אני לא גיקדום: מהדורת דצמבר של תמונות לגיקים

לפעמים גיקיות היא אלמנט ויזואלי. אני אומר זה כי הסתובבתי קצת עם אמנים מודרניים לאחרונה, והטעם שלנו שונה כמו ספיידרמן ובאטמן.

הם טוענים שה”חרא” שאני אוהב, סליחה על הגרמנית שלי, חסר עידון ומלא פאתוס. אני טוען שהתערוכות אליהן נלקחתי מרגישות כמו סאטירה על אמנות מודרנית. איש איש וטעמו הוא.

נגיד, לטעמי, התמונה הזאת של אלחנדרו בורדיסיו הארגנטיאי מרגישה כמו הרפתקאת גילוי ארצות עתידית.

או התמונה הבאה: חנות ספרים עם הרגשה סטימפאנקית משהו. לא מתחשק לכם לבלות שם יום? במקור אגב, זה נסיון לקונספט של משחק מחשב.

אמנות פופ עוסקת הרבה פעמים בעירבוב סגנונות. במקרה של האמן היפני, העברת סרטי אימה קלאסיים לסגנון מנגה יפני חמוד. יש לו גם קומיקס, ביפנית, בכיכוב הטורף החמוד.

הפסקת קומיקס קצרה מהאמנות. חווית הצפייה בסרטי קומיקס: מעריץ מול “עחמא”:

לסיום, שני משחקי ‘מה אם’. ראשית, מה אם כולם יהיו רובוטים בעתיד? איך תראה נסיעה באוטובוס?

שנית, מה אם משפחת באטמן הייתה מתכנסת לארוחת חג המולד? היישר מהטוויטר של כתב הקומיקס סקוט סניידר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting