סקירת כל הזכאים לפרס גפן 2025 – חלק ב'

[פוסט אורח של כרמי כרמי. החלק השני במגנום אופוס שלו: סקירות על כל הזכאים לפרס גפן 2025. החלק הראשון כלל את מקומות 34 עד 16, ועכשיו אנחנו בחמש-עשרה הגדולים. האם יש פה יצירות מופת מדב"פיות ישראליות? בואו נשמע מה יש לכרמי לאמר]

נצלול לדירוגים, אחרי תמונה כמובן.

[כך דמיין אלברט רובידה ב-1890 איך תראה שכונה צפופה בעתיד. רשות הציבור]

מקום 15: שסעת וכיפורים – אדיר שור (327 עמודים)
בהווה, רינת מתחילה לעבוד כעובדת סוציאלית במוסד לפגועי נפש בנסיון להבין מה קרה לאימה. בעבר, אייזיק שניאור הוא ערפד יהודי.

תת ז'אנר, בערך: פנטזיה היסטורית / אימה גותית.

איך זה? מה עושה ערפד יהודי? לומד תורה, כמובן.

הספר בנוי משני קווי עלילה נפרדים. הראשון מתרחש בעבר ומורכב מאוסף סיפורים קצרים שעוסקים באותה הדמות ומתרחשים בתקופות שונות לאורך ההיסטוריה היהודית. השני מתרחש בהווה והוא תעלומת אימה גותית בנוף ירושלמי. קו העלילה של העבר עגול, מעניין ומותח. הוא מצליח לשלב באופן הגיוני דמויות וזמנים היסטוריים עם התהליך שהגיבור שלו עובר לאורך השנים. אין כאן משהו חדשני, אבל ביצוע אלגנטי שמשלב דת עם ערפדים שחיים הרבה זמן גורם לחלק הזה לזרוח.

הבעיה היא בקו העלילה של הווה – ממש, אבל ממש, לא היה לי אכפת ממנו. זה נובע מכמה סיבות – הדמויות שם הרבה יותר אנמיות, בדגש על הגיבורה שמרגישה כבויה ומשעממת. העלילה מאוד איטית. אומנם מדובר בעלילת מסתורין, אבל בגלל שאנחנו מקבלים מידע מקו העלילה של העבר הקוראים נמצאים תמיד כמה צעדים לפני הגיבורה. למעט פיסה אחת, לא כל כך קשה להרכיב את הפאזל לפניה.

מה גם שהסיום לא מספק. בנוסף, יחסית לז'אנר שמתבסס הרבה על אווירה, הספר לא מצליח ליצור את האווירה הזאת. על אף המגרעות, אני בשורה התחתונה כן ממליץ לקרוא את הספר – בעיקר בגלל קו העלילה של העבר.

האם זה ישראלי? קו העלילה של הווה ירושלמי באופן מובהק, אז כן.

ועוד משהו: שסעת זו המילה העברית לסכיזופרניה, חסכתי לכם גיגול.

מקום 14: גביש הנשמות – אילן גוייכמן (484 עמודים)
אוסף של דמויות מתגלגלות לעיירה נידחת בקצה הממלכה ואז דברים רעים קורים.

תת ז'אנר, בערך: פנטזיה אפית.

איך זה? בשתי מילים – פשוט ויעיל.

ביותר משתי מילים – גביש הנשמות הוא ספר שיודע בדיוק לאן הוא מכוון וממוקד בדרך להגיע לשם. הוא נועד להיות פנטזיה אפית מבוססת אקשן, ורובו מורכז מסצנות אקשן או המהלך העלילתי המהיר ביותר שמצדיק את סצנת האקשן הבאה. אני לא אומר את זה כתלונה, כן? האקשן מצוין – למרות שיש בו ריבוי דמויות וחלקים נעים הוא מצליח להיות ברור, מגוון ומבדר.

מה שמחוץ לאקשן גם סבבה, אבל ברור שלא זה העיקר. הדמויות משורטטות בפשטות ויעילות ורובן לא מקבלות עומק רב. ובכל זאת, עצם זה שלמרות ריבוי הדמויות עדיין יכולתי לעקוב מבלי להתבלבל איפה כל אחת נמצאת ומה היא עושה – זו מיומנות שלא מובנת מאליה.

העולם אומנם מורכב בעיקרו מעיירה אחת, אך היא מתוארת במספיק עומק בשביל להרגיש אמיתית ואמינה. והעלילה, כאמור, פשוטה – אך עושה עבודה טובה בלחבר בין קטע אקשן לקטע אקשן.

הבעיה היא שלפעמים הוא כן מנסה קצת להיות מעבר לאקשן, ושם יש סדקים. לפעמים זה מצליח – יש דמות שמתחבטת בשאלות אמונה וזה מבוצע היטב, אבל ברוב המקרים האחרים הניסיון לתת טיפה יותר עומק נכשל. מהלכים רגשיים לחלק מהדמויות לא עובדים, פשוט כי הן לא קיבלו מספיק עומק או זמן מסך. זה לא משהו שקורה הרבה, אבל הוא מספיק בולט בשביל שזה יהיה חיסרון.

בנוסף, בגלל שהספר הוא חצי ספר המשך עם לא מעט דמויות שצריך להציג, יש כמות לא קטנה של אקספוזיציה בהתחלה  לפני שדברים מתחילים לזרום.

האם זה ישראלי? מתרחש בממלכת פנטזיה, אז לא.

ועוד משהו: הספר הוא המשך חלקי ל"נר האמונה" של אותו הסופר אבל אין חובה לקרוא אותו לפני כי הספר עושה עבודה טובה (אך לא מעודנת) בלהשלים את הפרטים החשובים.

מקום 13: ארינטי – סיפורה של אור שמש – יהונתן מוזס (758(!) עמודים)
במהלך הימלטות מהעיר הקסומה ארינטי פוגשת רילין את צ'ירו, נער רגיל לחלוטין, ושניהם ממשיכים לברוח ביחד. במקביל אנחנו נחשפים לסיבות שהביאו לבריחה של רילין מלכתחילה.

תת ז'אנר בערך: פנטזיית בית ספר / אקשן / אנימה.

איך זה? אתחיל מהרע: המבנה של ארינטי מוזר – הוא נפתח באמצע הסיפור, אחרי כמה פרקים חוזר להתחלה ורץ איתה עד שהוא מגיע חזרה לאמצע, ממשיך מהנקודה שבה הוא עצר קודם, ואז שוב חוזר אחורה בזמן למקטע ארוך, ובסוף נקטע בדיוק כשאמורה להתחיל המערכה השלישית.

צ'ירו הוא דמות מיותרת ואין הצדקה עלילתית לנוכחות שלו או לקטעים שמנקודת המבט שלו, והם אכן גם פחות טובים. יש בסיפור יותר מדי מערכות קסם ואלמנטים שחלקם יכלו להישאר בחוץ כי זה נהיה מטופש. אה ויש טוויסט קטן מגוחך באמצע, אבל הוא לא מאוד רלוונטי.

אבל וואו, איזה ספר כיפי זה. זה מתחיל בעולם המפורט והקסום שלו שממש עושה חשק לבלות בו יותר. ממשיך עם גלריית דמויות פשוטה אך מגוונת וכיפית ועם עלילה אפקטיבית ומשויפת (לפחות החלקים של רילין, של צ'ירו פחות), ונגמר עם האקשן.

יש הרבה אקשן בארינטי, והוא יותר לוח שחמט מקרב אגרוף. כל לוחם צריך להבין תוך כדי הקרב מה היריב שלו מסוגל לעשות, מה המגבלות שלו ואיך אפשר לנצל את זה, תוך כדי שהוא מסתיר כמה שיותר מידע מהצד השני, עד כמה שניתן. תהליכי המחשבה מתוארים באופן מפורט, ממש כמו המהלכים הפיזיים שמגיעים בעקבותיהם, והתוצאה היא סצנות אקשן שמצליחות להיות ברורות אבל מבלי לפגוע בזרימה ובמגניבות שלהן, ויש הרבה מגניבות.

יותר מיקוד היה מוציא מהספר פלאים, אבל גם בלעדיו – מדובר בקריאה מהנה וסוחפת.

האם זה ישראלי? לא ברור בדיוק איפה הוא כן מתרחש, אבל בישראל זה לא.

מקום 12: נארג'לאן — יד אפורה – לביא נחום (448 עמודים)
קוסם, פאלאדין, חבורת יתומים ועובדת תאגיד עולים על ספינת חלל ואז דברים רעים מתחילים לקרות.

תת ז'אנר, בערך: מדע בדיוני שהוא גם פנטזיה.

איך זה? ספר שעריכה יותר מהודקת הייתה הופכת אותו מספר סבבה לספר מצוין.

הפוטנציאל כאן עצום: הכתיבה זורמת ורהוטה, הדמויות משורטטות ביעילות שמעוררת הזדהות ואמון, וההישג הכי מרשים שלו – בניית העולם. הספר לוקח מגוון רחב של מרכיבי עולם ומצליח לגרום להכל להשתלב בצורה אמינה. יש פה פיצוץ של יצירתיות שכולל מערכות קסם, חלליות, תאגידים, צבאות, רוע עתיק ועוד. איכשהו כל הערב רב הזה מצליח להתחבר כמו חתיכות פאזל רוויות פרטים לעולם שמרגיש אמיתי והגיוני.

אבל לכל זה יש מחיר– רובו של הספר הוא אקספוזיציה (מסתבר שבעברית אומרים מִקְדָּם). החללית מתיאור העלילה, לדוגמא, מופיעה רק אחרי יותר מ60 אחוז מהספר. רוב האקספוזיציה הזאת היא הסוג הכי טוב של אקספוזיציה – משולבת באופן טבעי בשיחות ובתיאורים ולא קוטעת את הסצנה. אבל עדיין – זה כל כך הרבה אקספוזיציה בשביל ספר בכזה אורך, שחלק ממנה אפילו נבלע בה.

יש דמויות שמוצגות פרק מוקדם ועובר כל כך הרבה זמן עד שהן מופיעות שוב שכבר קשה לזכור אותן, וההצגה המוקדמת שלהן כבר איבדה רלוונטיות. באופן קצת אירוני – יש כמה דמויות ומהלכי עלילה שמופיעים במערכה השלישית שלהם דווקא חסרה אקספוזיציה.

אפרופו המערכה השלישית – מצד אחד היא מצליחה לשלב את כל הדמויות וקווי העלילה בצורה מוצלחת ולהביא לסיום הגיוני. מצד שני היא ממש דחוסה ומשאירה את הקוראים בסוף עם יותר שאלות מתשובות. נכון, זה ספר ראשון מסדרה, אבל כמות וגודל השאלות שנשארות בסוף היא גדולה מדי בשביל להגיד שהספר עצר בנקודה נכונה עלילתית.

לסיכום – זה ספר מאוד מרשים עם המון כישרון, אבל בעיות מבניות מונעות ממנו להפוך ליצירה שהוא היה יכול להיות. ובכל זאת – בהחלט שווה קריאה.

האם זה ישראלי? מתרחש בכוכב אחר, אז לא.

מקום 11: נבלים בחלל – מורן דרעי זיו (409 עמודים)
סוכן נדל"ן עם עבר מפוקפק מקבל הזדמנות לפתוח דף חדש – להיות סוכן נדל"ן בחו"ל (במובן של חוץ לארץ, יעני מחוץ לכדור הארץ, יעני בכוכב אחר של חייזרים). אך מהר מאוד הוא מגלה שגבינה בחינם יש רק במלכודות עכברים.

תת ז'אנר, בערך: הרפתקאות וחלל.

איך זה? נבלים בחלל כתוב בערך כמו הדמות הראשית שלו שזה די הגיוני כי הוא מסופר מנקודת המבט שלה. הוא מקסים ודינאמי, תמיד בתנועה, ממשיך להוסיף עוד רעיונות חדשים לקלחת ולרגע לא עוצר לנשום. זה מצד אחד מאוד כיפי, והכתיבה שלו תענוג מתמשך, מצחיק ורווי בפתגמים רוסיים. מצד השני, לרוב זה מרגיש דחוס. המחסור ברגעים "שקטים" מקשה להתחבר לדמויות או ליצור שיאים, כי הכל אינטנסיבי ורועש באותה הרמה.

חלק מהעומס נובע מכמות גדולה של רעיונות, שהרבה מהם מופיעים במערכה הראשונה אבל לא יורים בשלישית או שיורים במערכה השלישית מבלי שאוזכרו קודם. את חלק מהרעיונות שמופיעים ולא חוזרים אפשר להצדיק בכך שמדובר בספר ראשון והם יזכו לירות בהמשך, אבל רעיונות וכיווני עלילה אחרים יותר קשה להצדיק, ובכללם נמצא גם הסיום וסיפור המסגרת שמאוד אקראיים ומבלבלים.

התחושה הכללית היא שמדובר בספר שכן יש מחשבה ותכנון מאחורי הנקודות העיקריות שלו, אבל הדרך בין לבין מבולגנת, מפוזרת וחסרת הגיון.

האם זה ישראלי? אומנם חלק מתרחש על כדור הארץ, אבל גם אז זה באמריקה. לא, בקיצור.

ועוד משהו: זוכה תחרות קיפוד – ספרות ספקולטיבית עצמאית!

מקום 10: יום יוליאני – גלי כרמלי-שרים (196 עמודים)
מאורע שקורה בחזרה מצרפת שולח את יולי למסע ארוך שבו תצטרך להתגבר על קשיים ולנסות למצוא דרכים להסתדר במצב בחדש שאליו נקלעה.

תת ז'אנר, בערך: פנטזיה יומיומית.

איך זה? יש לי בעיה אחת עם הספר הזה והיא החלק הספקולטיבי שלו. הוא לא מהווה חלק גדול מהספר (להערכתי כרבע), אבל על אף שהוא שומר על האיכויות של שאר הספר, הוא מיותר. קשה לי לפרט הרבה יותר בלי להיכנס לספוילרים, וזה ספר שיש מה לספיילר בו. אבל תדמיינו שהעלילה עוצרת לרגע, עוברת למשהו שולי שמתחבר באופן רופף ולא מחייב לשאר הספר, ואז חוזרת בדיוק לנקודה שבה היא עצרה וממשיכה משם כאילו לא קרה דבר. הקטע לכשעצמו לא רע, אבל הוא שונה משאר הספר – ואולי גם מפריע לו.

אבל אם מתעלמים מהחלק הזה – מדובר בספר מצויין. הוא רגיש, מלא חמלה וכתוב בכישרון רב עם גיבורה שעוברת מסע אמין וקשה אך גם מלא תקווה. יש לו עלילה רלוונטית ומלוטשת, ודווקא הבחירה שלה להסתכל על האישי ועל מה שקורה אחרי מאורע דרמטי, בסיפור שיכל להיות גדול יותר ו"צהוב" יותר – מבליטה אותה לחיוב.

באמת שאם לא החלק המדובר הוא אולי היה נכנס לחמישייה שלי.

האם זה ישראלי? מאוד. בכללי יש בספר כישרון להנכחת הסיפור בעולם, אז החלקים שמתרחשים בישראל הם מאוד ישראליים.

מקום 9: קאלנדור: צל ואבן – אריאל פיפרנו (313 עמודים)
משהו קורה בצפון הממלכה וגורם לאי שקט ומהומות אזרחיות, משלחת מטעם המלכה יוצאת לברר מה קורה ולדווח בחזרה.

תת ז'אנר, בערך: פנטזיה אפית, בקטנה.

איך זה? על פניו קאלנדור הוא עוד פנטזיה אפית גנרית. יש איזה רוע גדול, קבוצת הרפתקנים מגזעים מגוונים ויכולות שונות יוצאת לטפל בו, וזה מסע ארוך שבו הם יעברו במספר מקומות ואתגרים אקזוטיים.

אבל קאלנדור עושה שני טוויסטים חכמים על הז'אנר שמרעננים אותו. הטוויסט הראשון הוא שקאלנדור מוציא כמעט לחלוטין את ה"אפית" מ"פנטזיה אפית". הוא בוחר לנטוע רגליים בקרקע ולהתמקד הרבה יותר בבני אדם (וגזעים אחרים) מאשר בקרבות ענק וסצנות אפיות. זה יוצר עולם אמין יותר ודמויות שהרבה יותר קל להזדהות איתן כי הן מרגישות קרובות אלינו ולא בשמיים.

הטוויסט השני על הז'אנר הוא האופן שבו קאלנדור מתמודד עם סוגיית הגזע. גזע תמיד היה חלק מרכזי בז'אנר, שכולל טרולים ואלפים, אבל קאלנדור ניגש ומתייחס לנושא כמו שמתייחסים אליו בעולם שלנו.

בתחילת הספר כל הגזעים חיים ביחד בהרמוניה יחסית, אבל גזענות ושנאת השונה עדיין נמצאת מתחת לשטח. האיום הגדול של הנבל הוא בסך הכל זריעת מספיק פחד כדי לעורר את הגזענות הזאת, ובכך לתת למתחים הטבעיים לפרק את הממלכה מבפנים. מזכיר לכם משהו?

בפן השלילי, הספר לפעמים מטיף יותר מדי את המסר שלו (הגזענות) וזה בולט במיוחד בפלשבאקים מיותרים, שלרוב מסופרים שוב מפי הדמות מספר עמודים לאחר מכן. למרות זה – מדובר בספר ביכורים מצוין שמשמש כפתיח לסדרה שאני רוצה לקרוא את ההמשכים שלה, בתקווה שיצאו ובקרוב.

האם זה ישראלי? רק אם גזענות ושנאת האחר זה ישראלי, חוץ מזה לא כי זה מתרחש בממלכת פנטזיה.

ועוד משהו: בראש שלי זה הספר שחותם את טרילוגיית א' וב' שכוללת גם את "קטורת ואגזוז" ו"שסעת וכיפורים".

מקום 8: הרואה 2: שם הטוטם – יובל אטיאס (368 עמודים)
לאחר מאורעות הספר הקודם, תרז לומדת את תפקידה כרואה של שבט הזאב ואת העולם הנלווה תוך כדי נסיון ללכוד את האויב שמאיים על עולם זה. משולש האהבה עדיין פה, אל תדאגו.

תת ז'אנר, בערך: פנטזיה אורבנית מהסוג בו יש עולם קסום מאחורי הקלעים ואיכשהו פספסתם.

איך זה? בעיקרון עוד מאותו הדבר, אבל קצת טוב יותר.

משולש האהבה, שהיה החלק החלש בספר הראשון, מקבל תפקיד יותר שימושי ומינון יותר סביר. הוא עדיין הקרינג' אותי פה ושם, אבל משמעותית פחות. העלילה, עכשיו כשהיא פחות צריכה להתעסק באקספוזיציה, מנצלת את הזמן הרבה יותר ביעילות כדי להרחיב את העולם הקיים וליצור עלילת אקשן קצבית וכיפית שהפעם גם עוצרת במקום שהגיוני לעצור בו. רק אל תנתחו אותה לעומק שלא תיפלו בטעות לאיזה חור, במיוחד בכל מה שקשור לנבלה שלו והתוכנית שלה.

הדמויות עדיין מצוינות ומרגישות טבעיות, אם כי אני חייב להתלונן שתרז מרגישה חסרת ישע ותמיד זקוקה להגנה של מישהו אחר. זה פיתוח דמות מבאס למישהי שהתחילה את הספר הקודם כדמות חזקה.

באופן מפתיע – בספר יש עיסוק בזנות. לא זנות זנות, זה בכל זאת ספר לנוער וצריך לשמור על תכנים מסוימים, אבל יש הקבלה שקשה לפספס שמציגה דברים בצורה אפורה ומורכבת שזה די מפתיע על גבול הלא שייך לספר נוער. עוד לא החלטתי לחלוטין מה דעתי על זה, אבל אני לכל הפחות מעריך את הנסיון.

האם זה ישראלי? נעשה הפעם יותר מאמץ להנכיח את העלילה בישראל, אבל היא עדיין מרגישה כאילו הלבישו אותה ברמת שמות המקומות ולא פיזית בשטח, אם כי הדיבור של הדמויות מפצה על זה. בואו נסגור על 80% ישראלי.

ועוד משהו: אם זה לא פלג בסוף אני אתעצבן.

מקום 7: טרילוגיית האל המכני – אורי כץ (417 עמודים)
אלכס ולונה מגיעים לאקדמיה של איידוס, בית ספר תיכון עתידני עם שיטת לימוד חדשנית. רק שהבינה המלאכותית שמנהלת את האקדמיה השתגעה ובנוסף ללמידה הם נאלצים גם להילחם ברובוטים ומפלצות ולראות את חבריהם נהרגים.

תת ז'אנר, בערך: מד"ב קרוב על בני נוער שנאלצים לשרוד.

איך זה? אחת הבעיות שיש בספרות ספקולטיבית בארץ היא כמות הסדרות שנפתחות ולא נסגרות אף פעם. הרבה סופרים רוצים לכתוב סדרה – יותר משליש מהספרים בפרויקט הזה פותחים או ממשיכים אחת, אבל מסיבות כלכליות או יצירתיות מתקשים לסיים אותה. אין הרבה סדרות לנוער/מבוגרים שבאמת נסגרו, ועוד פחות שעשו זאת בטווח זמן סביר. ללוויתן מבבל זה לקח 11 שנים, לבנות הדרקון, 15 שנים. אני חושב שנכון לעכשיו השיא שייך למלאכיות עליון עם ההישג המרשים של תוך שנתיים (ומרגישים את זה, אבל זו כבר ביקורת אחרת).

ואז אורי כץ אמר לכולם להחזיק לו את הבירה והוציא טרילוגיה שלמה בבת אחת. זה קצת יותר מסובך מזה, כי הסיפור כולל פרויקט הדסטארט מאוד מוצלח, אבל השורה התחתונה עומדת – אורי כץ הוציא טרילוגיה בבת אחת. והיא מצוינת.

שלא במפתיע, הוצאה של טרילוגיה בבת אחת מאפשרת רמת ליטוש ותכנון גבוהה. יש תחושה מחושבת לאורך כל הטרילוגיה. היא מהודקת – הכל מוביל לנקודה מסוימת, להכל יש סיבה. יש לו כמה טוויסטים מצוינים, עולם מפורט שתומך את העלילה באופן מדויק, יחס ריאליסטי לדמויות, פוליטיקה ומלחמה, וכתיבה חלקה וסוחפת.

גלריית הדמויות שלו מגוונת. אומנם רובה נטולת עומק (כבר נגיע לזה), אבל הספר עושה שימוש מבריק בסטריאוטיפים כדי לחסוך את בניית הדמויות ולפעמים כדי לשבור אותה. מייד אמנה כמה מהתלונות שלי על הסדרה, אבל לפני זה חשוב להגיד את השורה התחתונה – בלעתי את הספרים של הטרילוגיה. את הספר השני אפילו סיימתי בפחות מיום (שהייתה לי בו נסיעה ארוכה, ועדיין), ונהניתי מאוד לאורך הקריאה.

ולתלונות – הטרילוגיה דחוסה מדי. זה נכון בעיקר לספר השלישי שצריך לסגור את הכל, אבל גם בשני הספרים שלפניו היו נקודות שבהן הדבר בלט.

החלקים שהכי סובלים מזה הם תהליכים רגשיים שנועדו לתת עומק לדמויות – הספר אומנם כולל את כל הנקודות הדרושות בכל תהליך רגשי, אבל לרוב לא נותן להן מספיק זמן ועומק אלא יותר מסמן וי בדרכו לדבר הבא. התוצאה היא שדברים כמו מוות של דמות אהובה או טוויסט גדול לא תמיד מרגישים כמו שיא כי הם מקבלים את אותו היחס כמו כל התרחשות אחרת – עוד שלב בדרך לסיום.

לפעמים הספר דידקטי, הוא לא מסתיר את הנושא שלו (קידמה אל מול שיווי משקל) אבל לפעמים הדרך של הסדרה לעסוק בו היא על ידי שיעורים שאומרים את זה במפורש ללא כל עידון. יש לזה מטרה וזה עדיין מעניין, אבל אני בטוח שניתן היה למצוא דרכים טובות יותר להעביר את זה.

