המדף הז'אנרי: נוירומנסר – ויליאם גיבסון

לכבוד חגיגות השלושים שנה לנוירומנסר קראתי כמה ראיונות עם ויליאם גיבסון מהאייטיז (הנה אחד).

הוא מצטייר כבחור מאד צנוע. את נוירומנסר הוא כתב מתוך "פאניקה חייתית טהורה". הוא היה נואש. פחד לאבד את תשומת לב הקורא. פחד שהוא לא מוכשר מספיק לכתוב רומן. לכן משהו קורה כל עמוד. לכן עולם המחשבים העתידי האפל מולבש על עלילת שוד קלאסית.

אני מוקף – בברלין, בתל אביב, באינטרנט – באנשים שעובדים על הספר הבא שלהם. כולם בטוחים שהם מוכשרים כמו שד ושעם קצת ריכוז יצא להם "הרומן הגדול של המאה ה – 21".

מפכח לראות שאחד הרומנים הגדולים ביותר אי פעם נכתבו מתוך תחושת צניעות עמוקה.

נוירומנסר יצא ב – 1984 והשתלט על עולם המד"ב. אומרים שבחצי השני של האייטיז לא נכתב כמעט דבר חוץ מסייברפאנק, וזו השפעה ישירה של נוירומנסר.

הוא הספר הראשון אי פעם שזכה בכתר המשולש של פרסי ההוגו, נבולה ופיליפ ק' דיק. הוא החזיר את המד"ב הקשה לעולם דרך הדלת של ההאקרים, הסייברספייס ומד"ב המידע המלוכלך.

"השמיים מעל הנמל היו בצבעה של טלוויזיה, שפתוחה על ערוץ מת".

בום. משפט הפתיחה הנ"ל שופך עליך בבת אחת את כל המהות של נוירומנסר. הוא טכנולוגי, הוא מלוכלך, הוא אפל והוא פואטי. מאד פואטי.

זוהי העיר צ'יבה ביפן, ולגיבור קוראים קייס. פעם האקר מהולל, וכיום אומלל שמנסה לשרוד בעולם התחתון של צ'יבה.

היו לו עיניים גדולות לקייס, והוא ניסה לגנוב מאחד המעסיקים שלו. בתגובה הם החדירו רעל למערכת העצבים המרכזית שלו, שמונע ממנו לגשת למערכת המחשב 'מטריקס' (=אינטרנט) בסייברספייס (=סייברספייס. אבל פה הומצאה המילה!).

בין סם לסם למובטלות ובריונות, מוצא קייס לפתע את מולי. מולי היא סמוראית מועצמת טכנולוגית. היא עובדת בשביל קצין צבאי בכיר לשעבר, ארמיטאז'. ביחד הם מציעים לקייס עיסקה: הם ירפאו את מערכת העצבים שלו. הוא יצטרף אליהם לפרוייקט גדול.

מכל הסופרלטיבים שאפשר לבחור לסיפור שיוצא מפה, זה שהכי עומד לי על הלשון הוא.. קשה לקריאה.

יש ספרים שבהם צריך להתאמץ בהתחלה. להיות מרוכזים עד שנכנסים לדמויות, לקצב של העולם ולשפה של הסופר. אבל בנוירומנסר צריך להיות מרוכזים כל הזמן.

זה שילוב של המון גורמים. האחד הוא דחיסות העלילה. מתרחש בה המון, ואם תפסידו שורה תפספסו תפנית חשובה באירועים.

השני הוא השפה: שפת פשע רחוב מלוכלכת מלאת מילים מומצאות. וגם לא עוזר שהכל כל כך פואטי. זה אולי יפה למי שמתעמק בכל משפט ומשפט, אבל לאדם מהיר כמוני זה בעייתי.

כך יוצא שהערכתי את נוירומנסר הרבה יותר ממה שאהבתי אותו.

הבעיה עם ראשוניות היא ששלושים שנה אחרי זה, היא כבר לא נראית כל כך חדשנית. אני יכול להעריך את נוירומנסר על זה שהוא דחף את הסייברפאנק למרכז הבמה. על כך שהוא הרבה לעולם שמד"ב זה לא רק חלליות וכוכבים. אבל כיום כבר ראיתי עשרות חקיינים שלו. נוירומנסר חיוור ליד חלקם.

אני יכול להעריך את נוירומנסר על העלילה הסבוכה. אבל היא לא ריתקה אותי. על השפה המדהימה שהערכתי את האסתטיות שלה, אבל היא לא ריגשה אותי.

יש אנשים, די הרבה למען האמת, שעדיין קוראים את נוירומנסר כיום וטוענים שהוא מפוצץ להם את המוח. אני מקנא בהם, ובינתיים הולך לצ'רלס סטרוס שיפוצץ את שלי.

[נוירומנסר. 1984. אנגלית. 271 עמודים דחוסים]