חומוס אבו ברקוביץ’

כבר תקופה לא קצרה שקובי ברקוביץ’ קורא את הבלוג הזה. במהלך הביקורים בארץ הזאת הוא האיץ בי לבוא לבדוק את החומוסיה שלו: אבו ברקוביץ’ ברמת השרון.

קצת חששתי; היה מקרה בעבר בו אכלתי בחומוסיה של מישהו שאני מכיר במטרה לכתוב עליה לבלוג. אבל לא ממש התחברתי לחומוס, לא כתבתי, ההוא נעלב וכיום אני מעדיף לאכול במקומות שלא מכירים אותי.

אבל בביקור הזה חקרתי כמה חובבי חומוס מאיזור השרון. הם דווקא המליצו על המקום. וכך יצא שבשישי בבוקר עלינו לעיר היאפים רמת השרון לאכול את קרם החומוס של אבו ברקוביץ’.

רוב האנשים מדברים על החומוס של המקום. אבל איזה מישהו אמר שיש שם דווקא את אחת המסבחות הטובות. אז לקחתי חומוס מסבחה כדי לטעום את שניהם. אבל החומוס הסתתר קצת מתחת למסבחה, והיה קשה להרגיש בטעמו.

המסבחה עצמה נחמדה. היא נותנת כבוד לגרגירי החומוס. אישית, כאחד שאוהב את המנה שלו מתובלת, אני מעדיף את הסגנון של אבו חסן. הבנתי שהייתי צריך לקחת מנת חומוס במקום.

כדי לתקן את המעוות קניתי גביע חומוס הביתה. וכשפתחתי אותו התגלה חומוס פשוט מעולה! הוא קרמי מאד, כמו מעדן שוקולד רק מחומוס. הוא גם עדין בטעם, נותן כבוד לטעם גרגירי החומוס יותר מאשר לכל מרכיב אחר. חיסלתי אותו, למרות שלא הייתי רעב, תוך כמה שעות. את הרוב אכלתי פשוט עם כפית – אפילו לא היה צריך פיתה.


[משולשת]

הטעם של החומוס הרגיש מוכר. אז דיברתי עם קובי, שסיפר שפעם הייתה לו חומוסיה באוניברסיטת ת”א: חומוס-חומוס. ופה נפלו כל האסימונים.

ראשית, כי מאד אהבתי את חומוס-חומוס ואכלתי שם די הרבה (למרות שביקרתי אותם על המחירים). שנית, כי גם בחומוס-חומוס עפתי על החומוס ופחות על המסבחה. נחמד לראות שמה שחשבתי לפני כמה שנים עדיין תקף כיום.

—————–
עכשיו בואו נדבר רגע על החומוסיה עצמה. המסעדה עצמה נראית נהדר, מאד שכונתית עם הרבה אנשים שנכנסים בדלת ושואלים ‘מה קורה? איך הילדים?’.

היא גם מתחברת לגל הפיכת החומוס למאכל הלאומי הישראלי. הוא פשוט נמצא בכל מקום. לפני פחות מעשור עבדתי ביהוד. נורא רציתי חומוס לצהריים, אבל למרות שחיפשתי וחיפשתי לא הייתה ולו חומוסיה אחת לרפואה. לא ביהוד עצמה ולא באור יהודה השכנה. כיום, יש.

גם ברמת השרון לפני עשור לא הייתי מוצא בטח כלום. כיום יש את אבו ברקוביץ, ולפחות עוד חומוסיה אחת שהמליצו לי עליה בהרצליה (אך איני יודע שמה). זה שנערים מנגבים את החומוס ליד הבית ולא נאלצים להרחיק עד יפו, הופך אותו לאוכל הלאומי המודרני שלנו.

פרטי טריוויה קטן לסיום: השם המקורי של המקום היה ‘החומוסיה’. לפני שלוש שנים ביקרו שם שוקי גלילי וחבריו ועשו כתבה לוואינט. הם כינו את המקום ‘אבו ברקוביץ’ – שם הרבה פחות אנמי. הוא תפס תאוצה, וכיום התווסף לשלט החומוסיה בתור שם רשמי.

[אבו ברקוביץ’, אוסישקין 9, רמת השרון]

3 תגובות

  1. Mobius Dumpling הגיב:

    אבו-ברקוביץ’ זו הברקת קופירייטינג. ברקוביץ’ צריך לשלם לגלילי תמלוגים, זה שם אלמותי. הוא גם מצליח בדרך-אגב להעביר את הפואנטה שלך על הפיכתו של חומוס למאכל הלאומי.

    • ניימן הגיב:

      הברקה הברקה.

      למה? אם כבר השם מנציח את זה שהמאכל של ערביי המזרח התיכון, ולא באמת שלנו. אבא ברקוביץ’ היה מעביר את הנקודה שלי, אבל זה נשמע קריפי.

  2. ישראל הלפרין הגיב:

    הצפונבונים של רמת השרון שישלמו 15 שקל על פלאפל בפיתה, שאלוהים יודע איפה מכינים לאבו ברקוביץ פיתות זעירות כאלה. מנה שמתאימה לכפות הידיים של הילד שלי בן ה-4. בחיים שלי לא ראיתי פיתה בגודל זערורי כזה, וברור שאין בה מקום כמעט לכלום בפנים. תתעוררו כבר ותפסיקו להלל ולשבח את מי שעושה ממכם צחוק. אפילו אשתי, שתמיד לא מסיימת מנה שלמה של פלאל היתה בשוק מהפיתה הזעירה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting