סיפור אחד שאני די בטוח שהנמשל שלו הוא שגניבה ספרותית זה דווקא בסדר, אבל לא הייתי שם על זה כסף. בסיום הקריאה נותרתי בעיקר מותש ומבולבל, והמסקנה העיקרית היא שהסופר כנראה יושב הרבה בבתי קפה בתל אביב, אני רק מקווה שהוא לא מציק למלצריות.

האם זה ישראלי? כן, בעיקר תל אביבי.

ועוד משהו: לא קיים בפורמט דיגיטלי, למעשה גם בפיזי זה כאב ראש להשגה.

ועוד ועוד משהו: למה בעצם קבצי סיפורים מועמדים לפרס הספר ולא שסיפורים קצרים מתוכם יהיו מועמדים לפרסי הסיפורים הקצרים, כמו שקורה לאוספי סיפורים כגון "היה יהיה" ושות'? יכול גם למנוע את המצב המוזר שספר כמו זה, שכולל אולי שני סיפורים ספקולטיביים, מועמד לפרס המלא.

ועוד ועוד ועוד משהו: למסירה, עותק חדש של הספר, נקרא פעם אחת, יד שנייה ממילואימניק שמחפש עבודה. איסוף מירושלים/אייקון.

מקום 31: שנת 2084: המסע האחרון של מדינת ישראל החופשית – רפאל ווב ברמן (406 עמודים)
בסיום של מלחמת אזרחים ארוכה בין הישראלים ליהודאים (דתיים), נאלצים אחרוני הישראלים לעזוב את מדינת ישראל בספינה בדרכם לבית חדש שיסכים לקבל אותם. תנחשו באיזה שנה הספר מתרחש.

תת ז'אנר, בערך: מדע בדיוני רך.

איך זה? כמו השם שלו – גרוע וביזארי. כמעט הכל בו לא עובד ואם אני אפרט זה ייקח נצח, במקום זה הנה מספר דוגמאות מרכזיות:

• יחסית לספר שעוסק בשאריות של צבא, לא נראה שהכותב שלו מבין בצבא, התנהלות צבאית או לוחמה. כהמשך לזה – יש לסופר אובססיה מוזרה להצדעות וכללי הצדעה. מדובר בנושא שעולה כמה וכמה פעמים לאורך הספר ומעניין את כל הדמויות בו.
• אם נשפוט לפי הגיבור – הספר הוא פנטזיית מאצ'ו גברית שבה כל דבר יכול להיפתר אם צועקים מספיק חזק. אם הצעקות לא עובדות אז עוברים לפיתרון אלים, ולפעמים משלבים בין השניים, בשביל הגיוון. יש כמה בעיות שנפתרות בעזרת פוליטיקה, אבל לא הייתי מנסה לנתח את הפוליטיקה הזאת. אגב הגיבור הוא גם מדען מאוד חכם שפיתח רובוט סופר משוכלל יחיד במינו והוא גם חתיך, אם זה לא היה ברור.
• היחס של הספר לנשים מזעזע. יש בספר דמויות נשיות חזקות אבל הוא עושה הכל כדי שהדמויות הגבריות ידרכו עליהן, לפעמים מילולית ולפעמים פיזית. לדוגמא – דמות הריונית מכונה שוב ושוב "פרה הולנדית" ומואשמת ב"הורמונים משתוללים" רק כי היא מעזה לחלוק על גיבור הספר – לכאורה בצחוק, אבל הספר ממש מעודד את ההתנהגות והיחס. מצד שני ובאופן מפתיע, ישנו קו עלילה משני פרוגרסיבי ומכיל על שינוי מין, עד כדי כך שקשה להאמין שמדובר באותו הספר.

אבל עזבו את כל זה – לא רק שזה ספר גרוע, הוא אפילו יותר גרוע מגרוע – הוא משעמם. הוא לפעמים כן ביזארי באופן משעשע ואולי יכולתי להמליץ עליו כ "כל כך גרוע שהוא טוב" אם הוא רק היה קצר יותר. אבל בכזה אורך המבנה החזרתי (בעיה, צעקות, פיתרון) מוציא את כל הכיף אפילו מזה.

האם זה ישראלי? אולי? הוא בהחלט מנסה אבל הוא כל כך לא מצליח שזה לא עובד.

מקום 30: קברט חירייה – עירית דנקנר-קאופמן (176 עמודים)
הצגת קברט מאולתרת מועלה במועדון מאולתר.

תת ז'אנר, בערך: טקסט פוליטי עם נגיעת פנטזיה.

איך זה? "קברט חירייה" הוא מסוג הספרים שברור לי שקהל היעד שלהם ישתמש לגביהם במילים כמו "טקסט נוקב" או "לא מתחנף". אני לא קהל היעד של הספר, ואני בוחר שתי מילים אחרות לתיאור שלו – "משעמם מאוד".

אתם כנראה יכולים לנחש כבר מהעמודים הראשונים את כל הנושאים שהספר הולך לעסוק בהם. יש כאן עיסוק בכיבוש, כמובן, אבל גם ב(לוקח נשימה עמוקה) הבדלי מעמדות, אונס, יחסים חד מיניים, נכות, פדופיליה, תאגידים, כלכלת ביטחון, שואה (איך אפשר בלי), הטרדות מיניות, יחסי והבדלי גברים נשים, אתוסים ישראלים וכנראה עוד כמה דברים ששכחתי. הספר מתעקש לגעת בהכול, אבל בעצם אין לו שום דבר חדשני או מעניין להגיד על כלום. למעשה, רוב הזמן הספר לא עולה מעל לשטחיות של "זוכרים שהנושא הזה קיים?" לפני שישר קופצים לנושא הבא.

ומה בנוגע לעלילה? לספר לא אכפת באמת מהעלילה. היא רק כלי שנועד כדי להעביר את המסרים ואין בה שמץ של תחכום או פואנטה. הדמויות אמורות לייצג חתך רחב של החברה הישראלית, אבל בבירור נכתבו על ידי מישהי שלא מסתובבת עם רוב החברה הזאת.

בקיצור, זה טקסט גרוע שמיועד לקבוצה מאוד ספציפית. עצם זה אתם קוראים את הביקורת הזאת מוריד בחדות את הסיכויים שאתם חלק ממנה.

האם זה ישראלי? "אנחה", כן.

מקום 29: כמו הליצן מהשיר של פורים – יוסי וקסמן (168 עמודים)
בעיר מיליטריסטית שמחולקת לפי מעמדות, גבר צעיר מובל על ידי הקולות בראשו לרצוח אישה זקנה ולהפוך להיות היא.

תת ז'אנר, בערך: פנטזיה פוליטית?

איך זה? על הכריכה האחורית של הספר נכתב שהוא "אודיסאה ליצנית־גרוטסקית, שממנה עולה סיפורו של הסינדרום הישראלי המוביל לטביעה ברחמים עצמיים, באהבת המוות ובהתקרבנוּת". אני יכול להעיד שזה בהחלט מתאר נאמנה את הספר, אז השאלה היא אם זה נראה לכם כמו ספר שתרצו לקרוא?

אם התשובה חיובית – אוסיף אזהרה שמדובר בספר גרוטסקי, שחור, דוחה ואלים שנפתח באונס ורצח של ניצולת שואה, וזה אפילו לא החלק הכי מזעזע בו. אני אוסיף גם נקודה לזכות שהספר עושה עבודה מאוד טובה בלהכניס אתכם לראש של אדם לא שפוי בעולם לא שפוי, ולמעשה עושה עבודה כל כך טובה שהוא מעורר אי נוחות בקריאה שלו.

אם התשובה שלילית כי התיאור נשמע לכם בעיקר מתיש, אז אפשר לאמר שלדעתי זה גם מתאר נאמנה את הספר וזו גם התשובה שלי. כי אם אתה כל הזמן מתפלש בבוץ ומנסה לזעזע, מתישהו זה מאבד מהאפקט והתוצאה היא לאות ואדישות.

האם זה ישראלי? אולי איכשהו בעקיפין קצת, אבל לא.

מקום 28: המקום ללא השם – עידו פלג (163 עמודים)
בעיר פשיסטית, פילוסוף חובב פונה לארכיטקט מפורסם לשעבר כדי שייצור את מבנה חלומותיו במקום ללא שם.

תת ז'אנר, בערך: פנטזיה עדינה סוריאליסטית.

איך זה? עידו פלג הוא סופר מוכשר – הוא שולט בפרוזה יפה ובניסוח, וככל הנראה היה יכול לכתוב ספר מצוין אם היה בוחר לעשות זאת. אבל במקום זה הוא בחר לכתוב מניפסט שמתאר את כל הדברים שהוא שונא. מה הוא שונא? הנה רשימה חלקית: אדריכלות מודרנית, עיצוב נוף, זרים, עולם האומנות, פילוסופיה, אנשים סבירים ורגילים, קצת גם נשים, גלובליזציה, בינוניות, אנשים בכללי ועוד. בחלק מהנקודות יכולתי להסכים איתו, אבל בגלל שהספר מתמקד בשנאה להכל וכל הזמן, קשה להתחבר לנקודות או אמירות ספציפיות, גם אם יש בהן גרעין מסוים של אמת.

כשהספר לא עסוק בלשנוא דברים הוא מלווה את שתי הדמויות הראשיות שלו – זוג מיזנטרופים ששונאים דברים. העלילה עצמה דלה ואין בה הרבה מעבר למה שכתבתי בתקציר, וגם את מה שיש מתיש לקרוא בגלל השנאה שנוטפת מכל עמוד.

בקיצור – שנאתי (טוב לא צריך להגזים. סתם לא אהבתי אותו).

האם זה ישראלי? שום קשר ומזל כך, יש לנו מספיק שנאה גם ככה.

מקום 27: באנשי – איתי לב (336 עמודים)
שירה היא נערה חולה שמסרבת לקבל טיפולים כי היא בטוחה שהיא באנשי, טליה היא קצינה מעוטרת במודיעין שאחרי שבעלה עוזב את הבית היא מחליטה להיות ליצנית רפואית. בסוף הן נפגשות
.
תת ז'אנר, בערך: דרמה עם נגיעות ממש קלות של פנטזיה.

איך זה? המבנה של באנשי בנוי כך: לשירה וטליה יש קווי עלילה נפרדים לאורך רוב הספר שמשמשים כאקספוזיציה ארוכה לעיקר שלו – סדרת מפגשים ביניהן. במפגשים הן מנהלות דיונים פילוסופיים.

יש לי שתי בעיות עם זה – הראשונה היא שגם שירה וגם טליה הן דמויות בלתי נסבלות, כל אחת בדרכה שלה. שירה עוד נסבלת כדמות כי היא בעיקר אטומה ואדישה, אבל לטליה כמעט כל משפט שני רציתי לתת סטירה. היא אלימה רגשית, כוחנית, עקשנית, אנטיפתית, מניאקית שבטוחה שתמיד היא האדם הכי חכם בחדר והרשימה עוד ארוכה.

כל זה הופך את קו העלילה שלה למגוחך – היא בערך האדם הכי פחות מתאים להיות ליצן רפואי, ותכלס גם הבן אדם האחרון בעולם שינסה. יאמר לזכותו של הספר שהוא מודע לבעייתיות הזאת. הוא ביקורתי להחלטות של טליה ומציג אותה כדמות בלתי נסבלת גם בעיני הדמויות האחרות. אבל צרת רבים היא לא חצי נחמה ובסוף גם אני וגם הדמויות האחרות בספר סבלנו מהשהות איתה.

ואז גם נכנסת הבעיה השנייה – הדעות של טליה לאורך הדיונים הפילוסופיים בסוף הספר פשוט לא תואמות את הדמות שנאלצנו לסבול לאורך כל האקספוזיציה. אז מה בעצם עשינו פה?

זה מתסכל שבעתיים כי איתי לב כן יודע לכתוב דמויות סימפטיות ומרגשות. הספר כתוב טוב וחלק ויש לאורכו כמה רגעים יפהפיים או מרגשים שהמשותף לכולם הוא שהם עוסקים בדמויות אחרות ולא כוללים ישירות את שירה או טליה. זה אומר ששתי הדמויות המעיקות הן תוצאה של בחירה מודעת ולא תוצאה של חוסר יכולת, וזו בחירה שאני מתקשה להבין.

האם זה ישראלי? כן, בטבעיות שלא מובנת מאליה.

ועוד משהו: האם בעצם זה באמת ספר פנטזיה? אני חושב שהוא מאוד גבולי בהגדרה הזאת.

מקום 26: שומרי המחברת: המאבק על הגבעה הירוקה – קרין אהרון (208 עמודים)
דניאל וירדן, תאומים בני 10 שבבעלותם מחברת שמגשימה משאלות (לפעמים), מגלים שהעירייה מתכננת להקים קניון על הגבעה הירוקה שבשכונה שלהם ויוצאים למאבק כנגד המהלך.

תת ז'אנר, בערך: ספר ילדים (נוער צעיר) עם מחברת שמגשימה מאלות (לפעמים).

איך זה? אני לא ילד, אבל נהניתי מהספר – אחרי תיאום ציפיות. הוא קצת פשטני, כמו שאפשר לצפות מספר ילדים, ויש בו גם כמה פתרונות קסם – בסוף זו סדרת ספרים שעוסקת במחברת שמגשימה משאלות. אבל הוא כתוב היטב ועם צמד דמויות ראשיות שמרגישות תואמות את גילן ומעוררות הזדהות. אני בטוח שקהל היעד שלו ייהנה ממנו.

מה שבולט במיוחד לחיוב הוא המסר שלו. בספרי ילדים קל להיסחף למסר של "טבע זה טוב וחובה לשמור עליו בכל מחיר פויה קבלן מרושע", אבל הספר שומר על גישה בוגרת יותר ומעביר מסר של איזונים. מבחינתו טבע זה חשוב אך כך גם צרכי בני האדם שגרים לידו, וצריך למצוא את הדרך לגשר בין הטבע לצורכי החברה האנושית, ואולי אפילו למצוא פתרונות שמגיעים לעמק השווה. כן ירבו ספרי ילדים כאלה.

האם זה ישראלי? לחלוטין.

ועוד משהו: זה ספר שני בסדרה שכוללת כרגע שלושה ספרים, ממליץ להתחיל מהראשון (גם אם זה לא סוף העולם כי הספר השני משלים את פרטי המידע החשובים).

מקום 25: ורסריה -מיכאל יחנין (211 עמודים)
מריו חוזר הביתה כגיבור מלחמה מעוטר לאחר ניצחון במלחמה ורוצה רק לחזור לאהובתו. למרבה הפתעתו הוא מגלה שהעולם שהשאיר מאחור השתנה, ולא בהכרח טובה.

תת ז'אנר, בערך? מד"ב טיפולי עם פשיזם.

איך זה? אני חושב שהבעיה הגדולה שלי עם ורסריה היא שהוא מרגיש כמו ספר לא גמור. ספר לא גמור שנכתב על ידי מישהו מוכשר, אבל עדיין כזה שדרש עריכה נוספת, עוד שפצורי ניסוח, ובעיקר – סיום של העלילה. כבסיס הוא טוב – יש פה כישרון בכתיבה זורמת, ולכן על אף החסרונות, הקריאה עברה בקלילות.

יש המון רעיונות מעניינים שיכלו לקבל הרחבה או קרקוע, גם אם משהו בחיבור שלהם קצת פחות מסתדר. יש דמות ראשית מצוינת שמתמודדת עם פוסט טראומה בנוסף לכל הקשיים שהעולם מציב בפניה, וזה פרט אופי שאני מאוד אוהב. יש מספר דמויות משנה מבוססות ומעניינות, אם כי היחס לנשים מבחינה ספרותית קצת מיושן.

אבל בסוף הספר יצא כמו שיצא, ולכן על אף המעלות (וכאמור, יש), הגולמיות בולטת יותר מדי. את ההרגשה הזאת מחזק הסיום – שפשוט לא קיים. הספר נעצר בנקודה שבה ספרים אחרים היו מתחילים את המערכה השלישית. אחרי כמויות של אקספוזיציה שלא נוצלו.

כנראה שזה אמור להיות חלק ראשון בסדרה, אך הדבר לא מצוין בספר, וגם אם כן – נקודת העצירה לא טבעית או מספקת.

האם זה ישראלי? מתרחשת בממלכת פנטזיה, אז לא.

מקום 24: בועה במים גועשים – קארין קיקנזון (233 עמודים)
ב2045 ישראל מחולקת לקהילות נפרדות המכונות בועות. מועמד מוביל לראשות הממשלה כופה על פוליטיקאית צעירה לצאת למשימת ריגול לבועה חקלאית נפרדת כדי להבין מה הסוד שלה – איך זה שיש בה פחות חולים וכולם נראית מאושרים יותר?

תת ז'אנר, בערך: דרמה מוגזמת עם נגיעות של מתח. לעיתים על גבול הטלנובלה.

איך זה? בועה במים גועשים הוא ספר מאוד אופטימי, על גבול הנאיבי ולעיתים גם מעבר לו. האמונה שמובילה את העולם של הספר היא משהו בסגנון "אם כולנו נעבוד ביחד ונחזור לתוצרת חקלאית אז תהיה לנו חברה שמחה ומאושרת שתספק את כל צורכנו" בשילוב עם תאוריית החלונות השבורים. אלו רעיונות שאני מסכים איתם על הנייר, אבל הספר לוקח אותם לקיצוניות פשטנית שלדעתי ממש מנותקת מהמציאות – כלכלית ואנושית. התוצאה מרגישה כמו פרודיה על היפים, רק שהספר לא מתייחס אליה כפרודיה אלא לוקח אותה ברצינות מלאה – וזה מטופש.

אבל גם אם נתעלם מהשקפת העולם הספר עושה עבודה טובה בלהיות מטופש. העלילה שלו מגוחכת עוד מנקודת המוצא שלה – וזה הולך ומחמיר משם. הדמויות כל כך דרמטיות גם בסיטואציות שיכולות להיפתר בשני משפטים, שכל מה שחסר להשלמת החוויה זו מוזיקה טורקית. למעשה, בשליש הראשון של הספר חשבתי שאני קורא ספר לנוער צעיר, אלא שאז התחילו לצוץ סצנות סקס.

אבל יאמר לזכותו שכל מה שהתלוננתי עליו עכשיו כתוב בכישרון. הדמויות אומנם לא אמינות, אבל הלך המחשבה שלהן עובר באופן חלק, כתוב היטב וזורם. העולם שהיא יצרה אולי מטופש בעיני, אבל יאמר לזכותו שהוא מקורי ויש בו תשומת לב מיוחדת לתיאורי סביבה. בסך הכל – אני אולי לא ממליץ לקרוא את הספר הזה, אבל שימו עין על הספר הבא של הסופרת לכשיצא, כי פוטנציאל יש פה.

האם זה ישראלי? בעיקרון כן, אבל בגלל הבחירה בעולם עתידני זה פחות מורגש.

מקום 23: החלומאי : קפיצה לעתיד – יעקב אילוז (332 עמודים)
אביחי חווה מוות קליני ומתעורר בעתיד בו אסטרואיד עומד לפגוע בכדור הארץ והדרך היחידה להציל את המצב היא להביא את משיח בן דוד, אם רק יצליחו להחליט מי זה.

תת ז'אנר, בערך: מדע בדיוני דתי, עם דגש חזק על הדתי.

איך זה? אפשר להתעלם מאביחי שבתקציר העלילה שלמעלה -לספר לא באמת אכפת ממנו. הוא לא לבד, לספר יש עוד כמה קווי עלילה שמופיעים לרגע פה רגע שם אבל הספר לא באמת מעניק להם תשומת לב, והיה אפשר להסתדר בלעדיהם. אז במה הספר כן מתעניין? ובכן – ב"איך ביאת המשיח הייתה מתרחשת באופן מעשי ומדע בדיוני-י".

יש משהו מאוד מגניב בספר מדע בדיוני דתי שמאוד אכפת לו מהפן הדתי אבל בו זמנית מסוגל לבקר אותו או להתייחס אליו בהומור. זה מתבטא בתיאורי מאורעות (תיאור מלחמת גוג ומגוג הוא שלמות), בדגשים הלכתיים שמשולבים בבניית העולם ובכך שגם מאה שנים בעתיד עדיין יש זרמים שונים של יהדות שמתקשים להחליט מי מהם צודק. קו העלילה של התהליך שמוביל לביאת המשיח ובניית העולם הוא נקודת החוזקה של הספר – ניכרת בו תשומת הלב לפרטים הקטנים וההשקעה, והסיום שאליו הוא מוביל מספק.

בשאר הדברים, כאמור, זה פחות ניכר. הרבה מקווי עלילה שטחיים וכוללים כל מיני אלמנטים שצצים, מסמנים וי ונעלמים – כמו קו העלילה של אביחי שלכאורה אמור להיות הדמות הראשית אבל בפועל מופיע בבערך שליש ספר. עורך טוב כנראה היה מדלל את הספר בחצי ונפטר מהמון קווי עלילה ודמויות מיותרות.

ואם כבר מדברים על דמויות – הדמויות חד ממדיות ונראה שהן יותר דעות או מכשירי עלילה מאשר ניסיון לשקף בני אדם אמיתיים. ואם זה לא היה ברור עד עכשיו – הספר מאוד דתי, ואני חושב שחילונים מאוד יתקשו להבין מה קורה בו.

האם זה ישראלי? לא יודע אם ישראלי כמו שזה יהודי דתי. שזה כן נכלל בתוך ישראלי אז יאללה, כן.

ועוד משהו: לא זמין ב"עברית", כן ניתן לקנייה דיגיטלית לאפליקציה הייעודית של ספרי ניב.

מקום 22: תחתית הבאר – קרן לנדסמן (368 עמודים)
לאחר מאורעות "לב המעגל", הדמויות מתמודדות עם ההשלכות והנזקים ובו זמנית מנסות למנוע את התוכנית החדשה של בני שמעון.

תת ז'אנר, בערך: פנטזיה עירונית פוליטית.

איך זה? לא אהבתי את לב המעגל. הוא היה ארוך מדי, מבלבל מדי, מטיפני מדי, עם דמות ראשית מעיקה והרבה יותר מדי עיסוק בתמה על חשבון העלילה. אז אם לא אהבתם את לב המעגל, אין באמת סיבה שתקראו את הספר הזה. אם כן אהבתם יש לי חדשות בשבילכם – תחתית הבאר הוא עוד מאותו הדבר, אבל גרוע יותר.

אהבתם שהיתה דמות ראשית בדיכאון? עכשיו יש שלוש דמויות בדיכאון הכי דיכאוני שקיים, למעשה הן כל כך בדיכאון שנהיה לי קשה להבדיל בינהן. אהבתם להתבלבל מהחוקים של מערכת הקסם של הדמוסים? תתכוננו להתבלבל עוד יותר עם יותר חוקים לא עקביים ותוספת של דמות חדשה שהקיום שלה אקטיבית סותר את הספר הקודם.

אהבתם שהתוכנית של הרעים היתה לא ברורה? פה תבינו אותה עוד פחות. אהבתם רפרנסים תרבותיים שנועדו לקהילה מאוד ספציפית? קחו עוד יותר ועוד יותר ועוד יותר עד שזה יצא מכל החורים. אהבתם אלגוריה לא הכי מעודנת לבעיות של העולם שלנו? הו בוי – הספר משלב במעודנות של פיל כמעט כל ויכוח פוליטי מהשנים האחרונות שאתם יכולים לחשוב עליו. להט"ב? כן. הפלות? כמובן. ההסתערות על הקפיטול? ברור, למה לא. דת ומדינה? הל יה. הגיבורים של הספר הם בעד כל מה שטוב והנבל הוא כל מה שרע.

ואם זה עדיין נשמע לכם בסדר, אז אני אוסיף שכל הדברים האלה נמצאים בתוך עלילה מבולגנת ומבלבלת שמתרחשת בעולם רצוף סתירות פנימיות. זה לא שהכל גרוע – כמו בספר הקודם גם כאן בתוך כל הבלאגן יש תיאור יפהפה של התמה של הסיפור שבמקרה הזה היא התמודדות עם טראומה פיזית ונפשית כתוצאה מאירוע קשה. אבל בשביל העיסוק אפשר גם לקרוא ספרים אחרים, טובים יותר.

האם זה ישראלי? לכאורה כן, אבל יותר במין גרסת פנטזיית נרדפות שמאלנית ליברלית אז במקביל גם לא.

מקום 21: רות – עדו גור (210 עמודים)
במהלך שיטוט מעל מחנה פליטים מוצא האל מיכאל את רות – בת אנוש שלתדהמתו מסוגלת לראות אותו, ושניהם יוצאים להציל את העולם.

תת ז'אנר, בערך: פנטזיה שאולי לא באמת קרתה.

איך זה? אין לי הוכחה, אבל אני מוכן להתערב שרות היה במקור סיפור קצר שהורחב בכוח כדי לתפוס נפח של ספר קצר. כל הראיות שם – העלילה מתניעה רק בסביבות ה-60% של הספר, יש המון אקספוזיציה שחוזרת על עצמה, כמה פרקים מנותקים כמעט לחלוטין משאר העלילה והדמות שנושאת את שם הספר לדעתי מופיעה בבערך חצי ממנו – בעיקר בסוף.

אז הסיפור הקצר עצמו הוא תענוג – קליל, כתוב במיומנות ונותן שינוי קטן לנוסחה של מלחמות אלים שהופך אותו לייחודי ומגניב. רות היא דמות מצוינת ותהליך הכניסה שלה לעולם מבוצע בצורה מקורקעת שנוסחת אמינות בעולם ובחוקים שלו. יש מתח, יש אקשן – כיף גדול.

הבעיה היא שהסיפור הקצר מוקף בהמון מילוי שיותר גורע ממוסיף. זה לא שהמילוי הזה גרוע, איכות הכתיבה עדיין שם, אבל הוא כן מיותר. הוא כולל אקספוזיציה שאחרי זה חוזרת בסיפור הקצר, פרקים שלא רלוונטיים לשום דבר אחרי זה, פרק אחד שעוסק בדמות משנית שכן גרוע וחלקים שכל כך רחוקים מהסיפור שאפשר להגיד שהם סיפורים קצרצרים אחרים שמתרחשים באותו העולם (שדווקא אהבתי, אבל היה אפשר גם בלעדיהם).

בסוף כן מסיימים עם טעם טוב כי הסיפור הקצר נמצא בסוף, אבל עד שמגיעים לשוקולד צריך לאכול יותר מדי מילוי.

האם זה ישראלי? החלקים שמתרחשים בארץ כן. זה לא המון, אבל זה קיים.

מקום 20: שני ספרי סדרת ארץ יצורי הכילאיים מיכל בר פרו (439 ו328 עמודים, בהתאמה)
איו ואחותו המעצבנת עוברים לדודים בגלל המלחמה. כשאחותו נעלמת איו נאלץ להכנס ליער הקסום כדי לחפש אותה, ומסתבך במלחמה שיש שם.

תת ז'אנר,  בערך: פנטזיית שער לנוער.

איך זה? במהלך הקריאה של "בן היער" התחלתי לחשוב על דורה החוקרת. למה? כי לדורה יש מבנה מתוכנן ומסודר. דורה צריכה להגיע ליעד מסוים, ומפה יציגו לקהל את המקומות שבהם צריך לעבור כדי להגיע ליעד, ובכל אחד מהמקומות יקרה משהו מלמד כחלק מהתהליך (עבר קצת זמן מהפעם האחרונה שראיתי דורה, מתנצל אם זה לא מדויק).

הסיבה שנזכרתי בזה היא כי "בן היער" היה יכול להרוויח הרבה אם היה מתבצע בו תהליך דומה, במיוחד בשלב הכתיבה. זה ניכר כבר בפתיחה, שמצליחה לסבך את האקספוזיציה של העולם באופן שיוצר בלבול. אבל גם לאחר מכן – אחרי הפתיחה הספר הופך להיות ספר מסע, אבל המסע עובר דרך כל כך הרבה תחנות שאינן תורמות לא לעלילה ולא לקשת הרגשית של הגיבור, שהוא נמתח ונהיה מעיק.

התחושה הזאת גם מתחזקת מהמבנה החזרתי של רוב הנקודות  – יש יצור מפחיד, איו בורח מהיצור המפחיד, איו ניצל באמצעות יצור חברי. אומנם יש במסע הזה כמה מקטעים טובים, אך הם מיעוט בסך הכולל. בצד החיובי יש לספר גלריית דמויות מוצלחת ובראשן הגיבור, שהוא ילד מעצבן במובן האמין של המילה.

עריכה וקיצוץ של הספר הראשון היו מאפשרים לאחד את הספר הראשון עם השני (ואחרון) ובכך לשפר את המבנה העלילתי של שניהם. לרוב אורכו של הספר השני העלילה נוטשת את הגיבור לטובת דמות חדשה לחלוטין, ורק בשליש האחרון נזכרת לחזור לאיו כדי לסיים את העלילה.

אם הקטעים של הדמות החדשה היו משולבים במקביל למסע שאיו עובר (כרונולוגית הם באמת במקביל), זה היה יוצר גיוון שמאזן את הבעיות של שניהם ולא קוטע את הזרימה. במקום זה גם בספר השני יש חזרתיות שנמרחת ובניית עולם עמוסה ומבולגנת, שבסוף גם משפיעה על הסיום. הסיום של הצמד אולי לא מורכב מפתרונות קסם, אבל בהחלט מפתרונות נוחים שהבסיס שלהם לא הונח כראוי.

האם זה ישראלי? יש כמה רגעים בהתחלה שמתרחשים בארץ ומאוד אקטואליים, אבל ממלכת הפנטזיה… היא ממלכת פנטזיה.

מקום 19: קטורת ואגזוז – אליי קורן (158 עמודים)
קובץ סיפורים, אז אני פשוט אעתיק מגב הספר:

כנס של ידעוניות ברמת גן מתפוצץ בכאוס ובאלימות; ילדים סוגדים לאל המוות בחופש הגדול; נסיעה באוטובוס מירושלים לבני ברק חושפת סיפור מקראי גנוז; וקבוצה של צעירים נואשים שטים על ים ריק ואדום באחרית הימים.

תת ז'אנר, בערך: פנטזיה כנענית, פנטזיה יהודית, אימה, בערך קומדיה.

איך זה? קטורת ואגזוז הוא ספר שכאילו נכתב במיוחד עבורי. אני אבין מדוע אנשים אחרים לא ייהנו ממנו – בכל זאת מדובר בספר שכולל סיפור שבו מישהו מפריש מתוכו פיזית ובאופן מפורט סיפור של שופט מקראי, אבל זה מרגיש כאילו המחשבה והעקמומיות של הספר מתיישרות בול עם שלי.

בשבילי קטורת ואגזוז מצליח ליצור שילוב מדויק בין גבוה לנמוך, עיר לטבע, קודש לחול וישן לחדש (ומכאן אני חושב מגיע שם הספר). הרבה מהאיזון העדין הזה מגיע מהכתיבה מאחר וקטורת ואגזוז שוזר הרבה משלבים לשוניים ומלא בכתיבה ציורית מופלאה שהופכת גם את הסיפורים הפחות טובים לתענוג זורם וקליל.

אם תדחקו אותי לפינה, ותאיימו עלי עם חנית משוננת – אאלץ להודות אכן, לא תמיד נראה שהסופר יודע איך לסיים את הסיפורים שלו ושלעיתים הירידה ל'נמוך' היא מוגזמת ואף מיותרת. אם תדקרו אותי טיפה אז אני אוסיף שבתכלס רוב הסיפורים הם יותר צ'יזבט מסיפור קוהרנטי ונועדו להעביר יותר אווירה או סצנות קטנות מאיזה מסר או פואנטה החלטית. ואם תדקרו אותי שוב אני כבר אתעצבן ואצעק שאז מה אם זה יותר אווירה? זו אווירה שכתובה מצוין ואני אוהב אותה ואם לא התחברתם זו בעיה שלכם אתם לא חייבים לקרוא, לכו לכם והשאירו אותי עם הסיפור שבו עירוניסט עושה סבב צ'יזבטים עם היער. אני אוהב אותו.

האם זה ישראלי? מאוד. בדיבור, בפינות הקטנות, בתיאורים – מאוד ישראלי.

מקום 18: פְּרֶצֶלְוִיל – אביטל קופר-כהן (391 עמודים)
 פרופסור שנוי במחלוקת וביתו השתקנית עוברים לעיירה בריטית מנומנמת בשנות ה-70, ואז דברים מוזרים מתחילים להתרחש בעיירה. כמו כן – פלאשבקים לעברו של הפרופסור.

תת ז'אנר, בערך: פנטזיה אולד סקול עירונית.

איך זה? לפרצלויל יש שני קווי עלילה שמחוברים באופן רופף. קו העלילה הראשון מתרחש בעיירה שנתנה את שמה לספר, ורובו מתעסק בה על שלל הדמויות הססגוניות שלה והאירועים המוזרים שמתרחשים בסביבתה. גם אם קו עלילה זה אינו מפתיע או חדשני, הוא מצליח להיות חמוד ולעיתים משעשע. ברגעיו הטובים הוא אפילו מזכיר ספרים של רואלד דאל.

הבעיה היא שלאט לאט מזדחל פנימה קו העלילה השני, שמורכב מקטעי יומן ומתרחש בעבר. זה מתחיל בקטנה, עם קטע פה וקטע שם, אבל ככל שהספר מתקדם הוא הולך ותופס יותר ויותר נפח עד שבסוף הוא משתלט על הסיפור וקו העלילה הראשון נדחק לשוליים.

המעברים בין קווי העלילה לא תמיד עוברים חלק – לעיתים הם חולקים את אותו הפרק במבנה של עמוד-מפה-עמוד-משם על אף שאין קשר עלילתי או תמתי שמצדיק את הזגזוג הזה, וזה מציק לקריאה. מלבד זאת קו העלילה השני פחות מעניין, ועיקר התכלית שלו היא לשמש כאקספוזיציה לא נחוצה. חלקה הקטן מיועדת לקו העלילה הראשון שהסתדר מצוין בלעדיה, אבל רובה מיועד להכנת הספרים הבאים, לכשיבואו.

השילוב של שתי הבעיות האלה גרם לכך שמה שהתחיל כחוויית קריאה קלילה ומהנה, איבד מהקלילות וההנאה ככל שהספר התקדם עד שבסוף סיימתי אותו באדישות. ייתכן שהספר הבא יצדיק את כל מאמצי הספר הנוכחי לבנות עולם ושהסדרה כמכלול תהיה טובה, אבל כספר בודד התוצאה היא בינונית ולא יותר מזה.

האם זה ישראלי? שום קשר לישראל, אז לא.

מקום 17: קצה האמונה – אייל סבג (465 עמודים)
במהלך מלחמת התשה ארוכה מול המינוטאורים, חבורת חיילים ממוצב קדמי של רפובליקת גזעים יוצאת למסע למציאת תרופה למגיפה (ועוד כמה סיבות).

תת ז'אנר, בערך: פנטזיה אפית.

איך זה? "קצה האמונה" מתחיל בשגרת מוצב קטן מתוך מלחמה גדולה ומתמקד בדברים "משעממים" כמו תורניות מטבח, שמירות ומתחים פנימיים. בז'אנר שידוע בתבניות שלו (חבורת הרפתקנים מרקעים ועם תפקידים שונים יוצאת למסע כי משהו משהו) הבחירה הזאת היא משב רוח מרענן שמאפשר לבסס אמינות וחיבור יותר טוב לדמויות, כי הן מתעסקות בדברים יותר יומיומיים. למעט כמה דיאלוגים שקצת חורקים ואקספוזיציה מיותרת שמוגשת בצורה מאולצת, החלק הראשון מאוד מהנה.

לכן זה יותר מבאס כשאחרי רבע ספר הסיפור לוקח פנייה חדה אל התבנית המוכרת. הדמויות שאיתן בילינו את רוב החלק הראשון נדחקות הצידה לטובת קבוצת דמויות חדשה שאת רובה לא הכרנו או הכרנו בקושי, והספר הופך להיות ספר מסע עם אוסף דמויות מגזעים שונים שיוצאים ל… הבנתם.

היחס לדמויות אינו אחיד – הספר בבירור מעוניין בעיקר באחת מהן ולשאר נזכר לתת יותר יחס ועומק רק כשהעלילה מחייבת, כך שחלקן לא מצליחות להתפתח מעבר לתכונת אופי בולטת וגזע.

המסע לכשעצמו סביר – כתוב ביעילות ועם אקשן טוב וברור (ממש לא מובן מאליו), פשוט ביחס למה שהגיע לפניו הוא יותר בנאלי ומבאס, מה גם שכל נסיון לתת עומק לעולם דרכו, במיוחד בעיסוק באמונה באל ומשמעותה, יוצא פשטני וחדגוני.

האם זה ישראלי? מתרחש הממלכת פנטזיה, אז לא.

מקום 16: אוטוקורקט – אתגר קרת (168 עמודים)
קובץ סיפורים קצרצרים.

תת ז'אנר, בערך: ריאליזם קסום

איך זה? אודה ואתוודה – זה קובץ הסיפורים הראשון של אתגר קרת שאני קורא. לא שהספר עזר לשנות את זה, הקריאה עדיין השאירה אותי באדישות יחסית לסופר. אולי יום אחד אני אקרא עוד קובץ סיפורים שלו, אבל כנראה שתמיד אעדיף ספר אחר שיעניין אותי יותר.

כמו הרבה קבצי סיפורים רמת האיכות כאן משתנה מסיפור לסיפור. הכל כתוב בכישרון ויש הבחנות חדות ורעיונות מעניינים, אבל רוב הסיפורים מסתיימים ללא פואנטה ברורה, והכמות הרבה שלהם בשילוב עם האורכים הקצרים (הספר כולל למעלה משלושים סיפורים קצרצרים, בחישוב מהיר זה 5 עמודים לסיפור בממוצע) יוצרת תחושה כללית של "בואו נזרוק הכל על הקיר ונראה מה נדבק".

יש כמה סיפורים שנדבקים – לרוב הארוכים יותר מבניהם, וכשזה עובד זה עובד – הם מבריקים. אבל את רוב הסיפורים שכחתי ברגע שסגרתי את הספר ואני לא מצליח לשחזר אותם אפילו בעת כתיבת שורות אלה.

מה שעוד נדבק זו אווירת דכדוך כללית שעולה מהספר. הרבה מהסיפורים מתעסקים במוות ונושאים מדכאים אחרים – לא בדיוק קריאה קלילה, גם אם הכתיבה באמת חלקה וסוחפת.

האם זה ישראלי? חלק מהסיפורים כן, אבל באופן קצת מנוכר וחיצוני.

[15 הגדולים יעלו בפוסט הבא]