ובפינת התלונה הקטנונית – בשביל ספר שכל העיסוק שלו הוא טכנולוגיה וקידמה, הכסות של הפנטזיה מרגישה לא תואמת. כן, הכל מנומק, אבל לפעמים נדמה שהספר משתמש בכסות של הפנטזיה כדי לחפות על נקודות שהוא יודע שיהיה לו מאוד קשה להצדיק בהן את המדע הבדיוני (הדוגמא הבולטת היא הסביבה המשתנה, אבל היו עוד מספר דברים קטנים).

האם זה ישראלי? יש דמויות ישראליות, אבל זה לא מתבטא באופי שלהן והספר לא מתרחש בארץ. אז לא.

מקום 6: מזל של מתחילים – רעות וייס ( 331 עמודים)
שרונה, מורה ביישנית ומופנמת, מתחילה לכתוב את ההורוסקופ של העיתון המקומי כפרויקט צד, רק שפתאום הוא מתחיל להתגשם.

תת ז'אנר; בערך: קומדיה רומנטית עם נגיעות של פנטזיה.

איך זה? זו קומדיה רומנטית מוצלחת, לטוב ולרע.

בטוב אפשר לציין שהספר באמת ממש כיפי. הוא שנון, הוא כתוב מצויין והוא ממש מצחיק – כמה פעמים לאורך הקריאה צחקתי בקול. הספר מצליח למצוא את האיזון הנכון בין הרומנטיקה לקומדיה ולגעת ברפרוף אך בצורה מכבדת גם בכמה נושאים יותר כבדים, בצורה שמאפשרת לעגל את הדמויות ולתת להן עומק.

לספר גם יש טאצ' מגניב שבו מציגים לנו את ההורוסקופ המלא בכל פעם ומיידעים אותנו מה ההורוסקופ של כל הדמויות כך שאפשר לעקוב אחרי מה אמור להתקיים למי, אם כי הדפדוף הלוך ושוב לא תמיד נוח – במיוחד בקריאה דיגיטלית.

ברע הוא סובל מהמחלות של ז'אנר הקומדיה הרומנטית – דברים מסתדרים יותר מדי בקלות (גם כשהם לא אמורים), בני נוער וילדים שלא מדברים בהתאם לגילם, העלמות של דמויות משנה חשובות ברגע שהעלילה כבר לא יודעת מה לעשות איתן ועוד ועוד.

אז בשורה התחתונה, מדובר בספר כיפי. באמת. ממליץ. רק תזכרו שזו קומדיה רומנטית. קומדיה רומנטית מוצלחת, כן? אבל עדיין צריך להגיע עם הציפיות והחיבה בהתאם.

האם זה ישראלי? כן, הוא תופס מאוד יפה את אווירת המושב הקטן במועצה המקומית ומרגיש מאוד ישראלי.

ועוד משהו: את התלונה על הדפדוף בשביל ההורוסקופים הסופרת פתרה חלקית על ידי הוצאה של סימניות עם ההורוסקופים, שזה רעיון ממש מגניב בעיני אם אתם קוראים עותק פיזי.

מקום 5: ניצוצות – מיכל בסן, אור רוט (280 עמודים)
בן אנוש שמשמש שכשכיר חרב בשביל מאפיה של פיות מוצא את עצמו עוזר – ומתאהב – בבן אנוש אחר שנקלע לצרה עם העולם הזה.

תת ז'אנר, בערך: פנטזיה אורבנית שכל הקסם נמצא מאחורי הפינה.

איך זה? הדבר שהכי מעניין את הספר זו מערכת היחסים בין שתי הדמויות הראשיות שלו.

רוב הזמן זה יתרון – מערכת היחסים כתובה מצוין ומורכבת משתי דמויות עגולות וכתובות היטב, שעוברות תהליך אמין ומרגש לאורך הספר. תהליך ההתאהבות שלהן מתואר בצורה מדויקת ובאופן מפתיע לז'אנר הרומנטי (שאני לא מאוד אוהב) – היא לא מעיקה בכלל. שתי נקודות המבט מאפשרות לנו לחוות אירועים בצורות שונות לחלוטין כשכל דמות רואה אותם דרך הניסיון והידע שלה.

לפעמים זה דווקא חיסרון – בגלל שכל תשומת הלב הלכה לקשת הרגשית של הדמויות הקשת העלילתית קצת לוקה. זה בולט בעיקר בסוף הדחוס והפתאומי, אבל בדיעבד שמתי לב לעוד מקומות שבהן ברור שהעלילה כופפה על מנת שדמות כלשהי תוכל לחוות משהו – גם אם זה מאולץ או קצת פחות הגיוני.

הייתה עוד סיבה שהסוף הוציא אותי עם טעם רע – אני אומנם יושב בצד השמאלי של המפה הפוליטית, אבל במקביל גם לוחם מילואימניק שכבר שנתיים משוטט ברחבי עזה. לכן כשהספר בוחר שוב ושוב להוציא את צה"ל בצורה שלילית תוך התמקדות במקרים שאומנם דומיהם קרו אבל לא באופן נפוץ – זה חורה לי.

גם לא עוזר שהחלקים האלה לא מתוארים באופן אמין (אני שם כסף שאף אחד מכותבי הספר לא שירת בעזה או בקרבי) ושהם לא כל כך נחוצים לעלילה כי התועלת שלהן יכלה להגיע בקלות ממקומות אחרים. אני לא נגד פוליטיקה בספרים, אבל זה צריך להיות יותר טבעי, אמין ולא ממש ממש חד צדדי.

האם זה ישראלי? בהחלט. זוכה גם לנקודות בונוס על ההתמקמות שלו בעיקר בחיפה.

ועוד משהו: בפינת התלונה הקטנונית – שחר וסהר זה שמות מאוד קרובים ובתור מישהו שתמיד מסתבך עם שמות לא הצלחתי לזכור איך קוראים למי לאורך כל הספר.

מקום 4: גם – שמעון אדף (314 עמודים)
בתחילת שנות ה2000, האחות הבכורה והמבריקה במשפחה פריפריאלית חוזרת לגור בבית הוריה ומתמודדת עם אנשים ישנים וחדשים.

תת ז'אנר, בערך: דרמה משפחתית עם נגיעות פנטסטיות.

איך זה? ספר מצוין שקשה לי להמליץ עליו.

כתיבתו של שמעון אדף נובעת קודם כל ממקורו כמשורר. זה מתבטא בכתיבה עשירה שנוסחת ציוריות גם בסיטואציות יומיומיות, ואכן זה ככל הנראה הספר עם הכתיבה הכי יפהפייה בכל הפרויקט הזה.

מנגד, זה גם פוגע בנגישות שלו. המשלב הלשוני בשילוב עם הפיוטיות יוצר כבדות מלאכותית והבחירה שלא להזכיר שמות בכלל אלא להתייחס לכל דמות (וערים וארצות ועוד) בתואר היחסי שלה ("האחות הבכורה", "האחיינית", "הקבלן הנישא" ועוד) יכולה לתסכל מאוד בקלות, על אף שיש לה מטרה בהמשך.

אני מוצא את הכתיבה שלו גאונית וממש נהנה ממנה, אבל קשה לי להמליץ עליה לאנשים מסביבי כי אני יודע שאותם זה יתסכל או ישעמם. ואם אנחנו כבר בתיאומי ציפיות – מי שבא לספר בשביל הממד הפנטסטי שלו כנראה יתאכזב מאחר והוא יחסית שולי ופחות מתחבר לשאר העלילה. לדעתי הספר גם היה מרוויח יותר בלעדיו.

מאחורי הכתיבה, מדובר בסיפור אינטימי ואנושי. לעיתים מרגש, לעיתים משעשע אבל מאוד ריאליסטי, רגיש וחכם. הדמויות מצוינות ואמינות וכך גם השיחות ביניהן, והאחות הבכורה היא דמות עגולה שמשאירה חותם גם לאחר סיום הספר.

האם זה ישראלי? כן, על אף ההתחמקות ממתן שם לעיר שבה מתרחש הסיפור, הפרטים הקטנים נוטעים אותו במציאות שלנו.

ועוד משהו: שמעון אדף הספיק להוציא מאז עוד שני ספרים! ממליץ לחפש גם אותם גם אם עוד לא קראתי.

מקום 3: שעוני נוכחות – יואב אבני (352 עמודים)
בדיוק כשהוא מפוטר מהעבודה שלו בחברת AI גדולה, בועז נתקל בפינת רחוב ברועה צאן מתקופת התנ"ך, אציל צרפתי מהמאה ה-19 ושוטרת נטולת זיכרון משנות ה-80.

תת ז'אנר, בערך: הרפתקאות מד"ב אייטיזי.

איך זה? ככל שאני מתרחק מהקריאה של הספר אני מבין יותר ויותר כמה אני אוהב אותו.

לקח לזה קצת זמן – בהתחלה נתפסתי על הרבע הראשון החלש ועל כל מה שקשור למדע או טכנולוגיה, שמטופש ברמות. אבל כל זה מתגמד בעיני כי שעוני נוכחות מצליח לעשות משהו נדיר – להיות ספר קסום. קסום כמו קלאסיקות – הוא שואב השראה מסרטי אייטיז כמו "ביל וטד" או "משחקי מלחמה" ומצליח ליצור אווירה דומה, אך מותאמת למבוגרים שנשארו קצת ילדים בנפשם.

מה יש לנו פה? AI שכותב חמשירים נבואיים, נוסעים בזמן שמסתדרים ממש סבבה עם ההווה (למעט קצת פערי שפה), תעלומת מתח ועוד.

יואב אבני מצליח ללכת על הקו הדק שבין מטופש לרציני, וליצור ספר הרפתקאות כיפי, שנון ומשעשע, עם נגיעות פילוסופיות ופרוזה מצוינת. זה ספר מלוטש שמצד אחד יש לו תשומת לב דקדקנית לפרטים קטנים, אבל מצד שני בוחר להתעלם מפרטים גדולים כדי לא להרוס את האווירה. מומלץ בחום.

האם זה ישראלי? כן, הספר מקורקע בתל אביב וגדוש בפרטים קטנים שמוסיפים לו אמינות.

ועוד משהו: זוכה פרס -הכריכה היפה מבחינתי.

מקום 2: חרשתא – יהודית קגן (360 עמודים)
בת שירות גונבת מגילה חשובה מהספרייה הלאומית ובכך מסתבכת עם עולם של שדים, שוטרים ושאר מרעין בישין.

תת ז'אנר, בערך: פנטזיה בין עירונית.

איך זה? ממש כיפי!

הבחירה בדמות ראשית שהיא בת שירות תמימה ואידיאליסטית שהכניסה את עצמה למשהו שגדול עליה בכמה מידות היא נפלאה. חוץ מהיותה חריגה בנוף הגברי חילוני של גיבורי ספרות פנטזיה מקור מדובר בדמות מוצלחת עם קשת עלילתית והתפתחות אמינה לאורך הספר, כולל מהלך עלילתי מבריק שלא ניכנס אליו כי ספוילרים.

מולה מוצב אנטגוניסט מצוין בדמות שד אידיאליסט שגם מוצא את עצמו במקום שהוא לא ציפה וצריך לשרוד את הפוליטיקה והתככים של עולם השדים. הפוליטיקה אומנם לא מאוד מסובכת ולעיתים פשטנית (משחקי הכס זה לא), אבל הדמות שלו עוזרת לתת נפח לעולם גם מנקודת מבט של דמות ותיקה מהצד השני של המתרס.

העולם מפורט ומושקע. מצד אחד הוא נטוע בישראל עם שימוש במספרי קווי אוטובוס ומקומות אמיתיים בארץ לכל העלילה שלו. זה כל כך מוחשי שאפשר להעריך פחות או יותר באיזו שנה הספר מתרחש- לא כי זה מצוין בספר, פשוט כי יש המון פרטים זמניים מהמציאות (כמו תשלום במזומן באוטובוס). מצד שני גם החלק העל טבעי מפורט עם שלל יצורים, חוקים, ושימוש נהדר בארמית אל מול עברית.

החיסרון הגדול של הספר זה הסיום. לא שהוא גרוע, הוא פשוט מאכזב ביחס לשאר הספר. שתי הדמויות שלאורך כל הספר נבנות אחת אל מול השנייה בקושי מדברות, והכל נפתר בסצנת אקשן סתמית ואחרי זה בכמה פתרונות חורקים לדברים שנפתחו לאורך הספר. אם כל מה שבא לפניו לא היה טוב בהרבה זה פחות היה בולט לי, אך כגודל הציפיות כך גודל האכזבה.

האם זה ישראלי? מאוד!

מקום 1: מסכת תהום – איל חיות-מן (384 עמודים)
סיפורו של אלישע בן אבויה (אחר) בעודו מתחיל ללמוד בישיבת לוד ולהתחכך בגדולי התקופה. מבטיח לכם שזה יותר מעניין ממה שזה נשמע.

תת ז'אנר, בערך: פנטזיה היסטורית.

איך זה? 10/10 אין הערות.

טוב העורך שלי אומר שאני צריך לפרט גם על זה, אז:

מדובר בספר מאוד חכם עם תשומת לב לפרטים הקטנים, עם כתיבה במשלב לשוני גבוה אבל לא מדי שמצליחה להפיח חיים בהיסטוריה מבלי להרגיש מתאמצת או מסורבלת. למעשה היא כל כך טובה שהספר מצליח לגרום לפולמוס על דברי תורה להיות מעניין.

הדמות הראשית מצויינת – היא עגולה, לא מושלמת ותהליך הלמידה וההתפתחות שלה מתואר באופן אמין ועקבי. גם דמויות המשנה בסיפור זוכות להשקעה והעמקה בפרטים קטנים וגדולים ומשורטטות היטב.

והעלילה, אם זה לא היה ברור, מושלמת. היא לוקחת את הזמן כשצריך, אבל משתמשת בזמן כדי לבנות בחוכמה לשיאים. ואיזה שיאים – בכל פעם שאתה חושב שהבנת את הכיוון, הספר חושף עוד רובד בדרך מסעירה או משנה את הדרך שבה העולם מתנהל כשהכל בסוף מתנקז לסיום שמצליח בו זמנית להיות מסעיר, להרחיב את העולם ולשפוך אור חדש על דברים שכבר חשבנו שאנחנו יודעים.

מאחר ושום דבר לא מושלם, יש שני דברים שהפריעו לי.

הראשון הוא שחלקים מהספר אינם ליניאריים, ולמרות שאני חושב שאני מבין מה הסיבה לזה – זה עדיין פוגע בזרימה והייתי שמח לפתרון אחר. השני הוא שהספר דורש ידע מוקדם על היהדות (זר לא יבין וכו'). יש שיגידו שמדובר בידע בסיסי, אבל עקב ירידת הדורות אני כבר לא בטוח שהוא כזה בסיסי ויש אנשים שיתקשו להבין חלקים מבניית העולם או מונחים מסוימים.

האם זה ישראלי? ישראלי? לא. יהודי? מאוד מאוד.