המדף הז'אנרי: מקץ חמש מאות שנה – סטיבן בראסט

שיחה בין ניימן לקורא דמיוני. ניימן מתחיל.

– רוצה לשמוע את דעתי על 'מקץ חמש מאות שנה'.
– אכן. רוצה אני.
– אז אספר לך את דעתי.
– דבר לא ישמח אותי יותר.
– זה טוב, כי הנה, אני כבר עומד לספר לך אותה.
– נפלא. אני מצפה בכליון עיניים.

זו דוגמא לפתיחה של דיאלוג טיפוסי בספר. כמו שיר פתיחה או הקדמה לכל דיאלוג. בהתחלה זה מלא חן. אחרי זה משעמם – ולקראת אמצע הספר אתה מתחיל לתהות מי האויבים שלך ואיך מגניבים להם את הספר בערמומיות.

במילים אחרות: 'מקץ חמש מאות שנה' הוא ספר שכתוב באורח מעצבן להפליא. יש שימצאו זאת מלא חן כמובן, אבל יש גם אנשים שאוכלים תנינים. יצויין שבראסט היה מודע לעניין, ואפילו הזכיר אותו באחרית הדבר.

— סוף הוצאת קיטור —

סטיבן בראסט, למי שלא יודע, הוא אחד הספרים האוהבים עלי בעולם. בעיקר בזכות סדרת ולאד טלטוס המדהימה – אבל לא רק. נוטים להזכיר אותו כממשיך דרכם של דיומא וז'ילז'ני. כלומר: ספרי הרפתקאות סוחפים מלאי חוכמה ותחכום. שוב: תקראו את סדרת ולאד טלטוס.

ספרי ולאד טלטוס מתרחשים בדרגריה. עולם בו חיים בני אדם לצד דרגריניים (לא מתחייב על כתיבת או הגיית המילה). מה הם דרגריינים? הם כמו בני אדם – רק טובים יותר: גבוהים יותר, יפים יותר, והכי חשוב: חיים איזה אלפיים שנה.

בראסט כותב כמו דיומא לא במקריות. הוא מעריץ כבד שלו. הוא לקח את קטע ההערצה קצת רחוק, והחליט ליצור סדרת ספרים בשם רומנסות Khaavren בעולם דרגריה, שמהווים מחווה ברורה לסדרת דארטניאן.

הספר הראשון שכתב בראסט בסדרה, 'שומרי הפניקס', מגביל ל'שלושת המוסקרטים'. קראתי אותו לפני כמה שנים וכל כך התרשמתי עד כדי כך שהחלטתי לא להמשיך הלאה ולעזוב את הסדרה לשאר החיים.

אבל קרה המקרה, והסתבר שבשלב מסוים סדרת ולאד טלטוס האהובה עלי מתכתבת עם סדרת Khaavren. בלית ברירה ניגשתי לקרוא את הספר השני, מקץ חמש מאות שנה. הוא מחווה ברורה ל-'מקץ עשרים שנה – ההמשך לשלושת המוסקטרים.

הספר כתוב בצורה… מוזרה. לא רק הדיאלוגים, אלא כל ההתנסחות כבדה. העלילה עצמה פשטנית יחסית: נסיון הפיכה. מופיעים שם כמה דמויות שהוזכרו כמיתולוגיות בספרי ולאד טלטוס. למעשה, גם האירוע המתואר שם הוא אירוע מיתולוגי באותה סדרת טלטוס.

ועם כל זאת, עם הופעת דמויות שתמיד רציתי לקרוא עליהן ותיאור אירועים גדולים – הספר פשוט לא זורם. קראתי אותו בכוח, סוחב לאורך המון זמן.

אם אקרא את הספרים הבאים? כנראה שכן למען האמת. סטיבן בראסט הוא הסופר שהכי קרוב לסטטוס "קראתי את כל מה שאי פעם כתב*". חבל סתם ככה לוותר על הסטטוס בגלל סדרה אחת שלא לטעמי.

מישהו יודע אם הספרים הבאים שונים מזה הנוכחי?

[מקץ חמש מאות שנה. 553 עמודים באנגלית, וספק אם אי פעם יתורגם לעברית. ציון 5 מתוך עשר בסולם ניימן. אבל תקראו את סדרת טלטוס, רעבק]

———————–
* חוץ מניל גיימן. אבל הוא עייף אותי לאחרונה.

Khaavren

3 תגובות

  1. פשוט יעל הגיב:

    אוקי, אני לא יכולה יותר – אני יודעת שזה נורא ניטפיקינג ולא קשוא לנושא הפוסט, ועל אף הנטייה שלי לנוקדנות בדברים כאלה אני בד"כ מעדיפה שלא לתקן לאנשים כתיב ודקדוק אם אפשר, כי אני יודעת שזה מעצבן, אבל זה חזק ממני כרגע.
    'אמצע', לא 'אמצא'. כמו 'ממוצע', שמגיע מאותו שורש.
    בפעמים הראשונות חשבתי לעצמי שמילא, זו בטח סתם שגיאת דפוס ולא שווה לציין את זה, אבל זה נראה כמו עניין עקבי, אז החלטתי שכן להיות הקטנונית המעצבנת שמעירה על שגיאות כתיב. סליחה מראש.
    אמצע.

    • פשוט יעל הגיב:

      *קשור

      (נדמה לי שיש איזה שם, לחוק הזה שאם מעירים על נושא שקשור לכתיב או דקדוק, תיפול בהערה שלך לפחות שגיאה אחת…)

      • ניימן הגיב:

        צודקת כמובן. אני גם יודע שכותבים 'אמצע', אבל זה כנראה מהדברים שהתת מודע שלי לא מודע אליהם 😉 תודה על התיקון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Subscribe without commenting