המדף הז’אנרי: סימביוזה – מירה גרנט

עובדה: שונן מגווייר, הידועה גם בשם העט ‘מירה גרנט’, כתבה בבלוג שלה שהיא אוהבת כנסים ומפגשים ונסיעות אבל לפעמים היא גם אוהבת לישון. משמע: היא עייפה.

עובדה: היא עובדת בשניות אלו על שמונה פרוייקטים בו זמנית, ומפרטת אותם “כדי שתבינו למה אין לה חיי חברה”.

עובדה: פרזיטולוגיה נועדה להיות צמד ספרים אבל הורחב לטרילוגיה לאחר יציאת הספר הראשון.

ברצינות, איך אנשים יכולים לחשוב שלהרחיב סדרה זה דבר טוב? מתי פעם אחרונה זה עבד? בהוביט? במשחקי רעב?! תסבירו לי את ההגיון פה. הוא כלכלי גרידא?

לאור העדויות לעיל לא מפתיע שסימביוזה הוא ספר נוראי. קשה לי לכתוב את זה, כי עד לפני שנה חשבתי שמירה גרנט אלוהית (לאור טרילוגיית NewsFlesh המופתית שלה). אבל אפילו פיקסר הוציאו את ‘מכוניות 2′, וקהילת מירה גרנט מסכימה על “גריעותו” של סימביוזה, כך שבואו נקווה שזה גליץ’ מקרי.

אחרי התמונה ספויילרים לספר הראשון (ביקורת שלי עליו). הישמרו נפשכם אם לא קראתם אותו! (ואתם מתכוונים לקרוא).


[הספר באמזון]

אז בסוף הספר הקודם סאלי, גיבורת הטרילוגיה, גילתה שהיא תולעת. כאילו, לא באמת, אבל היא גילתה שהאישיות שלה נובעת מתולעת פרזיט מהונדסת שהשתלטה לה על המוח וגדלה להיות בן אדם, ולא מעובר כמו שאר העולם (שזה כידוע, משהו נורא שונה מתולעת. נראה לי. אין לי מושג מה זה בדיוק עובר).

העובדה הזאת משפיעה קשות על סאלי, שגם ככה הייתה קצת טרה-לה-לה-לה, ופותחת צוהר לעשרות עמודי תלונות:

זה שאני תולעת, אומר שאני אמורה לקבור את עצמי באדמה? היא תוהה לעצמה (לא באמת, אבל לא רחוק מכך). מה גם שעכשיו כל שאר התולעים הם אחים שלה, ומשפחה זה חשוב (כי היא אמריקאית) – והופ! קיבלנו פתח לעוד כמה עשרות עמודים של תלונות.

בין תלונה לתלונה, טראומה לטראומה, יש גם עלילה. רק שהיא כל כך לא חשובה ששבועיים אחרי זה כבר שכחתי מה היא. ככה זה כשמחלקים ספר לשני ספרים: לא נשארת מספיק עלילה לכולם.

מה שהכי גרוע, זה שהדמות היחידה שאהבתי בספר הראשון (טאנסי), כמעט ולא מופיעה בספר הזה. כאילו בכוונה הנמיכו ציפיות כדי שיהיה איך להשתפר בספר הבא.

אז כן, מגווייר עדיין יודעת לכתוב. וכך הספר על כל הבכיינות וחוסר העלילה שלו עובר די מהר (אחרת לא הייתי מסיים אותו). אבל אין סיכוי שאמשיך לקרוא את הטרילוגיה. לא מאד איכפת לי איך היא מסתיימת.

נכון לרגע זה הדבר החכם ביותר שאפשר לעשות זה ללכת להשלים את הספרים המוקדמים ביותר של שונן מגווייר, ולקוות שסימביוזה היה גליץ’ ביצירתה.

סימביוזה – מירה גרנט [אמזון]. 608 עמודים באנגלית. 2014

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting