חופי הענבר הנסתרים (קלינינגרד)

בתחנת הרכבת בסווטלוגורסק (Svetlogorsk) יש שילוט לחוף הים. לא עקבנו אחריו.

במקום זאת שאלנו עוברת אורח לאיזה חוף ללכת. היא שלחה אותנו לשביל שיוצא מהעיר ונכנס ליער. הלכנו בו לאיבוד כי ביער כל השבילים דומים. זוג קשישים עם דלי מלא פטריות טריות שאספו הרגע היפנה אותנו לדרך הנכונה. היער הפך לדרך עפר שחצתה כפר עם בתי עץ.

מרחוק נגלה בפנינו החוף דרך העצים.

כבר ספטמבר עכשיו. סתיו וקר מדי בשביל להתרחץ. אבל החוף מלא במקומיים. הם מגיעים לשם לעבודה. הם מחפשים אבני ענבר. האוצר של מחוז קלינינגרד.

אבני הענבר כבר מזמן לא מונחות סתם ככה על פני השטח. הן מתחבאות בתוך הים. אבל למזלם של התושבים, האצות סוחפות אותן החוצה. אז הם כורעים ונוברים, בסבלנות אין קץ, באצות שעל החוף. הכל בשלווה ובלי מריבה. שולים אבן קטנה אחר אבן וממלאים שקיות.

מאוחר יותר הם יעשו מהאבנים מחרוזת, יקשטו איתן מראות ויחכו לתיירים בשולי הדרך. מחרוזת ענבר עולה בערך מאה רובל – משהו כמו 12 שקלים. טבעת ענבר עם אבן גדולה זה כבר עסק יותר יקר. שילמנו מאה שקל תמורת אחת עם אבן ענקית.

ככה זה ברוסיה. המדינה עוד לא הלאימה את הטבע. היא לא מכרה את הזכויות עליו למי שמפלש דרכו בביורוקרטיה. הוא עדיין שייך לאנשים.

והאנשים עובדים. אנשים אוספים ענבר בחוף. אנשים קוטפים פטריות, אוכמניות ושאר הדברים שיש ביער. אנשים קוטפים פרחים ועושים מהם זרים. אחרי זה הם יושבים עם דליים בצידי הדרך ומחכים לקונה. המחיר אפסי וההיצע עולה על הביקוש.


—————–

קלינינגרד היא מובלעה רוסית בתוך אירופה. מחוז שכלוא בין פולין וליטא ומנותק משאר המדינה.

סיפורה של העיירה סווטלוגורסק הוא סיפורו של המחוז. היא הוקמה לפני כמעט 800 שנה בידי שבט הסאמביאן הפרוסי. עד 1945 היא הייתה עיירה גרמנית בשם Rauschen. אז היא נכבשה, יחד עם שאר המחוז, בידי הרוסים ושמה הוחלף.

כך גם קלינינגרד. עד 1945 קראו למחוז קוניגסברג (הר המלך). הגרמנים עדיין קוראים לו ככה, ולא משנה כמה אשתמש בשם קלינינגרד במהלך שיחה, אפילו השמאלנים ביותר שבהם יתייחסו אליו כאל קוניגסברג.

בתור מחוז גרמני לשעבר, קלינינגרד משובצת המוני טירות ומצודות. הכפרים שעל החוף היו כפרי ספא במאה ה – 19. למרות שכבר שבעים שנה שבקושי יש גרמנים במקום, עדיין תמצאו שילוט גרמני כמעט בכל פינה. יש דברים שלוקח יותר ממאה שנה למחוק.


—————————-

מסווטלוגורסק המשכנו באוטובוס ליאנטארני (Yantarny). כפר בעל חמש אלפים תושבים עם מפעל מפורסם לענבר. שני נוסעים הסבירו לנו איך מגיעים למכרה עצמו שנמצא בשולי הכפר. אבל כשהגענו התאכזבנו לגלות שהוא הוצף לא מזמן ואין כניסה אליו כרגע.

ביקרנו בטירה המקומית ובכמה מחנויות הענבר של הכפר. המוצרים שם מהוקצעים בהרבה מאלה שבדרכים – כולל ספינת הענבר הפנטסטית שבתמונה למטה.

המפעל בולע את כל הענבר של הכפר, ועל החוף לא מצאנו כלום. אז אכלתי את מרק הבורשט ומנת הפלמיני המסורתית, התבוננו בצילומי החתונות שהתקיימו על החוף – ובסוף לקחנו אוטובוס קטן בחזרה לעיר קלינינגרד.

אני צריך לחזור לחלק העולם הזה לטיול אופניים.

4 תגובות

  1. יעל ר. הגיב:

    איכשהו הכותרת שלחה את המחשבות שלי אל מעבר לים, לחוף הזה בקליפורניה:
    http://www.boredpanda.com/glass-beach-in-california/

  2. טליה הגיב:

    פוסט מעניין ביותר.
    ואיזה חוף מדהים בקליפורניה…עולם מדהים יש לנו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting