הקומדיה התל-אביבית – משפט שדה וקרוס-דרסינג

[לא צריך להציג את לא סוגרת ת’פה. היא מגיבה קבועה פה, בעלת בלוג האוכל האהוב עלי, וסגנון כתיבה קולח ומשעשע. מעולם לא סירבתי לטקסט אורח שלה. גם את זה אני אוהב]

כמו בכל שבוע, גם השבוע עמית שלחה לנו מייל על איזה אירוע ביזארי שאין לנו שמץ של מושג מה משמעותו. איך היא מצליחה בכלל למצוא את כל אירועי הביזאר הללו, זו השאלה הגדולה. את זה היא קיבלה בפייסבוק, מאיזו חנות ספרים אליה היא רשומה. במייל היה כתוב:

במקום השקה – משפט שדה! “הקומדיה התל-אביבית” קמה לתחייה
ביום חמישי ה-29.3, יקרה דבר מוזר ומופלא: “הקומדיה התל-אביבית” תקום לתחיה בסטודיו לצילום בשערי יפו, וגיבוריה יקבלו את הצ’אנס לענות לה – לטוב ולרע.

במקום השקה, החלטנו לערוך לספר הירקרק משפט שדה, בו ישתתפו יהודה ויזן, עודד כרמלי, רועי צ’יקי ארד, שרי גוטמן, שירה ז’ כרמל, יורם קניוק והקומדיאנט יובל ב”ע. בואו צמאים למשקה טוב והביאו איתכם עוד אנשים שאוהבים ספרות ומוסיקה ולא מפחדים מקצת דרמה. — סטודיו קנטי, בן דוסא 14, יפו.

לנגד עניכם המשתאות יקומו לתחייה הדמויות המופלאות מתוך “הקומדיה התל-אביבית”.

פותח את הערב: יורם קניוק
הדמויות אומרות את דעתן: רועי צ’יקי ארד, יהודה ויזן, עודד כרמלי
דיון, ויכוח ומסקנות: אין לדעת
עורכת(דין): שרי גוטמן

ובחלק האמנותי: “שק לי, איווט!” בביצוע יובל בן-עמי ושירים בביצוע שירה ז’ כרמל

הכניסה עלינו, אלכוהול חופשי


[מקור. CC]

טוב, אני ראיתי בעיקר: בלה בלה בלה… קומדיה… בלה בלה בלה… בואו צמאים למשקה טוב… בלה בלה בלה… אוהבים מוסיקה…. בלה בלה בלה… הכניסה עלינו, אלכוהול חופשי. לא, בואו נשים את הקלפים על השולחן, אני ראיתי רק את “הכניסה עלינו, אלכוהול חופשי”.

גם כשניימן שאל אותי מה אני עושה בערב, בתום בילויינו בשוק התקווה, עניתי לו בדיוק את זה: אין לי מושג, איזה אירוע ביזאר שחברה שלי מצאה, אבל הכניסה חינם וגם המשקאות (נשבעת שידעתי לצטט אפילו בניסוח המדוייק).

כיאה לסמטה נסתרת ביפו, מצאנו חניה בשפע. היינו בין ראשוני המגיעים, אבל עד שהתחיל האירוע המרכזי, שבינתיים לא ידענו מהו, המקום התמלא לגמרי.

מיד איתרנו את דיוויד מהדאנסינג קאמל (מבשלת בירה ישראלית, למי מקוראי הבלוג ומעיז לא לדעת), שמזג בנדיבות אמריקן פייל אייל ועוד איזה סוג בירה שאף אחד לא הצליח לשמוע מה היא, ונדמה לי שגם אף אחד לא שתה ממנה. היו גם בוטנים, חטיפי בוטנים וגם מאנצ’יז.

אנחנו כבר היינו מרוצות. יכולנו לשתות בירה, ללכת ולהרגיש מנצחות. אבל בכל זאת היינו סקרניות רצח מה הולך לקרות שם, אז נשארנו. בינתיים באמת לא היה לנו אפילו רמז למה באנו. לידינו עמד עודד בן-עמי, שלא היה לנו מושג איך הוא קשור. בהמשך הכל התבהר.

אחרי זמן מה נתבקשנו לשבת, ואחד, יובל בן-עמי התחיל לדבר. על כן ציור לצידו מונח ספר: הקומדיה התל-אביבית, מאת…יובל בן-עמי. אם כן, התחילו להתבהר מילים מהמייל, אנחנו בהשקה של ספר. ועודד בן-עמי הגיע להשקת ספרו של בנו.

יובל הסתבר כבחור משעשע וסוחף, ומיד היינו משועשעים, שלא לדבר על מרותקים. הוא דיבר קצת על משוררים של ימינו וקצת על טרנסג’נדרים, וזה לא ממש פיזר את האפלה סביב כל האירוע, אבל כבר בהחלט התחיל לגרום לנו לרצות לקרוא את הספר.


[מקור. CC]

הוא פתח בהתנצלות שיורם קניוק, שהיה אמור לפתוח את האירוע, נמצא בבית חולים, לשם הוא עצמו לקח אותו, אבל יורם קניוק לא היה מוכן לוותר על דברי הפתיחה, ולכן הם צולמו בוקר אותו יום בבית החולים, והוקרנו לנו על הקיר בצד. הסאונד לא היה משהו, והיה צריך לגייס מאמץ עילאי כדי להבין רסיסים ממה שנאמר (בעיקר כשמאחורי מישהי חוזרת ומסבירה לכל מי שרק מוכן לשמוע, ובעיקר למי שלא – “אין מיקרופון”. וכשהיסיתי אותה, היא טפחה על כתפי ואמרה: “זה לא משנה, את ממילא לא תשמעי כלום, כי אין מיקרופון”. בחיי שרציתי להרוג אותה).

דבריו של יורם קניוק היו מעניינים, הוא פרגן לדור המשוררים הצעיר (משוררים??? איך זה קשור לכל העניין) וגם לספר, אבל היה קשה להתעלם ממצבו הבריאותי המתדרדר, וזה היה בעיני בעיקר עצוב.

אבל יובל בן-עמי, הקומדיאנט כפי שקרא לעצמו בהזמנה, לא נתן לנו לשקוע לעצבות. הוא קרא לשירה ז’ כרמל לשיר לנו שיר משעשע, ומיד אח”כ התחיל משפט השדה.

הוא הזמין את יהודה ויזן, עודד כרמלי ורועי צ’יקי ארד לשבת לצידו, כולם, כך מסתבר, משוררים ועורכי כתבי עת של שירה, איתם היה נפגש במשך תקופה ממושכת בבית הקפה הנסיך הקטן, לפני שזה נסגר ועבר למשכנו החדש. החברייה הזו, כך מסתבר, מככבת בספרו של יובל, והם באו להגן על כבודם. תוך כדי כך הם השתדלו להשמיץ זה את זה עד כמה שאפשר, אך בחן שלא יתואר. כך למשל רועי צ’יקי ערד לוגלג על מנהגו להוציא את הטלפון ולקריא שיר שממש הבוקר כתב, ואילו עודד כרמלי נעקץ על שם כתב העת בעריכתו – הָבָה לְהַבָּא, שכונה הב-הב.

ומתוך משפט השדה הזה, התבהר לנו אט-אט שהסיפור האמיתי בספר הוא בכלל של יובל, שחזרו והדגישו באוזנינו שהוא הטרוסקסואל, למרות שהוא קרוס-דרסר. למרבה הצער, דווקא באותו הערב יובל החליט להשאיר את השמלה בבית, והופיע חנוט בחליפה.

לקראת סיום עלתה שרי גוטמן, העורכת של הספר. היא התנצלה שהיא חייבת לקרוא מהדף, כי אחרי שתיית אלכוהול היא לא כל-כך קוהרנטית, בניגוד למרבית חבריה שדווקא אחרי שתיית אלכוהול הם יותר קוהרנטים. גם היא היתה מרתקת ומשעשעת.

אחרי עוד שיר באדיבותה של שירה ז’ כרמל, האירוע הסתיים בשיר בביצועו של יובל: “שק לי, איווט!”, שיר אירי שנכתב במקור על רונלד רייגן. מילים במקור: ג’ון מגווייר. לחן: קרל בירן וטוני וולש. נוסח עברי: רותי פליסקין ויובל בן-עמי. וכדי שתקבלו משהו קטן מכל האוירה העליזה שחווינו, קבלו את יובל עם שק לי איווט:

9 תגובות

  1. טליה הגיב:

    WOW
    zה היה חזק.השיר.מזדהה עם כל מילה.נפלא ומפחיד ועצוב וגאוני.
    הצילומים,בעיני,ממש אנטיתזה לכתוב: העיר הלבנה,התמה,הנאוה עם האנשים בעלי החזון,הרצון הטוב וכו’,מה נותר מכל זה? למה הרוע שולט בחוצות???והאפור.בעיקר.ואיה שמחת הבנייה,העשייה,הטוהר,ההתגייסות.מה’נהיה מאיתנו???האם יש תיקון?היהא?מה עלינו?
    מרגישה כאילו חץ ננעץ בליבי.איני יודעת למה,כנראה זקוקה לזמן עיכול.
    תודה על כתבה מרשימה ומעוררת מחשבה.

  2. תודה טליה.
    את חירות בחירת התמונות, אגב, השארתי בידי ניימן ידידי. והפעם, אני חייבת לומר, הוא קלע בול. האנטיתזה הזו כל-כך מתאימה לכל החוויה התל-אביבית שעברתי שם.

  3. יעל ר. הגיב:

    ההזמנה בפתיחה מזכירה לי אירוע אומנותי הזוי שהייתי בו לפני כמה שנים, שבו נערכה חתונה של הזמר “המוכתר” עם עצמו, מחופש לחצי חתן וחצי כלה, בלוויית חברי מידנייט פיקוקס כמשפחה והדי.ג’יי. ואקסית מקוננת שזרקה סוכריות ולהקת מיתרים צועדת.

  4. עמית הגיב:

    איזו בורות גאה! כפי שנהוג כיום! על הכבוד!

  5. שירה הגיב:

    כמה נחמד להיתקל בכם (ובעצמי) בכיוון לא צפוי

    מר ניימן חבל שלא הצטרפת! היינו זוכים לבלות סופסוף זמן איכות יחד!

    • שירה, ניימן לחש לי שאת קוראת קבועה שלו, ואני שמחה שקראת. היה ערב צבעוני ונפלא, ובאמת האירוע הזה מאוד היה מתאים לניימן, מצד שני, אם הוא היה שם, כנראה שלו הייתי אני זו שכותבת עליו…

להגיב על לא סוגרת ת'פה לבטל

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting